שירה

בבית קטן חשוך והרוס
משפחה קטנה בלי מקום פנוי
אבא עם שפם אימא בסינר
ושתי ילדים בין הרגליים
בחוץ שממה בפנים אורה
זה הבית מגן על כולם
ריח השיבולים שבשדות
מכים שורשים בין הקירות
אבל הילדים, נכון שהם קטנים
מבינים הם לבד שביתם כה מיוחד
לא עוזבים את אבא אוחזים היטב באימא
בחוץ כה מסוכן מהבית המוגן
לא יוצאים לא רוצים
לעזוב ללכת לגדול אחרת
ביום מן הימים, מבקרים כמה שכנים
מספרים כמה טוב הדשא הרטוב
מסכימים הקטנים לשנות הרגלים
עוד כמה רגעים מבטיחים להורים
הם לא חוזרים, הילדים
פרחו הגוזלים גבוה מהעצים
ראו עולם ומלואו תבל ויושבי בו
נזכרו באבא עם שפם
התגעגעו לאימא בסינר
התביישו בשכחה חזרו במעופה
גילו את ההורים בבית קטן חשוך והרוס
כשעל פניהם הרבה אהבה וגעגוע
ושוב הם היו משפחה קטנה ושמחה

הָאִישׁ שֶׁיִּחֵל לַעֲבֹר אֶת הַגֶּשֶׁר

הוּא חָשַׁק וְהֵכִין, תִּכְנֵן זֹאת רַבּוֹת,
הַאִם אֶת הַגֶּשֶׁר יוּכַל לַחֲצוֹת?
לְרֶגַע הַכֹּל נִדְמֶה כַּחֲלוֹם
וְהוּא בְּדִמְיוֹן נוֹרָא וְאָיֹם
גַּם חָזָק לַעֲצֹם
אוֹ לִישֹׁן עַל הַגַּב
לֹא יַפְסִיק מִצִּדּוֹ אֶת שִׁירַת הָעוּגָב
הוֹפּ הוּא שָׁבַר,
שָׁבַר אֶת הַקִּיר
הַי זֶה אֲנִי
נָעִים לְהַכִּיר

פַּעַם
צִיּוֹן שֶׁלִּי
זָעֲקָה בִּי
---
אַתְּ יָכוֹלְתְּ לְעוֹרֵר
בָּחַרְתָּ לִשְׁתּוֹק
אֶת מִילּוֹתַיִיךְ כְּבָר כָּבַשְׁתָּ
בְּאֵפֶר וּבִשְׂחוֹק
וְעַתָּה
הִנְנִי
רְאִי
הִנֵּה חֻרְבוֹתַי כֻּלָּן גְּלוּיוֹת לְעֵינַיִיךְ
מָה לָךְ בְּדוּמֵךְ
---

וְעַכְשָׁיו
צִיּוֹן שֶׁלִּי
שׁוֹתֶקֶת בְּבוּשָׁה
וְרַגְלַיי
שֶׁכְּבָר מִזְּמַן לֹא כָּבְשׁוּ בַּשַּׁעַר
בּוֹגְדוֹת בִּי וּמְבַקְּשׁוֹת
מְחִילָה.

מֻקָּף בְּעֹצֶם חֲסָדֶיךָ
טוּבְךָ וְעַנְוְתָנוּתְךָ
וְעוֹד חָסֵר
וְעוֹד שׁוֹאֵל
עַל צֹרֶךְ כָּזֶה וְאַחֵר
וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל
וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה
וְהַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי הַיְּשָׁנָה
צוֹעֶקֶת וּצְרוּדָה
וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל
אוֹתִי הַהוֹלֵךְ וְקָטָן
וְהָעֹשֶׁר מִלְּפָנֶיךָ
אֲבָל אֲנִי שׁוּב
קוֹנֶה בְּאַשְׁרַאי
וְזֶה לֹא שֶׁאֵין לִי
אֶת

אלוהים כבר פה? שים את
העוגות על השולחן.
אלוהים אוכל?
הוא עושה כאילו,
בולע כמו
מילים תפלות,
כמו תפילות.
פעם למדת גמרא, והדהוד הדפים
הרטיט את אמות הסיפים?
אליהו המתין מחוץ לחורבה
ושרף בך בעיני נצח רושפות-
'חייך וחיי ראשך'-
והרגשת את חייך נתלים באויר-
'שבשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך
הקדוש ברוך הוא
מנענע ראשו ואומר:
אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך-
מה לו לאב שהגלה את בניו,
ואוי להם לבנים
שגלו מעל שולחן אביהם'
ותזדעזע הארץ
ת'ק פרסה על ת'ק פרסה,
ואש אחזה בדפים וָתיקוד בעצמות
והאף נשף ורשף,
כמו התמלאו הריאות שלהבות.
והנה א-ל-ו-ה-י-ם
הכל מִתְאַיֵּן. נשאב האויר,
מתרוקנת האש מתוך הריאות.
המילים נופלות לתהום,
והיש מתנפץ
לחוסר ממשות, לחלום.
אך הוא
מ-נ-ע-נ-ע - ר-א-ש-ו - ו-א-ו-מ-ר
'אשרי המלך
שמקלסין לו כך בביתו
מה לו לאב שהגלה את בניו?'
והנשמה פורחת כמו פרפור הציפור
באימה ורעדה,
מאהבה
מתנועת מפרק אחת קלה.
אלוהים מחכה לך
בסלון, רואה נטפליקס.

