יצירות של נחמיה17

אֱלֹהִים! אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם,
אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי עֲמָקִים.
אֱלֹהֵי קֶדֶם, אֱלֹהֶיךָ,
אַל אֱלֹהִים- אֱלוֹקִים.
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה,
וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ- וַדַּאי.
אַךְ, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לַכֹּל-
מִי יִתֶּנְךָ אֱלֹהַי?


אֲנִי הֲרֵינִי עֶבֶד
עֶבֶד עוֹבֵד אֲדָמָה
עֶבֶד עֲבָדִים הָיִיתִי
עֶבֶד פַּרְעֹה וְאָמָה

עֶבֶד שַֹר הַטַּבָּחִים
עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי
עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל
עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי

לוּ הָיִיתִי עֶבֶד אַבְרָהָם
עֶבֶד לָעָם הַזֶּה- הַלְוַאי
עֶבֶד הַמֶּלֶךְ וְאִם אֵלֶּה-
עֶבֶד דּ' אֱלֹהַי!

~

עַבְדֶּךָ בֶּן אֲמָתְךָ
אִם כֵּן
אִם כְּעֶבֶד אִם
כְּבֵן


אִם כְּבִנְּךָ, אָבִי, תְּרַחֵם-
יִכְמְרוּ נָא רַחֲמֶיךָ
שִׁמְךָ עָלַי, הִנָּחֵם!
הִנָּחֵם לְמַעַן שְׁמֶךָ!

אַךְ עֶבֶד בְּקֹשִׁי הִנְנִי
עֶבֶד לֹא יוָּסֶר בִּכְלָיוֹת
כִּמְנֻדֶּה, לְשִֹבְרִי עַנֵּנִי,
כִּי רַק אֵלֶיךָ עֵינַי תְּלוּיוֹת.
~
כְּמֵת מִלֵּב כְּמִחֶרֶב חָלָל
כְּעָבְרוּ כְּצֵל כָּל יָמַי
יִכּוֹן רַחֲשִׁי אֲשֶׁר אֶתְפַּלָּל
רַק אֵלֶיךָ, מַלְכִּי, אֱלֹהֵי!

והלילות, שבם לא נתתי שנת לעיני,
או לגופי המך, הדוה.
והשקתי בדמי ובמי דמעותיי
את שיח הקוצים הרוה.
כששמתי לבז את שתי ידיי
ואת מאור עיני הכהות.
ההיה זה אמת, אמרו ידידי,
או היה זה חלום בלהות?

