יצירות של שירה חדשה~

- אל תלכי. אל תלכי!
- אני חייבת ללכת. חייבת.
- בבקשה..
- שלום.
היא יוצאת בסערה, טורקת את הדלת.
הוא נשאר שוב מאחור. עייף. עצוב.
לאן את הולכת? שאל אותה פעם. לאן את הולכת בסערה כזו?
הולכת. ענתה לו. פשוט הולכת.
את מנסה להתחמק?
לא. ממש לא. אני באמת פשוט הולכת. הולכת כמו שֶׁדָה. אף אחד בעולם לא יכול להשיג אותי. הולכת במהירות, הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת בלי נשמה. פחד לפגוש אותי ככה.
הוא מביט בה, כולו קשב.
לאט לאט, המחשבות מתחילות לרוץ. אני מגבירה קצב, לעמוד בקצב שלהן. לא רואה שום דבר סביבי, לא שומעת. מרוכזת כל כולי במחשבות, כמעט קורסת תחתן. הן מכאיבות לי, המחשבות, מכאיבות נורא..
הוא שותק. הוא יודע. הוא רואה את המחשבות האלו מתרוצצות לה אלף פעמים בראש, הוא רואה את צרחות הכאב עומדות על שפתיה. והוא רוצה לומר לה: תצרחי! אני כאן! כולי מקשיב. רק תוציאי.
אבל הוא לא אומר.
ואני הולכת מהר כל כך, היא ממשיכה, עד שנהיה לי חם. נהיה לי חם.. היא מחייכת חיוך נבוך, פתאום אני חוזרת להרגיש את הגוף שלי. אני שמה לב אליו. אני מאיטה קצב. המחשבות הופכות אותי לכבדה, עייפה, כמעט מיואשת.
אני מוצאת איזה ספסל. ספסל בצד, בפינה, משקיף ישר אל השמיים החשוכים. אני מתיישבת, עייפה, חם לי, כואב לי. כאן באות המחשבות הכבדות באמת. הדמעות מתחילות לעלות.. היא דומעת בעצמה. והוא ממשיך להקשיב.
אני חושבת לעצמי כמה אני עייפה. כמה אני לבד, כמה אני מתגעגעת. אני מסתכלת על הכוכבים, מדברת עם אלוקים.. מנסה למצוא לי דרך. חריץ אור קטן שיסמן לי איפה הפתח. לאן להמשיך מכאן. אני כבר התייאשתי..
היא משתתקת.
ואז? הוא שואל בקול קטן, מתלבט.
ואז.. אני לא יודעת מה ואז. אני יושבת שם המון זמן, בלי שעון, בלי זמן, בלי אנשים. רק אני, השמיים והדמעות. עד שאיכשהו הסערה נרגעת.. אני מצליחה שוב לנשום. מתלבטת אם לקום וללכת, אולי להישאר. אולי לתת לחושך הזה לבלוע אותי. אבל אני יודעת שהוא לא יבלע, ואין לי מושג מה השעה ואני לא רוצה לשבת ככה עד הבוקר. וגם קצת נרגעתי, בכיתי את שהייתי צריכה לבכות, יש מקום לצבור שוב דמעות עד הפעם הבאה. אז אני קמה, פוסעת
לאן חוזרת?
