אהבתי שהירח קרוב

בזריחתה נצבעים השמיים בזיכרונות כתומים,
הכוכבים מחייכים לקרני האור המבהיקות עליהם ומיד נעלמים בצבעים החמים שבאים ועולים עם תהיות החיים. ההבדלים התהומיים בין צבעי הלילות לימים מעלים בי ציורים שלי בשיחות פשוטות למדי עם אלוהים, לילות לבנים בשדה שחור משחור שנתנו לי סיבות לקום ולבחור, להיזכר איך הייתי בוהה בירח המלא יחד עם התנים כשכולנו מלאי משתנים ומחשבות, מקולות היללות הבנתי שייללו וקיללו את הירח כיוון שהוא רחוק ועצם המחשבה על כך מילאה אותי בצחוק על שאינם יודעים רחוק מהו. וכשהם היו נרגעים כולי הייתי מתמלא געגועים לזריחה, למשפחה, לתקופה של תמימות של ילדות שהלכה ונעלמה בתוך שכחה של בגרות. התגעגעתי לסבא, לפשטות, להשתיק בעזרת ניגון אידיוטי שאלות של מהות או כאב. התגעגעתי לחייך מכל הלב בגלל ביסקוויט, התגעגעתי שנייה לעצור ולהביט בלי לחשב כמה התמונה תשקול לי בביט ותיקח מקום בזיכרון. התגעגעתי לישון בלי צפצופים ואורות בלי לבלות שעות מול מראות ולהתאים בדיוק את מיקום השערות בשביל להרשים. התגעגעתי לא לחשוב על נשים או בחורות ולהיות ילד טיפש שלא יודע מה זה חברות ופשוט לחיות עם עצמי ועם החברים מהגן. וכשהשמש עלתה ונגמר לי הזמן הייתי מבין שאני הוא זה שבמקום אמתי, שהילדון ההוא הוא זה שחי בתוך חלום לא מציאותי שכולא אותי בחוסר היכולת לחשוב בגדול כמו גדולים. אז קצת זרקתי את התמימות שהייתו לו והשלכתי אותה למקום שאיני מצליח למצוא, והיא חסרה כאן מידי פעם כי אהבתי אותו, אהבתי את החיוך הפשוט שהיה לו בגלל הביסקוויט, אהבתי שמידי פעם הוא עצר להביט ולחשוב, אהבתי להיות ילד, ואהבתי שהירח קרוב.