בואו נתלונן!
עוד סנטימטר לחנוק פריצוּת
גרביים עד הברכיים וחצאית עד כף הרגל
חולצה עד כף היד.
שלא יברח היופי.
אני בפנימיה של בנות.
פנימיה זה אומר שאין פנים.
לחייך. להתלבש יפה ומכובד להתנהג בנימוס.
כמה גדול ההפרש בין אותו אחד בעבודה
למתי שהוא חוזר מהעבודה, שם את בגדיו המגוהצים בצד ומחליף לפיג'מה עם כוס שוקו חם.
הוא נראה הכי עלוב בעולם. וההפרש בין הזמן שלוקח להשיג ממנו חיוך לעומת הזמן שלוקח לעשות את זה כשהוא בעבודה- יותר גדול מהפרש הזמן של הורדת סרטון באקספלורר לעומת כרום.
אבל ברגע שהוא יחייך- זה יהיה החיוך הכי חם ואמיתי שיכול אדם בן 40 לתת.
אם ניקח את כל החיוכים בעבודה ונכפיל פי עשר- זה זה יהיה חם כמו ארטיק ליד החיוך הזה, נכון?
אם תקחו את כל החיוכים שלי בפנימיה- זה יהיה מקפיא.
פנים בפנימיה? בשתים עשרה בלילה אני ליד הכרית, נזכרת בבת הדודה שלי.
לעזאזל מתמטיקה, לעזאזל לשון, לעזאזל דינים, לעזאזל נגינה, כן, לעזאזל נגינה, אמרתי את זה.
אם הלל היתה פה ללילה אחד להסביר לי איך שומרים על פנים בפנימיה, בפנימיה שבה היא שמרה את כל הפנים שלה- לו רק.
אבל אחרי שטויוטה על 100 קמ"ש מתנגש בך (וזה עוד אחרי נסיון הבלימה)- אן לך הרבה מה לעשות חוץ מלנוח, הרבה זמן ומומלץ כמטר מתחת לפני הקרקע. ולמי שמסביבך- אין הרבה מה לעשות חוץ מלבכות. לכן בד"כ אתה עושה שאת שלך והאחרים עושים את שלהם.
יש פעמים מוזרות. אומרים שצדיקים בוכים על עמ"י במיתתם וגם שלומית נחה הרבה זמן דוקא בתור שכולה. זה מוזר ששכוֹל ממית, הכאב בשכול לפעמים מרגיש שמגיע דוקא בגלל שעכשיו הפער ביני לבין האחר מבחינת מצב החיים שונה. החיים שלי מודגשים יותר לעומת המוות שלו.
רק עליי אין את הסמל הזה שקוראים לו "שכול", זו רק בת דודה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי. טוב היא לא. כלומר- אולי היא כן החברה הכי טובה שלי, אבל אני לא הייתי החברה הכי טובה שלה.
אני לא חושבת שהיא הבינה שהיא החברה הכי טובה שלי.
שאני אוהבת אותה- היא ידעה, שאני רוצה בקרבתה- היא ידעה ואפילו נתנה לי קצת.
אבל היא לא החברה הכי טובה שלי.
אנחנו החברות הכי טובות מאז שאני זוכרת אותה אבל רק בלב. ורק בלב שלי.
ועכשיו- הלב שלה הפסיק לעבוד כשהוא שלם והלב שלי ממשיך כשהוא שבור.
כבר שתים עשרה וחצי.
אני נרדמת עם פרצוף רטוב.
בוקר!
שוב פעם קמה עם חיוך שישאיר את הגומות בולטות עד הלילה. עם משקפיים שיעזרו לי גם לקרוא וגם להיראות חכמה עד סוף השיעור.
אדבר עם "חברות" בהפסקות על בישולים ואנגן בערב עם שירה המדהימה, היא באמת מדהימה. היא שנונה היא חכמה היא צדיקה אבל יש לי הרגשה שהיא קצת כמוני, מגלה את הצד של החיוך המתוח הזה עד השעה המאוחרת בלילה. היה לי שחנ"ש אחד בכל שלוש שנות הפנימייה הזו והוא היה עם שירה.
המורה לא מכירה אותי.
הרב גדליה לא מכיר אותי.
רינה לא מכירה אותי.
אף אחת לא מכירה אותי.
גם לא אמא.
"אלעזר"
למה עולה לי השם הזה כל פעם מחדש כשאני חושבת את מי לשתף?!
הוא בן דוד. מאותו צד, גם הוא זוכר את הלל.
הוא גדול ממני בשנתיים. הוא בישיבה גבוהה עכשיו, שיעור א'. הוא בחור חכם.
אבל הוא בן. ואי אפשר לעשות שחנ"ש עם בנים.
נראה לי.
לעשות שחנ"ש, כמה זה דוחה. כמו לעשות ילד. עושים טוסט. לא ילד ולא פתיחות רגשית.
איכס.
הו, הנה רינה מגיעה להשכים. תיכף תפילה. אני כבר על המדים שיעטפו את הפנים כמה שאפשר שלא יתרווח לו ויצא חס ושלום.
אבל הנה שיחת נפש קבועה מתקרבת.
(מזל שיש מקום לזה באולפנא. עזרת נשים בתפילת שחרית בחול זו עמדת תפילה לכל מי שמתפדח להכנס באמצע התפילה)
אני אלך כבר לשחרית. מחוץ לפנימיה.
למרות הגרביים עד הברכיים והחצאית עד כף הרגל.
תגובות