אדם מחפש מקום
אדם מחפש לב להיות מונח בו
להיות שלם בפני עצמו
ובו בזמן חלק משלם אחר
גדול יותר
או אולי בעצם גדול באותה מידה.
אדם מחפש מקום
אדם מבקש חיבוק להיות מונח בו
להיות מחובק פנימית
בבקשה כזו שמשהו יהדק אותו
את העור על העצמיות
כך שיוכל להרגיש נוח בתוך גוף.
אדם מחפש מקום
אדם מחפש מילה להיות מובן בה
להיות חשוף במידה
אבל לפעמים
אין אף לא

מלכנו שאול...
כולנו על זמן שאול.
מלוכה שאולה,
שאול נשאלת.
צר לי עליך,
שאול הנכבד.
חבל התייאשת
מחטא שנחטא.
אם הייתי לידך,
מחבק אותך מנחם.
לעניו שכמותך, ינתן הרבה חן.
זה לא סוף העולם,
לרדת מגדולה,
ולהיות כמו כולם,
כזה רואה נעלם.
דווקא שאול, יכולת להיות,
אחלה אזרח,
צדיק מטופח.
אוהבים אותך
אחינו שאול.
דמעות בעיניי, עת עברתי בגבול,
הרי אל־טל ואל־מטר, באיזה טיול.
בעיני דמיוני ראיתי אותך
והעמלקי הנבזה הזה...
יהי רצון... עוד ננקום נקמתך.
נצחך – נצח ישראל,
בחזון
עוד תרום קומתך.

בין ידו הפשוטה
בין מאת הקשיטה
לקשת רובינסון,
נסיונה רב ההמון.
אני מעוניין בזאת הבחירה.
זאת הבכירה,
תבקר ביכורה,
קשוט אתה עצמך תחילה!
השוק שם בקושטא
צבעוני והומה,
עוד חכמה, הלוואי –
קניינים פה קונה.
שוק על ירך,
שכן על כתפיו.
והשוק על כבסיו,
כאילו מאליו...
יתמלא פה אחד
של יחיד ומיוחד,
תל של פיות,
כבשים וכבשות,
פיות מכבסים.
גם פרים שעפים.
ושני בני־יונה, וכרובים מרצים.
נכנפו שם באש
פנים אל פנים.
ודיבור עממי של ממש לוחש,
ובין כנפיהם –
קול התור מתרחש.

מי ייתן שכרם
של הנאהבים
אלו שלא בחרו בכך
אלו ששבויים
רק כי זה טוב.
אולי ככה
הם חשבו
שמישהו יגיד להם
שיעשו מה שהם רוצים
ושיקפצו מגשר
אם רע להם,
והטוב מבולבל גם הוא.
שפשוט יכבו את עצמם
ילחצו על המתג
ויעלמו

בְּמָקוֹם כָּזֶה
מַה נוֹתָר לִי עוֹד
לְהֵאָחֵז בּוֹ

(טִפַּת אֲמוּנָה
עֲכוּרָה)

בְּשִׁגָּעוֹן כָּזֶה
שֶׁל אַבָּא שׁוֹתֵק
וְּפֶּרֶא עוֹלָם

הִסְתַּחְרְרוּת הֶחָלָל
הַפְּנִימִי:
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל רֶגֶשׁ
מוּל גַּדְלוּת הָאָדָם
הָאַפְסִי.

לחיי השדים
שחוזרים בלילה
לחיי האהבות
שכבר לא נאהב
לחיי הילדות
שכבר מזמן שכחנו
את האושר, התום והלבד
לחיי ימים
זוהרים קצת פחות
מלאים במרדף
שלעולם לא נגמר
לחיי רגעים
שרצינו לשכוח
לנצור במבט,
לרוץ ולברוח
לחיי הסופים
שמהם כה פחדנו
נאחזים בעוד שבריר
של זיכרון ערפילי
לחיי החבר
שכבר קברנו
עומדים מול קברו
בוכיים, דוממים
ומחול השדים
עוד מוסיף לחולל
להניע את אמות הסיפים
של חיינו החיורים
מלטף, מייחל
דוקר ונובר
עד שלא נשאר דבר
מלבד הכאב
את העבר עוד נשיר
בגרון ניחר
נצעק את שלהבות
הזוהר של חיינו
אבודים, נואשים
מתפללים חרישית
למצוא שוב
את האושר
של שנינו.

כתב: כפיר גולן

זכרים
שוכחים
נשים
שזוכרות
מדוע עליהן
יקראו תהומות?

איך זה שהשמש זורחת
מעליי תמיד כשרע
מחליטה לצבוע את העולם
בשעת אפלה?

איך כשעצוב וכואב
הים ממשיך ושמח?
איך הילדים
צוחקים עם הרוח?

איך תמיד הירח יורד
דווקא כשרוצים את האור?
איך תמיד הגשם מגיע
כששחור.
איך תמיד הספינה מפליגה
כשבסיפון מישהו חסר?
איך אתה הולך
כשצריכה אותך יותר?