בואו נתלונן!
עוד סנטימטר לחנוק פריצוּת
גרביים עד הברכיים וחצאית עד כף הרגל
חולצה עד כף היד.
שלא יברח היופי.
אני בפנימיה של בנות.
פנימיה זה אומר שאין פנים.
לחייך. להתלבש יפה ומכובד להתנהג בנימוס.
כמה גדול ההפרש בין אותו אחד בעבודה
למתי שהוא חוזר מהעבודה, שם את בגדיו המגוהצים בצד ומחליף לפיג'מה עם כוס שוקו חם.
הוא נראה הכי עלוב בעולם. וההפרש בין הזמן שלוקח להשיג ממנו חיוך לעומת הזמן שלוקח לעשות את זה כשהוא בעבודה- יותר גדול מהפרש הזמן של הורדת סרטון באקספלורר לעומת כרום.
אבל ברגע שהוא יחייך- זה יהיה החיוך הכי חם ואמיתי שיכול אדם בן 40 לתת.
אם ניקח את כל החיוכים בעבודה ונכפיל פי עשר- זה זה יהיה חם כמו ארטיק ליד החיוך הזה, נכון?
אם תקחו את כל החיוכים שלי בפנימיה- זה יהיה מקפיא.
פנים בפנימיה? בשתים עשרה בלילה אני ליד הכרית, נזכרת בבת הדודה שלי.
לעזאזל מתמטיקה, לעזאזל לשון, לעזאזל דינים, לעזאזל נגינה, כן, לעזאזל נגינה, אמרתי את זה.
אם הלל היתה פה ללילה אחד להסביר לי איך שומרים על פנים בפנימיה, בפנימיה שבה היא שמרה את כל הפנים שלה- לו רק.
אבל אחרי שטויוטה על 100 קמ"ש מתנגש בך (וזה עוד אחרי נסיון הבלימה)- אן לך הרבה מה לעשות חוץ מלנוח, הרבה זמן ומומלץ כמטר מתחת לפני הקרקע. ולמי שמסביבך- אין הרבה מה לעשות חוץ מלבכות. לכן בד"כ אתה עושה שאת שלך והאחרים עושים את שלהם.
יש פעמים מוזרות. אומרים שצדיקים בוכים על עמ"י במיתתם וגם שלומית נחה הרבה זמן דוקא בתור שכולה. זה מוזר ששכוֹל ממית, הכאב בשכול לפעמים מרגיש שמגיע דוקא בגלל שעכשיו הפער ביני לבין האחר מבחינת מצב החיים שונה. החיים שלי מודגשים יותר לעומת המוות שלו.
רק עליי אין את הסמל הזה שקוראים לו "שכול", זו רק בת דודה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי. טוב היא לא. כלומר- אולי היא כן החברה הכי טובה שלי, אבל אני לא הייתי החברה הכי טובה שלה.
אני לא חושבת שהיא הבינה שהיא החברה הכי טובה שלי.
שאני אוהבת אותה- היא ידעה, שאני רוצה בקרבתה- היא ידעה ואפילו נתנה לי קצת.
אבל היא לא החברה הכי טובה שלי.
אנחנו החברות הכי טובות מאז שאני זוכרת אותה אבל רק בלב. ורק בלב שלי.
ועכשיו- הלב שלה הפסיק לעבוד כשהוא שלם והלב שלי ממשיך כשהוא שבור.
כבר שתים עשרה וחצי.
אני נרדמת עם פרצוף רטוב.

בוקר!
שוב פעם קמה עם חיוך שישאיר את הגומות בולטות עד הלילה. עם משקפיים שיעזרו לי גם לקרוא וגם להיראות חכמה עד סוף השיעור.
אדבר עם "חברות" בהפסקות על בישולים ואנגן בערב עם שירה המדהימה, היא באמת מדהימה. היא שנונה היא חכמה היא צדיקה אבל יש לי הרגשה שהיא קצת כמוני, מגלה את הצד של החיוך המתוח הזה עד השעה המאוחרת בלילה. היה לי שחנ"ש אחד בכל שלוש שנות הפנימייה הזו והוא היה עם שירה.
המורה לא מכירה אותי.
הרב גדליה לא מכיר אותי.
רינה לא מכירה אותי.
אף אחת לא מכירה אותי.
גם לא אמא.
"אלעזר"
למה עולה לי השם הזה כל פעם מחדש כשאני חושבת את מי לשתף?!
הוא בן דוד. מאותו צד, גם הוא זוכר את הלל.
הוא גדול ממני בשנתיים. הוא בישיבה גבוהה עכשיו, שיעור א'. הוא בחור חכם.
אבל הוא בן. ואי אפשר לעשות שחנ"ש עם בנים.
נראה לי.
לעשות שחנ"ש, כמה זה דוחה. כמו לעשות ילד. עושים טוסט. לא ילד ולא פתיחות רגשית.
איכס.
הו, הנה רינה מגיעה להשכים. תיכף תפילה. אני כבר על המדים שיעטפו את הפנים כמה שאפשר שלא יתרווח לו ויצא חס ושלום.

אבל הנה שיחת נפש קבועה מתקרבת.

(מזל שיש מקום לזה באולפנא. עזרת נשים בתפילת שחרית בחול זו עמדת תפילה לכל מי שמתפדח להכנס באמצע התפילה)
אני אלך כבר לשחרית. מחוץ לפנימיה.
למרות הגרביים עד הברכיים והחצאית עד כף הרגל.