הביתה. אליך. אל החיים הרגילים. אל האדם שבי, קצת אל האמונה..
מה יאמר לה. מה הוא כבר יכול לומר.
הוא רוצה לצרוח לה, לא מבין למה היא צריכה לחזור אליו. למה אליו היא לא בורחת?
פעם, בימי הדייטים העליזים, הם יצאו יחד למדבר. ושם, אחרי טיפוס חסר נשימה על ראשו של צוק גבוהה וסלעי, כשלרגליהם ואדי צחיח ומהמם ביופיו, ולראשיהם שמיים כחולים ונקיים ונשר אחד דואה, היא אמרה לו: "אם אסכים להתחתן איתך יום אחד, זה יהיה כי אני יודעת שתהיה איתי בסערות שלי. אני יודעת שפשוט תשב שם ותשתוק. תאהב אותי, תהיה איתי, ותנחם אותי בשתיקה שלך יותר מבכל דיבור נחמה של כל האנשים האחרים. אם אני אתחתן
הוא צחק עליה קצת, קיבל את המחמאה בציניות האופיינית וידע שזה נכון.
אם תשאלו אותו, הוא כבר החליט אז להתחתן איתה, והיתה לו הרבה יותר מסיבה אחת להחלטה הזו. הוא אהב אותה, אהב אותה אהבת נפש, לא ידע אם הוא ראוי לה בכלל, אבל לפחות ידע שבסערות יוכל להיות איתה, לאהוב אותה, ולשתוק.
איפה הוא ואיפה ימי הדייטים העליזים.. ולמה היא לא בורחת אליו. למה.
למה הוא לא רודף אחריה? פתאום צצה המחשבה בראשו. למה הוא נותן לה לברוח?
הוא לא צריך לומר שום דבר. רק להיות שם, לאהוב אותה ולשתוק.
בהחלטה של רגע הוא קם, פותח את דלת הבית בסערה, ויוצא בעקבותיה. לאן היא הלכה? לאן היא יכולה ללכת בכלל? הוא מתחיל ללכת. מהר, מהר, הוא אומר לעצמו. קצב של מכונה. מי יודע איפה היא עכשיו..
למצוא ספסל. למצוא ספסל מבודד מול שמים חשוכים, שעליו יושבת אישה אחת יפה, עצובה־עצובה. למצוא ופשוט לשבת לידה.
הוא הולך, כל גופו ממוקד. הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת. איפה היא, איפה היא, איפה היא..
הנה!
הוא נעצר בבת אחת.
צללית בודדה יושבת על ספסל בודד, שקט גמור מסביב, הלבד שלה מכה בו בכל העוצמה. כמה לבד בילדה אחת. הוא תמיד שם בשבילה, הוא אוהב אותה, הוא נותן לה הכל והיא נותנת לו אין סוף בחזרה, אבל בסוף היא תמיד לבד. זאב בודד תמיד נשאר זאב בודד.
הוא נעמד מאחוריה בשקט. דמעות זולגות על לחייה, הוא לא מנגב אותן. רק עומד שם. יד מונחת על כתפה.
היא מסתובבת בבהלה, מוחה דמעות.
אה, זה אתה. היא אומרת בשקט.
כן, זה אני. הוא לוחש.
הם שותקים. ידה מטפסת ומלטפת את ידו שעל כתפה.