איך החיים נגמרים
עוד לפני שכל זה התחיל?
איך אנשים נעלמים בלילה בהיר?

אויי ...כמה יצירתיות,מעוף.
תרשו לי לנשוף..בבוז
לכל אותם לועגים ,שעכשיו גואים בשפלותי.
הרשו לי לומר להם שאין בהם צורך,
שיפסיקו להקניט, כי אני לא קברניט.
וכשספינתי הקטנה עמוסה לעייפה,
אני קצת מרפה.
ולמרות שהגלים נוצצים היום,הלכתי לישון.
לא מפחד,ומחולשה
אני פשוט אוגרת תחמושת
לניצחון הבא.

ביני ובין בני ישראל.
אות היא כדבר הא־ל.
ביום השביעי שבח למלל.
נא שבו לאכול לחם.

נפשכם יודעת עד מאד.
שבח יקר וגדולה וכבוד.
מעדנים הרבו מאד ועוד.
ה' נותן לכם לחם.

יין ובשר על שולחנכם.
אהבוני מאד בכל ממונכם.
ואני אפרע את חשבונכם.
כי לא על הלחם.

הלבישו מחלצות ביום השבת.
לימדו תורת א־ל בחיבת.
ואל תהי נפשכם דוות.
ומלכי צדק הוציא לחם.

באהבה נוחו איש וביתו.
שבו והרבו אכול ושתו.
וְיכל כל איש מלאכתו.
סעדו לבכם פת לחם.

הביטו וראו יקרת יופי.
אום שובת ונח בשופי.
ואין צוחה ואין דופי.
אזרו חיל שבעים בלחם.

כל שומר שבת מחללו.
בלהב אהב ותאו מהללו.
אשרי אנוש וטוב לו.
--- הנני ממטיר לכם לחם.

אם אפס כסף,
והלב, לכסוף נכסף.

אם מבקש תוכו להיחשף,
ומילותיו להעביר הסף.


אמת כי לא נאסף
כיסוף הלב וערגתו,

רק אוון עליו נוסף –
גול את האבן לגלותו.


כי לא תם הכסף
ואל א־ל הלב הומה

ליבי, הרי נכסוף נכספת –
למה גנבת את אלהיי!

אֲנִי הִנֵּנִי
אֲנִי
הַקָּם וְנוֹשֵׁם דְּמוּתֵךְ
אֵלַי
דְּמוּתִי
הֲקָמָה מִתּוֹךְ עָפָר וְאֵפֶר
הַגּוֹלָה
אֲשֶׁר הִגְלִיתִי אֶת נַפְשִׁי
אֶל גּוּף בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא
אֲנִי
אֲנִי הַצּוֹפֶה מִן הַחֲרָכִים
שֶׁל עֵינֵי הַצָּרוֹת
הָעִוְרוֹת
צוֹפֶה אֶל חַיַּי
מֵתִים
הַמִּתְמַשְּׁכִים עַד אֵין קֵץ
טְבוּלִים בַּיָּרֹק הָעַז
הֶעָשִׁיר
שֶׁל

לוּ תְהִי כָּל גִּיחָה מְתֻכְנֶנֶת עַד תֹּם.
לוּ תְהִי כָּל מַפָּה חֲקוּקָה, לֹא נִתְעֵית.
חֲלִיפַת הַצְּלִילָה, הֶחָלָל, הָאָטוֹם,
לוּ תְהִי לִי תָּמִיד מְזֻמֶּנֶת לָעֵת.
אָקוּם טֶרֶם בֹּקֶר, פּוֹרֵחַ וְגָז,
אֶחֱצֶה בִּנְתִיב־יֹשֶׁר אֶת יַם הָרוֹתְחִין,
אַשְׁלִים פְּקֻדָּתִי שֶׁצֻּוֵּיתִי מֵאָז
וְאָשׁוּבָה לָעֶרֶב אֶל חוֹף מִבְטָחִים.
לוּ לָעַד לֹא יִרְאוּנִי חַמָּה וּמָטָר
לוּ אֵימַת קַרְנֵיהֶם, חֲנִיתוֹת מֻשְׁחָזוֹת,
לָעַד לֹא תֶאֶנְסֵנִי מִקַּו הַמִּתְאָר
לוּ אַשְׂכִּיל לַחֲסֹךְ כָּל מַסָּע מְיֻתָּר
אֶל מִתַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

תִּשְׁמַע
זֶה לֹא אִישִׁי
אֲבָל אֲנִי צָרִיךְ הַפְסָקָה
מִמֶּנִּי
לְהַשְׁאִיר אוֹתִי מֵאָחוֹר
אֶת גּוּפִי
שָׁעוּן עַל קִיר חָשׂוּף
אוֹ מוּטָל עַל מִטָּה
חָפָה מִבִּצּוּרִים
אַנִּיחַ לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹת בִּי כִּרְצוֹנוֹ
כִּרְצוֹנָם
וּכְשֶׁאָשׁוּב אֵלַי
אֲלַטֵּף אֶת פָּנַי הַלְּבָנוֹת
הַמֵּתוֹת
וְאָשׁוּב
כִּי אֲנִי צָרִיךְ רַק לְרֶגַע
לְהַפְסִיק

היום, נעשה משהו בלתי נשכח.
היום, נעלה על האוטו ופשוט נברח.
אל מעבר לאופק, אל עבר האור.
שם נשמח בגילה, על רגעי הדרור.
אתמול, עוד ביכינו על אשר נחמס.
אתמול, חששנו מכתמים על גבי המכנס.
הרגשנו כלואים בכלוב של זהב.
וחשקנו בחופש לו זוכה הכלבלב.
מחר, נעשה ככל העולה על רוחנו.
מחר, נעלה כשנרצה על גבי יצוענו.
אין מגבלה כלל, ומי שלנו שיאמר.
מה אסור לעשות, ומה לנו מותר.