מבין כל האלרגיות, העיטושים והליחה
השיעולים והנפיחות שמגיעים עם הפריחה
אהבתי את קול הציפורים שחזרו מנדודים
ואת פריחתם של הפרגים ועצים בודדים
מלאתי חיים מהלבלוב וחידוש ההויה
מניגון החיים קבלתי חויה

כקול שיריה של רחל המקלסים את העונה
וקול המים המפכפכים בתקופה זו בשנה
צהלת הפסיעות על הדשא שכיסה הרים ובקעות
וצהלת שמי תכלת ששתיהן נשמעות
סוחפת היא השירה של כל אלה הרים וגאיות
ממלאת רגשי לב עם קול פעמוני כנסיות

נקיון האביב ושמחתו עם ריחו המתוק
עולם צוהל ובני אנוש לא יכולים לשתוק
לשירת כל חי הם נפעמים ושמחה עולמית
אביב הגיעה הן היא עונה חלומית

הסו הכל! בגדי חג לא לכולם!
למי נבראו ארץ שמים ועולם?
למי מתחדשים כל אלה בלבלוב ופריחה
למי רינה? למי שמחה?

למען ראשית נבראו קדם מפעלים
קולות בריאה בקול מצות מהולים
בגדי חג חרות פסח הלבישו בניכם ובנותיכם
הבורא לנו הבטיח- "החודש הזה- לכם"

כל חיי דברתי חרש ושתקתי,
דברתי חרש ושתקתי- לך
אף פעם לא צעקתי או הרמתי קול
או נשאתי אומֶר על מילים שלך

ואך בקושי החיים דברתי אלם
שקשה לי וארד מעט ממך
ולא שמעתי את בכייתך בתלם
שירדת בו גם את ממש כשמך

ובעת והתחבקנו יחד
והלכנו כידידים אף אוהבים
אמרתי לך בקול וללא פחד
עוד לעד נהיה משולבים

ואת תוגתך אני כלל לא נגותי
ואם עת ידידות בחלת וגם סלדת
אוי לי ולכל מי שכמותי
עת שנאה ואת כמעט נדדת

אז אבכה בקול רעש בקול רם
איך אכזבתי אותך, אהובה לעד.
איך העזתי מבטי להפנות
להפנות כמלוא הנימה לצד

ואת סבלת אותי בבכי ועדיין
את בוכה תדיר ולחייך רטובות.
ואין זה יעזור, לבושת עדיים,
לומר שלא מצאתי עוד כמותך טובות.

ואם בין דמעות מביטות בי עינייך
אומר לך ואבכה על עצמי שאז הלך
שהוא היה רק ב"כאילו" , באמת-
לא נשאתי אומֶר על מילים שלך

כשהסתכלת בעיניי דומם
והסטתי את מבטי ממך
איך הסתכלת בי אז?

כשהורמת בשתי ידיי
ושמחתי שאת חלק ממני
ושיש לי אותך
שמחת גם את?

כשהבטתי בך ארוכות
בלי הפסק למשך שעות
הבטת בי בחזרה?

וכשחזרתי אחרי ההפסקה
ששנינו קבענו כדי לחשוב על הקשר
גם את חייכת כשנפגשנו שוב?

כשכל יום מחדש הסתכלתי וברחתי
וחזרתי ואמרתי
מהיום לעד. מהיום לעד.
האמנת לי?

אני מרגיש שאני לא יודע
והלואי שאוכל לצעוק לך שוב
וכשארים אותך פעם הבאה
אדע שאת איתי

ואדע תמיד שאת תמיד
מביטה בחזרה.
ואדע שלא תבכי שאני מנצל אותך

אבל עכשיו-
עכשיו אני לא יודע.
את אבל יודעת.

ולכן כשנחזור.
בעזרת ה'
אומר בפה מלא מול כולם
הדרן עלך. הדרן עלך.

ואני בטוח שאת תעני לי
ואהיה לך לפה לומר
הדרך עלן.