"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.."

כבר שנים שהוא מסתובב פה במבוך החשוך הזה.
חשוך ואפל, בלי טיפה אחת של קרן אור. רק גפרור נתנו לו בכניסה. בלי קופסא, בלי השחור הזה בצד שמשפשפים בו את ראש הגפרור עד שהוא נדלק.
"מה אני אעשה עם גפרור?" הוא שאל אז. "אין לי שום דרך להדליק אותו."
"נכון", ענו לו, ודחפו אותו לתוך החושך.
מאז שנים שהוא מסתובב פה. ממשש את הקירות, מועד על מהמורות, נופל לתוך בורות, יושב שם לבד ובוכה בהם כל כך, לא מסוגל אפילו לחשוב על לנסות לצאת משם.
ואז הוא שוב שומע את הקול הזה. המבטיח, המתחנן. שיצא משם, שחייבים אותו בחוץ.. הקופסא שלו מחפשת את הגפרור שלה.. הוא חייב לצאת משם.
והוא מחפש ומנסה אלף דרכים לצאת מהבור הזה, ושומע צעדים מלמעלה ושפשוף גפרורים בקופסא וקול גפרור נדלק ואנשים הולכים ורק הוא בבור הזה, מנסה בכל הכוח לצאת ממנו, ומנסה ומנסה ונשרט וחוטף שפשוף ומצליח לטפס קצת ושוב מתגלגל למטה.
עד שבסוף, חבול וכואב, הוא מצליח לעלות חזרה מתוך הבור אל המבוך הזה, החשוך.
והקול ההוא, המתחנן, נמוג בערפל, ורק הזיכרון שלו מלטף לו את הנשמה, מושך אותו הלאה.
מכאן לפחות אפשר להתקדם.
ומידי פעם הוא שומע מאחורי הקיר איזה קול, עוד מישהו שממש את הקיר ומנסה למצוא את הדרך החוצה, והוא מקווה, אולי זה הקול ההוא, האוהב כל כך, למרות שזה לא נשמע זה ואולי הקיר מעוות אותו ומה אכפת לנסות.. והוא רץ, טס אל מעבר לקיר, מתפלל למצוא, אבל עד שהוא מגיע הקול ההוא נעלם.
ועכשיו כבר כמה חודשים שהוא מסתובב פה ואפילו קול שפשוף לא נשמע.
כאילו כולם מצאו את הקופסא שלהם, הדליקו נר והלכו מפה.
והוא נשאר.
לבד.
הוופסס.
מרוב מחשבות הוא לא שם לב, ומחליק לתוך בור. עמוק מכל קודמיו, מייאש ומעייף מכל האחרים.
צונח על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. מרים בקושי ראש, מביט סביבו. עייף. השקט הזה גומר אותו.
"חלאס!!" הוא צורח פתאום. "מספיק, נמאס לי!! שמישהו יוציא אותי מפה. אני לא אצליח לצאת מפה לבד."
"הי.."
הוא שומע שוב את הקול ההוא. באינסטינקט ראשוני הוא משתתק, מקשיב, כמה וכוסף כל כך אל הדבר הרחוק הזה.
אבל פתאום הוא יודע שזה רחוק כל כך, הקול הזה כל כך למעלה, והוא לעולם לא יגיע לשם.
"לך מפה!" הוא צורח אל הקול הזה, שמוציא לו את הנשמה, "תלך, אני לא אגיע אליך לעולם. תתייאש, כמוני. שום דבר כבר לא ישתנה."
אבל הקול בוכה, מתחנן, "בוא, בוא כבר. גם אני פה לבד.. אין לי כלום בלעדיך. אין לי אפילו גפרור להדליק. בבקשה בוא, מאמץ אחרון."
הוא לא רוצה. הוא בוכה. צונח על רצפת הבור היבשה, כובש בה את ראשו, צורח לשמים. לא רוצה, אין בו כוח, לא מוכן. מספיק ודי.
אבל הקול הזה.. הקול הזה..
הוא חייב, הוא חייב.
והוא קם, מהבור הכי עמוק שהיה בו אי פעם, ומתחיל לטפס. ופלא, הפעם זה קל.. הוא מטפס, תמה לעצמו על קלותו של הבור, שקירותיו לא חלקים ממים, ומלאים בחריצים שאפשר להיעזר בהם בטיפוס. אבל הסוף.
איפה הסוף?
הוא נבהל פתאום, מרים את ראשו למעלה. אין סוף! לא רואים את הקצה, אין סוף לבור הזה!
מה אני עושה, הוא חושב בטירוף, מה אני מנסה בכלל. בשביל מה? זה לעולם לא יגמר!! ובכל זאת, בלי לשים לב בכלל, הוא ממשיך לטפס, בקצב גובר והולך. לא אכפת לו יותר, הוא יודע שזה לא יגמר, אבל יש פה עוד סדק לשים עליו את הרגל, ועוד מקום להניח עליו את היד, ולפחות הוא מתרחק מתחתית הבור. והמקום, הזה, שעליו הניח את היד, שהיה נראה כל כך בטוח למשימה הזו, מתגלה כמחליק מאוד. והיד נשמטת, ואחריה הרגל, והוא מוצא את עצמו,
שום צעקה לא נשמעת בעת הנפילה. הוא יודע, הוא מבין שזו הפעם האחרונה, ואפילו לצעוק "לאאא" כזה ארוך, כמו בסרטים, אין לו כוח.
הוא נופל בשקט, משלים עם הסוף, עם הבור, עם היובש.
האדמה מתקרבת במהירות.
הוא נופל, נוגע בה – והיא רכה, ונמתחת, מקבלת אותו אליה ומעיפה חזרה אל שפת הבור הרחוקה.
הוא נוחת על גבו שפת הבור, המום מהתפנית המוזרה. שוכב שם כמה רגעים, לא קולט.
הי, היד שלו עוד רטובה מהאבן ההיא..
הוא טועם בה. מים חיים. קצת מלוחים. מן דמעות כאלה נקיות.
הוא קם, ומתחיל לרוץ. הקול הזה, הקול הזה. הוא חייב למצוא אותו. הפעם זה היה כל כך קרוב..
מאחורי הקיר נשמע רשרוש, לחש עייף.
הפעם זה זה, הוא בטוח. טס, רץ בכל כוחו, מפעיל את כל השרירים. הוא חייב להספיק.
מוצא בקלות את המעבר לצד השני, ובטיסה והופ, נתקל במשהו.
נופל.