מָה הוּא יַעֲשֶׂה,
אַחֲרֵי שֶׁנִּסָּה
לְבַטֵּל אֶת הַגְּזִירָה

כְּשֶׁכְּבָר אֵין סִכּוּי.
כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר שֵׂעָר לִנְשֹׁר
כְּשֶׁלֹּא נוֹתְרוּ רֵאוֹת לִנְשֹׁם
כְּשֶׁאֱלֹהִים זָרַק לַפַּח אֶת הַקְּוִויטֶלִים.

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַמְתִּין לוֹ בַּסָּלוֹן

מָה הוּא יַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיט אֶת הַמַּבָּט.
אַחֲרֵי שֶׁסָּגַר אֶת הַדֶּלֶת וְהֵגִיף אֶת הַתְּרִיסִים

מָה יַעֲשֶׂה אִם בְּכָל זֹאת
הַמָּוֶת
מַמְתִּין


מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
כְּשֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת
נָגַע בּוֹ

מָה הוּא יַעֲשֶׂה,
אַחֲרֵי שֶׁנִּסָּה
לְבַטֵּל אֶת הַגְּזִירָה

כְּשֶׁכְּבָר אֵין סִכּוּי.
כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר שֵׂעָר לִנְשֹׁר
כְּשֶׁלֹּא נוֹתְרוּ רֵאוֹת לִנְשֹׁם
כְּשֶׁאֱלֹהִים זָרַק לַפַּח אֶת הַקְּוִויטֶלִים.

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַמְתִּין לוֹ בַּסָּלוֹן

מָה הוּא יַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיט אֶת הַמַּבָּט.
אַחֲרֵי שֶׁסָּגַר אֶת הַדֶּלֶת וְהֵגִיף אֶת הַתְּרִיסִים

מָה יַעֲשֶׂה אִם בְּכָל זֹאת
הַמָּוֶת
מַמְתִּין


מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
כְּשֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת
נָגַע בּוֹ

בריה חדשה
שלא חטאה
הזדמנות לתמימות
לרכות
לפשטות
נאמנות
שני גויים בבטנו
לו יגבר על יצרו!
הישנא אם יאהב
היראה דיוקן אב?
הכל תלוי ועומד
והרקיע העד
לו יכולתי לבחור
לו יכולתי לחזור
לפשטות
לרכות
לקבל הזדמנות
לחוש מבורכת
להיות קצת תינוקת
נאמנה לעצמי
לו יהי.

ועיננו תצפנה
כל עוד רוח בנו,
תכסה גופתנו כלימה
בושה תעטוף נפשנו
וכאב יפרוץ מבעדנו.
ציפית לישועה?
תמה היא, גם תם כוחה
של הציפייה
והשאלה תהדוף בנו,
תכה ללא רחם.
הטוב כי לא כלו רחמיך.

שַׁבְשֶׁבֶת נִמְשֶׁכֶת בְּרוּחַ עַזָּה.
אַנְטֶנָה כְּרוּעַת־צְוָחוֹת מִן הָאֶתֶר.
שַׁעַר חוֹרֵק אֶל נִגּוּחַ סוּפָה.
מְצַד אֲבָנִים - מַטָּרָה לַבָּרָק.
רוּחַ אֵימִים דּוֹבֵר.
אֵיךְ לֹא אֶכָּוֶה?

וְאִמָּא אָמְרָה
"תִּמְצָא לְךָ שָׁם
לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ כָּאן,
עֲשֵׂה לְךָ שֵׁם
בְּכָל הָעוֹלָם,
תִּמְצָא מָקוֹם
אֶחָד וְיָחִיד,
עָשׂה שֶׁיִּהְיֶה
לְעוֹלָם
לְתָמִיד
בֵּין עָבַר לְהוֹוֶה
בֵּין לִהְיוֹת וְלַחְדֹּל
בֵּין דּוֹמֶה לְשׁוֹנֶה
לֵהָנוֹת אוֹ לִסְבֹּל
יֵשׁ מָקוֹם מְסֻיָּם
זֶה קְצָת קְצֵה הָעוֹלָם
הוּא נִמְצָא עַל הַגְּבוּל
בֵּין

מעט יי"ש לשפוך
כוסות
על לב קפוא
אין לך דבר גדול מזה.
דרך ארוכה שגמענו קרח נורא
עכשיו רק מחול בית מרזח ויין נסך,
יין נסך - -
ריבוינו של עולם אתה יודע לב קפוא
מר נפש, מעט יי"ש, מעט תשוקה להחיות המת
זה אין לך דבר גדול מזה

