שלכת

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.

חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?

רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק, 

אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.

והיא נותרה,

גלמודה.

יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה. 

לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף. 

חיותה נגדעה, משושה גווע,

כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?

וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.

ריחוק נצחי לדור דורים, אין זו רק עונה.

כמיהתה עזה לעצמותו הכבירה, לגודלו, ובכל עת מעונגת היא מזוהר זיכרונה, עת התרפקה בזרועותיו.

כעת תוהה מה יוליד יום והאם החליפה בעלמת חן, 

אוי לה כי עונתה, אין לה מנחם.