רגל של מישהו.
מישהו בוכה.
הוא מרים את הראש מהאדמה, רואה צללית יושבת ליד הקיר, מיואשת.
"הי ילדה. את צריכה עזרה?"
הילדה מתייפחת בתגובה.
"רק רציתי להדליק נר.. רק רציתי קצת אור.."
"בואי," הוא לוחש לה, הקול שלה עוטף את ליבו, "בואי."
הוא מושיט לה יד, היא לא מוכנה עדיין לקום.
"איך תעזור לי?" היא תוהה, "יש לי רק קופסא.."
"ולי יש רק גפרור.." הוא עונה לה בעצב.
ואם הם ידליקו את הגפרור, הוא מבין פתאום, אז מה? אז הוא יבער רגע, מאיר. ואחר כך לאט לאט יתחיל לדעוך, תוך שהוא חורך את קצות אצבעותיהם, ואז הוא יכבה.
וישאיר אחריו חושך גדול פי שלוש מאות ממה שהיה קודם.
אז אפילו גפרור לא יהיה להם ביד.
"מה אכפת לך," הוא פונה אליה פתאום. "מה אכפת לך. נדליק לרגע. אפילו לשניה שיהיה אור. לא צריך יותר. רק לדעת שזה אפשרי."
ולמראה פניה הממאנות לאבד את הסיכוי האחרון הוא מוסיף, "מה יש לך להפסיד.."
בייאוש היא מושיטה לו את הקופסא שלה. הוא מביט בה בהתרגשות. כמה זמן חלם על הרגע הזה.. כמה שמע את כולם עושים את הפעולה הפשוטה הזו, משפשפים גפרור בקופסא, כמה השתוקק לשמוע אותו עצמו עושה זאת.
שוכח לגמרי שבעוד כמה רגעים יכבה כל האור הזה שהוא כל כך משתוקק אליו.
שולח את הגפרור לעבר הקופסא, והם משפשפים יחד. הוא לשמאל, היא לימין. אחת שתיים שלוש..
הגפרור נדלק בלהבה ענקית, מאירה את פניהם המצפים, המלאים דמעות ייאוש ואכזבות.
הם מביטים זה לזה בעיניים, שותקים. נותנים לאש לעשות את שלה.
עוד רגע והגפרור נכבה..
"הי!" היא קופצת פתאום, "הנה נר!!!"
הנה נר, הנה נר.. משהו להאיר בו, להשאיר את האש הזאת עוד קצת..
"רוצי," הוא לוחש לה, "עוד רגע ואני נשרף.."
היא מזנקת אל הנר הקטן, המתגולל לו בפינה, כאילו נמצא שם מימי בראשית, ומושיטה לגפרור.
אבל הגפרור נכבה.
הם מביטים זה בזה המומים, לא רואים בחושך.
אבל זה היה כל כך קרוב!!
הם עומדים שם, עוד רגע נופלים. ידיים מגששות, מחפשות משהו לאחוז, לא ליפול.. הם תופסים זה בזה בכל כוחם.
"אז זה אתה?" היא לוחשת פתאום, "זה היית אתה שכל הזמן קראת לי?"
"אני, לך?" הוא שואל. "את זו שקראת לי."
"כנראה שצעקנו אחד אל השני ביחד," היא לוחשת, וקצת חיוך מתגנב לה לקול.
הקול ההוא..
"הי, תסתכלי," הוא אומר פתאום.
קצה ניצוץ עולה מהנר, שאריות מהאש של הגפרור.
"זה נדלק," היא מתנשפת, "זה נדלק!"
"ששש.."
הם עומדים זה מול זה, מביטים באש העולה ונדלקת, מכושפים.
הנר נרעד קצת, אבל ממשיך לעלות ולהשתלט על החוט הקצר, עד שהוא נהיה ללהבה.
הם מסונוורים מהאור, לא מאמינים.
כמה שניות הסתגלות, עצימת עיניים, ואז הם פוקחים, מעיזים פעם ראשונה להביט. ובאור הזה הקטן, המאיר כל כך, הם מביטים פעם ראשונה סביב. "תביטי!" הוא אומר, "יש פה חיצים על הקירות."
"תראה מה כתוב פה."
הם מחזיקם יחד בנר, מתקרבים.
מעל לחץ, מילה אחת, קטנה.
"הביתה".