מחשבות
לה בראש
עוברות
ושבות
והיא עם אותה
שאלה
זה שווה?
היא רוצה?
זה הולך
וזה בא -
יש בכלל
מטרה?
גמלה החלטה
בליבה,
היא תצא!
וזאת כבר ממש
אגדה
אורבנית,
בכל זאת,
היא לא בת הרים
ולא היא לא גרה
בכפר
אז
הוא פתח את הדלת
הרים את הכובע
אפילו הזיז לה
כסא
והיא מצידה
חייכה והרבה
העיקר שיהיה מרוצה
הבינו
גאולה
פרטית, שלהם
שתביא גם
של כל השאר

נהרות גשמים,
מציפים, מקציפים.
והשמש זורחת עליהם,
ובאמצע,
מחפש האדם את האלוקים.
קרני השמש מלטפות,
והפרחים זוהרים באור יקרות,

השם נמצא בכל מקום,

אך אם אתה בליבך,
בימים ובנהרות,
באורות בתקוות,
בעולמות שבליבך,
תביא את השם אליך,
אז יאיר ברכת שמיים
אמיתית עליך.
מהמקום האמיתי,
של הנשמה,
הואר לך דרכך.
כל ההוכחות נוקשות בדלתך,
"כי נר – מצוה ותורה – אור".

ואם תשאל,
אז ראיתי שם
שירים בוכים
שלא נכתבו מעולם.
ואף נשמה
לא הזילה עליהם
דמעה,
קבורים בין הצחוק
לחיוך מזויף.
והם לא נלקחו
אף פעם
לשמש נחמה
ללב סדוק,
להפיח בו חיים
קצת שמחה.
ואם תשאל
הם היו שם
בוכים,
מתחננים.

מה נשתנה
הדור הזה
מכל הדורות

והאור הזה
מכל האורות

והחושך
מכל החשכות

שבכל צבאות
צובאות

קולות
וקללות

כללות
והכללות

קלות,
וכלות

והיו לאותות
ואותיות.


ומה נשתנה
שהאותיות לחניתות
וזמירות למזמרות.

ומה
נשתניתי אני,

לילותי - יללותי
והימים אימים

כיסופִי אוספִי
וסופי

שנתי - שינתי
שמחתי חמתי.

והלב,
אוי, הלב

עולב
וכחי חולב.

ליבי עוקב
ולא מדם

מעכב,
ולא נרדם,

אידם,
יידם,
לי בי.

אכן נשתניתי
ונשניתי

ללבוש שחק
או לעלות עד שחק

לבוש ממשחק
או להקים ברית ישחק.

אבל.
איך נשתנה
אדם, אדמה

מאחד נשנה
נשמה נושנה

שניים רוחקו
בגופם הוחקו

כמו זר נחשבו
איך ישובו?

מה נשתנה.

מהם החלומות האלו
שמשאירים בי זיכרון
מעוררים בי כאב עמוק
געגוע בלתי מוסבר
מהם הרגעים האלו
חצי דמיון חצי מציאות
איפה שאני מרגישה
את התחושות הללו
מי הם אותם מלאכים
שמנגנים לי את החלומות
לתוך ליבי
פוצעים אותו ברכות
איפה החלומות האלו
כשאני מתעוררת לתוך המציאות
ורק רוצה לחזור לישון
לישון ולחלום...

גן נעול אחותי
מתי תהיי כלה?
מתי תנשאך רוח קלה?
הברכה שלך, נשקפת שם ממול
מבעד קיר הזכוכית את רואה,
את הארץ הטובה.
את הגן בעדן שהיה לך מקדם.
קיר הזכוכית חזק מפלדה
בכל תחבולותייך, לא תצלחי מלחמה.
עת צלחת כמה פסיעות נאות,
שוב אותו קיר זכוכית יתייצב עמך שם.
.....
הישנה תקווה למילה מחייה?
אחותי...
איך תסירי אסורייך, עבותייך הבלתי נראים?
אין לך כלום בעולם הזה,
רק תפילתך.
אולי תתהפך לך להט החרב...
אולי יתהפך לך מזלך
גם מבלי שתשני את שמך.

עמדתי שם
שותתת דם ודמעות
וכל מילה שאמר
דקרה את ליבי, חרבות חרבות
הוא הטיח בי את שארית כעסו
והלך משם
אינו מעיף מבט
אל ליבי שנשרף לאיטו
באש קנאתו,
ונדם.

ארוממך נצח, מלכי / ומפלטי לי, מחוקקי / אלופי וקדושי, כי / חיים נתת לי:
אוי לי מיצרי / ואבוי לי מיוצרי / ויך את המצרי / ומספדי למחול לי:
אתן תודה לד' / ואשפיל את עיני / הצילני נא משונאי / למען ייטב לי:
אנא הבט לברית / ולא למרו מרית / כל אויביך אכרית / ויורני ויאמר לי:
אתה תקום תרחם / התגבר וצא הלחם / ובזאת נאות לכם / והיה ד' לי:
אמר, והשיבו וחיו / ומי המבול היו / לקראת צמא התיו / לקדשו לכהנו לי:
אהלל אפלל ואמלל / אין ערוך לאל / אל תפן אל / נגע הנראה לי:
אולי יאמר בחנינה / סלחתי, אל נא / מרחמי, שוכן מעונה / קדש תהיון לי:

"השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמתו בית ישראל: כי לא אחפץ במות המת נאם ד' אלקים והשיבו וחיו".

מילותי נאלחו
ואותיותי פרחו
דמעי נהלכו
עת פנה יום
בשתיקתי אזעק
ודם ליבי דיו
ושירי ימתק
ואומר מי יתן יום
ברוך הדיין
וטוב ומטיב
זה כמה קראתיו
יוצר לילה ויום
רחקת ואקראך
הסתרת פניך
אחור שבתי
יהי חושך היום

חָפָה מְבִּצּוּרִים
אֲנִי
כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
חָפָה מְמַּסֶּיכוֹת
עַל גּוּף עָיֵף, מְרֻטָּשׁ
צַלָּקוֹת הַהַחְלָמָה שֶׁל
פִּצְעֵי מִלְחָמָה עֲבֵשִׁים
מִמַּסָּע
חַיַּי
חָפָה מְבִּצּוּרִים
וּמַחְלוֹקוֹת
מְחַלֶּקֶת בֵּין יְרִיבַי
שְׁאֵרִיּוֹת חַיַּי הַמֵּתִים
הַנִּשְׂגָּבִים
קְחוּ אוֹתִי
מִמֶּנִּי
אֵין בִּי צֹרֶךְ עוֹד
לְעַצְמִי
חָפָה

מחשבות

באישון לילה ואפילה
עת על ערשי אעלה
אדום, ובמחשבתי אעפילה
ופני מלכי בחיל אחלה.

דמעתי על לחיי תיזל
גופי ירעד וישתוחח
יום המוות לא זל
הנה הוא עומד נוכח.

על כן בסילודין אלחש –
נפשי לרצון על מזבחך
ובהמיית ליבי א־ל חש
ומשאלתי, יאמר – אהבתי שבחך.

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
עַל דַּעַת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם
וְעַל דַּעַת אֵלֶּה שֶׁיֶּשְׁנָם בְּגוּפָם
אַךְ
בְּרוּחָם אֵינָם
עַל דַּעַת הָעוֹמְדִים בַּמֶּרְכָּז
וְעַל דַּעַת הַנֶּחְבָּאִים אֶל הַצְּלָלִים
עַל דַּעַת הַקָּמִים
וְעַל דַּעַת הַמְּקִימִים
עַל דַּעַת הַמִּתְקַיְּמִים
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
בִּישִׁיבָה שֶׁל

לצלול זה לטבוע ברצון,
זה לרצות
לתבוע.
לצלול
זה להעמיק בשתיקה
עד שמתחילים לשמוע
לצלול
זה להשמיע קול,
צלול ומצטלצל
לצלול,
זה להתפלל.

אני רואה
עולם שלם
מבעד לחלון אוטובוס
אחד.
אנשים שהולכים
אנשים שרצים
אנשים שיושבים.
אני רואה עולם שלם
של דממה
וגשם שיורד כמו יהלומים.
אני רואה את עצמי
דרך אדי הקור
מציירת על החלון
מלא אנשים
ועולם אחד
קטן.

בְּחֲצָאִית אֲרֻכָּה
עִם מַסֵּכָה שֶׁל עַמִּינָדָב
אַתְּ
מַצִּילָה יְלָדִים מֵהַחַיִּים עַצְמָם
אַחַר כָּךְ בְּשׁוֹרְט גִ'ינְס וְחֻלְצַת בֶּטֶן
בְּשַׁרְווּלִים אֲרֻכִּים
אֶת רוֹעֶדֶת לְעַצְמְךָ בְּפָנֶיהָ
מְבַקֶּשֶׁת מַצִּיל
אֵין גְּבוּל לַנִּתּוּקִים שֶׁלָּךְ.
וּבְשָׁעָה שֶׁחָנִיךְ שֶׁלְּךָ נִשְׁלַח לְהַעֲרָכַת מְסֻכָּנוּת
אֶת מְסַמֶּסֶת לַפְּסִיכוֹלוֹגִית
בְּתוֹכְךָ אַתְּ בְּגִ'ינֵס