פוקחת עיניים בבהלה. מה זה הבלאגן הזה, מה זה כל הרעשים האלו? יוצאת בצעדים מהירים לסלון. לא מאמינה שהם עדיין מתנחלים לי פה. כל הכורסאות, הפופים, הספות.. הכל מלא. סליחה, אני רועמת בקולי, תצאו מפה מיד! הלא אמרתי לכם. לכל אחד ואחד פה אמרתי. לכו מפה, זה לא המקום שלכם. כמו שאני איני יושבת לכם באמצע הסלון ומתרווחת על הספה. אף אחד לא הזמין אתכם, אמרתי לכם אלף פעמים ללכת. מה זה חוסר הנימוס הזה? אני צועקת. הם
לטאטא הכל החוצה, אומר לי הראש. מהר, לפני שהם יחזרו. והלב משתוקק להתיישב בין הלכלוכים, להקשיב. להיזכר. פשוט לחזור לשם ולהישאר.
די, אני אומרת לעצמי. תאספי את עצמך. הם הלכו, כולם. הם לא יחזרו. קומי, תסדרי, תאספי, תנקי. שכשהוא יבוא, יהיה לו מקום להיכנס אליו.
אני לא אוספת. לא עכשיו. הולכת לחדר, לישון. לעשות סדר בראש.
סדר לא נהיה. כמובן. אבל שקט מבורך.. כמה ימים כאלו, של שתיקה באמצע הבלגן. עד הפעם הבאה.
אני מוצאת את עצמי שוב בבית מבולגן ועמוס אנשים מוכרים עד כאב, זרים. אני צורחת את נשמתי. מתחננת - לכו, פשוט לכו! אין לי מקום בשבילכם. אני לא מסוגלת להכיל את זה, מצטערת.
הם מחייכים אלי. כל אחד וחיוכו הוא, המוכר כל כך. כל אחד ואני יודעת על מה הוא חושב עכשיו. לכי את, הם אומרים לי. לכי חפשי לך דייר של קבע, כך לא נכנס לך לפה שוב. לעולם. מבטיחים.
אז אני יוצאת, בורחת. משאירה הכל מאחורי, מפזרת לכל רוח. קחו, אני אומרת להם. קחו הכל, אל תשאירו לי כלום. הכל פה נגוע, לא השארתם לי פינה אחת נקיה.
הרחוב מכה על פני בשאונו. אנשים, אנשים, אנשים בכל מקום. אני מתרוצצת, אחוזת אמוק. מתחננת - מישהו ראה אותו? מישהו יודע איפה הוא? לאן הוא הלך? מה הוא עושה? תגידו לו שאני מחפשת, שאני עוד רגע גוועת ככה לבד באמצע הכל. בכיכר העיר תולה את עצמי לראווה, אולי יבוא מישהו וייקח אותי אליו. שמישהו יגיד לו.. שמישהו יגיד לי. מה קורה פה? מה יהיה? אני עומדת באמצע כיכר העיר שבתוך עצמי, צועקת, צורחת, שואגת בכל הכוח
בוא כבר, בוא.. אני צועקת עד שאין בי כוח.

קורסת אל תוך עצמי באמצע כיכר העיר הריקה, ואין אחד בעולם ששומע את השאגה האחרונה

חיים חרוטים
על סרט מתנה
עוטף נייר צלופן מרשרש

חונק ילדה
שלא יכולה לזוז בתוך
היפה והבוהק הזה.

יושבת על מדף חרסינות
עטופה היטב, שלא תישבר חלילה
מביטה בקונים הרצים ושבים

ורק משתוקקת לאדם אחד שיבחר בה כבר,
יוריד ממנה את הדבר היפה הזה,
וייתן לה
חיים

אבל איזה מן בן אדם
ירצה לשלם על
נייר צלופן?