קָטֹנְתִּי
דַּלּוֹתִי
וְאַתָּה הָעֲנָק
הִתְקַמְצַנְתִּי
קָמָץ לְבָבִי
וְאַתָּה נָתַתָּ
יָשַׁנְתִּי
הִתְעוֹרַרְתִּי
נִשְׁאַרְתָּ שָׁם
וַאֲנִי כֹּה קָטָן
חָלוּשׁ וְדַל
לֵב נִרְעַד
לֵב נִבְזֶה
וְעוֹד פּוֹחֵז
וְעוֹד רוֹצֶה
קַר לִי
אֵין לִי
יָבַשְׁתִּי
וְאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס
אַתָּה מְחַמֵּם
אֶת הַלֵּב
וּמִתּוֹךְ הַחִדָּלוֹן
וּמִתּוֹךְ הַקִּפָּאוֹן
לִבִּי נִפְתַּח
לְקֶרֶן אוֹר
לֵב מְצַפֶּה
וְעַיִן נוֹשֵׂא
אֵלֶיךָ בַּמָּרוֹם
לַתִּינֹקֶת הַבּוֹכָה
נָתַתִּי בַּקְבּוּק
מִהַרְתִּי וְהָלַכְתִּי
לַיֶּלֶד הַקָּטָן
שֶׁנָּדְדָה שְׁנָתוֹ
כְּבָר עָיַפְתִּי מִלָּקוּם
אֲבָל מִמְּךָ
קְצָת מִתְבַּיֵּשׁ
אֲבָל מְבַקֵּשׁ
נָא אַל תֵּלֵךְ
הִשָּׁאֵר לָתֵת יָד
לִרְאוֹת מָה עוֹד חָסֵר
אַל תִּסְתַּפֵּק
בְּבַקְבּוּק וּמוֹצֵץ
רוֹצֶה עוֹד חִבּוּק
וְשֶׁתִּשָּׁאֵר פֹּה עוֹמֵד

מָתַי הַיְּלָדִים
נִהְיוּ
כּוֹאֲבִים אֶת מוֹתָם הָאֵינְסוֹפִי
הָאֵינְ-
סוֹפִי
הַמֻּתָּשׁ
כְּבוּלִים אֶל עַצְמָם בִּתְהוֹמוֹת
יֵאוּשׁ

תַּגִּידִי-
יִהְיוּ לָךְ חַיִּים
אֲחֵרִים
עַל פָּנַי?

יש אנשים עם לב של אבן
שאינם מקבלים טומאה
המים שחקו אבנים
לאט

יש אנשים עם לב של זכוכית
נטהרים בטבילה
מתלכלכים
והמים שוטפים את הכל
תוכם כברם
שקופים

יש אנשים עם לב של חרס
שאינם יכולים להטהר
לסדקים הקטנים
המים לא מצליחים להדחק.
הלכלוך מוסווה בתוכם
אטומים

יש אנשים עם לב של חרס
שבירתם היא טהרתם

מֵעַל כָּל עֵמֶק –
חִבּוּר לְבֵנִים
וּמֵעַל כָּל דִּבּוּר יֵשׁ
אִחוּד מַבָּטִים

אמת אין עלי
לוּ טיפה רחמים.
נשמה שהיא מרכבה
ליאוש פרא מתגלגלת דוהרת
מעבר להרי חושך
ותהום רבה
*
דרך שלימה תורות
של אור
וחוטי
תקווה
נשרפים
*
סוף בוער תחת
כפות רגלי
ובריאה שותקת
אין
מציל

לִפְעָמִים
צָרִיךְ לִשְׁבֹּר אֶת הַשִּׁנַּיִם
כְּדֵי לְהָבִין אֶת הַשָּׂפָה שֶׁלָּךְ
לָצֵאת מִמִּגְדַּל הַשֵּׁן
כְּדֵי לְהִוָּכַח בְּהַטְעָיָה שֶׁאָתּ
לֹא בּוּרָה
אוֹ שְׁבוּרָה,
מְאַלֶּפֶת בִּינָה
וְהַחִיּוּךְ הַצָּחוֹר־טָהוֹר שֶׁלָּךְ
מַזְכִּיר רגע שֶׁל חָלָב חַם לִפְנֵי שֵׁנָה

אתה מוציא לאור כל תעלומה,
כשאנו בים מתגלה העוצמה.

סועד הברואים באחדותך,
ומנקה בגשם עולמך.

אורות חזקים מאירים מתורתך,
לכוין ללב את נבוכי שעריך.

ובתפילה, פונים אנחנו בצעקה,
תולה ארץ על בלי מה.
אתה שומע זעקה וצעקה,
של המתפללים עם כל הנשמה.

נהרות של מים גועשים, רועשים,
והלב נפתח, מכיל מים רבים.

וכשהלב נפתח,
כל הכוכבים בוהקים,
באור נסתר בשחקים,
כמעיין של אור שנמשך ונמשך,
אורות. צללים. חיים ונושמים,
את כל ההוויה מחדש.

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.
לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.
עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם
לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים
תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

כתב: כפיר גולן

היפה את רעייתי?
שינייך כעדר הרחלים
נוגסות אחת ברעותה
האין בם שכולה,
שבדם ודמע איבדה?!
היה לי נר ללבי ושפתיי
נקום נקמתי לנגד עיניי
לב הנשבר התר מאסורים
עת לב אחיו זועק ביסורים
גלה מלכותך לעיני הגויים
רק לישועתך אנחנו מצפים!
לא יכולים יותר עוול לראות
לא פינויים, מעצרים, הרחקות
לא דם, פיגועים, עינויים ומחלוקות.
ברחמיך דמעה מחה מעל פנים
ברוגז זכור רק –
כי אנו לך בנים...

מִמּוֹשָׁבִי כָּרֶגַע, לְעֵת תְּפִלַּת הָעֶרֶב,
שְׁלֹשָׁה מִזְדַּקְּרִים אֶל מוּל פָּנַי:
מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים הָרוּסִי, שְׁתִי־וָעֵרֶב בְּרֹאשׁוֹ
צְרִיחַ סֻלְמַאן אַל־פַארְסִי כָּל־גֵּווֹ דִּינוּר
מְפֹאָר, מְאֻפָּר וּמִתְפָּרֵעַ, מִגְדַּל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה
הָעִבְרִית בִּירוּשָׁלַיִם. יְרוּשָׁלַיִם
עוֹדֶנָּה מֵעֵבֶר לֶהָרִים

שימו אבנים על המצבה
של הכוכב היחיד
שהיה כוכב
כי העז
תאכלו את הלב
ועוגת גבינה
ותנשכו את האוויר שלא נכנס
לעזאזל
לא נכנס. לא יוצא
ותלוי ועומד
עד שיבוא אלוהים בכבודו
וישחרר את המחסום.
חייב להיות שם מחסום.

המחשבה מגששת
במרחבי הזיכרון,
קוטפת מלטפת
את פרי הרוח,
מנסה לאחוז, להקפיא
שמא יטשטש
וימוג
ברחבי החומר הרוח והנפש.
הכתיבה תופסת
או רוצה לתפוס
את הפרי המופשט
לפשטו ולשטחו
על דף שטוח.
ואחרי כל זה
שואלת המחשבה
מה נשאר, תגידו
מהמציאות?

התחלה, לקפל כנפיים. נחיתה
אורזת עצמי בקופסה קשיחה. אוטמת
מקפלת אליה את הכנפיים שלי, את הרוח והסער שלי, אותי.
מתקפלת־משתחלת אל קופסה קטנה ויפה וצבעונית.
קוביה.
12 צלעות. קופסה אחת מרובעת, מקובעת.

מקופלת אל תוך קופסה.
או אולי מתקפלת?
ואין אני, ואין פשטות
ואין נפש מתערטלת
רק נפש כלואה. נעלמת בקופסה מרובעת
כללי צניעות וציפיות, בניינים ונוסחאות
משתגעת
נחיתה, חדל תעופה
אומרת
חזרה לשגרה
לקופסה
למסגרת

ותקם בלילה ותרד אל נקיקי הסלע
שרויה במיצר ואין עוזר לה
ההרים נישאו, מבטם גבה
תפילתם על עצמם,
מתעלמים מדמותה

שאי עינייך גבוה
מעבר להרים ראשך
מן הריק והאין
משם יבוא עזרך

מתוך חשכה נשמעת קריאה
קול דודה דופק, קורא לה
יונתי, פקחי את עינייך
רחמיי רבים הם עלייך
פתחי אך כחודו של מחט וראי
כגודל צערך כן היה צערי

שאי עינייך גבוה
מעבר להרים ראשך
מן הריק והאין
משם יבוא עזרך

ואראך מתבוססת בדמייך ואצעק
היכן אתם בניי, היכן אהוביי
ועתה הן השחר עלה
רב לך שבת בעמק הבכא
כי עזה כמוות אהבה ונהרות לא ישטפוה
הנה אני גואלך, ידייך פרשי
ואומר לך בדמייך חיי

שאי עיניים גבוה
חכי, צפי לדודך
מן הריק והאין
תצמח ישועתך

שאי עיניים גבוה
באמונה זקפי קומתך
מן האין והריק
משם תעלה שמחתך

אֲנָשִׁים שׂוֹנְאִים אֶת הַחֹרֶף
כִּי בַּחֹרֶף קַר
וְהֵם מְחַבְּקִים עַצְמָם
וְנִזְכָּרִים
כַּמָּה שֶׁהֵם לְבַד
אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַחֹרֶף
כִּי בַּחֹרֶף קַר
וַאֲנִי לֹא הַיְּחִידִי בָּעוֹלָם
שֶׁמְּחַבֵּק עַצְמוֹ
בִּבְדִידוּת

חבלים נפלו לי -
אך לא בנעימים
נופלים כמי ימים
נמשכים לילות וימים.

חבלים,
הבלים,
חבלי קווים ומעגלים
חלקים, ייסורים, כבלים.

היְמַלאו הם כֵּלים
ושמא הם כֵּלים כַּלים
הבלים־חבלים־קלים
נקודות־אותיות־מילים.

וכל העת – ספקות ונטל
הנפל לי החבל
כנפול לְאֵם נפל
ותחת רון הבל ואבל

ואולי נמסר אלי מוט
ואם אתפשהו לא אמוט
ואת מטה ידו לא אשמוט.

ההבלים או חבלים,
המעגלים אם קווים,
חבלים נפלו לי בנעימים.

אך אף אם מעשר – אחת
רעיון אמת יחת
גם לזאת לא אחת.

"...ונגלית עליהם בערפילי טהר" ("זכרונות" בתפילת ר"ה).

ברק הכה, והרים
סלועים גורדי שחקים
גאו מולי.
חלומות עד תמול
שלכתי בם נפשי
היו לשלולית רזה
על צד הדרך.
כמו ילד,
אני מבקש לצלול בה

אחרי שהגוף נשרף
בכאב
וצעקות הדמים רפו.
אחרי שהנשמה פרחה
אחרי הכל,
נותר עוד רשימו

היום כמו פטיש
מפוצץ על לוח לב
משיב רוח רעננה.
כמו על גחל חלוש
לוחש סוד
היענה לו ליבי,
אם יפרוש כנף