רוחות חזקות נשבו בחוץ.
חורף קר היה זה, חורף קר ויבש.
עלי העצים התעופפו להם הרחק, מטריות שבורות הוטסו על המדרכות. הרוח השתוללה בממלכת החורף, והשמיים היו צבועים בתכלת קרה, בוהקת, בלי ענן אחד לרפואה.
כל בר דעת שיכול היה לעשות זאת – נשאר בבית, הרחק מהרוח השורקת, יבשה וחודרת לעצמות.
אבל היא, שמעולם לא נכנסה תחת ההגדרה "בר דעת", קמה ויצאה החוצה.
אל הרוח המשתוללת, העצים הנאנקים, והאוויר הסוחף, הצורב ומנקה את הריאות ואת הראש.
הוא הביט בה מהחלון, משתוללת יחד עם הרוח, רוקדת שם בחוץ, חשופה כמו שמעולם לא ראה אותה.
צועדת לעבר השדות הקמלים, השפופים ברוח, זמר על שפתיה. פורשת ידיים, ממששת את רגבי האדמה היבשה, מנקה קצת מאבק הקיץ שעודנו כאן, עמוק בתוך כסליו.
כמה טוב שאין אנשים בחוץ. אם היו רואים אותה היו חושבים שהיא משוגעת. ולא פלא שהיא לא מוצאת לה חתן, מי ירצה כזאת מטורפת שקמה ויוצאת החוצה באמצע החיים לנשום.
היא נשכבת על החום כהה הזה, מתכרבלת בין הרגבים, מקשיבה לנשימותיה מתנגנות עם נשמת האדמה, פורשת ידיים ומניעה אותן למעלה ולמטה, עושה כמו "מלאך שלג" על האדמה הקרה והקשה, מתמכרת לטירוף הזה של הרוח.
היא מתיישבת, מחייכת, מאושרת מריח האדמה והשמים. ממוללת בידיה אבנים קטנות, חושפת זרעים שנטמנו בשלהי הקיץ, והגשם טרם בא להשקות אותם.
היא פורשת את כפותיה, מזרה לרוח זרעי קיץ, שתישא אותם הלאה בתפילה.
מרימה עיניים לשמים, לכחול הבוהק, מייחלת.
עוד זרעים נישאים ברוח, מבקשים.
גשם.

בוא כבר, בוא.
אתה רואה
שנכנעתי.

"אני לא יודעת אם יש עוד מה לעשות," היא אומרת. "אולי זה כבר אבוד."
"אל תגידי לי את זה," הוא לוחש. "פשוט אל תגידי. לא יכול להיות שבדיוק עכשיו, נכון? כל הדרך הזו, המשוגעת.
"אומרים שיש כוח עד שזה קורה. כשזה קורה כנראה שכבר לא נשאר כוח.
יכול להיות שהגעתי מאוחר מידי? אלפית שניה מאוחר מידי?"
היא מביטה בו בעיניים רכות. "אני לא יודעת, אבל היא נראית לי כבר די אאוט.
תנסה, מה יש לך להפסיד."
הוא מביט בה בעיניים אדומות. "לנסות? מה הטעם. מי מבטיח לי שהלב ייפתח. אין לי מקום לעוד צלקת, אפילו לא אחת. זו הפעם האחרונה, אם זה לא יעבוד גם אני אלך."
"אז מה עדיף," היא שואלת, "שתישאר פה עם לב שותת דם, או שתלך איתה?"
הוא שותק, דמעות בגרון.
האישה הזו מביטה בו. "תחשוב," היא אומרת לו. "אולי בעצם אל תחשוב, תרגיש. אם אתה שלה אתה אמור להרגיש טוב. תרגיש מה נכון. אתה באמת רוצה להישאר פה לבד?"
היא מסתובבת ויוצאת, משאירה אותו לבד עם חלומות, בדמות גוף קטן מתוק שרוע על הרצפה, כולו ייאוש.
הוא ידע שהיא שלו, הוא פשוט ידע את זה. אבל מה הסיכוי? מה הסיכוי לפתוח שוב את העיניים היפות האלה, להביט לתוך האין סוף. לדעת.
הוא מתכופף, מה אכפת לו. אין לו מה להפסיד. לחיות בלעדיה הרי הוא לא יכול, גם לא עוד שניה. הרי לכל אדם יש את מספר הניסיונות המדויק לו. טיפה יותר מזה והוא איננו. אז אם הוא כבר פה, זה אומר שלא נשאר עוד הרבה זמן.
הוא מתיישב לידה, מקפיד לא לגעת. כמה מגוחך, לא לגעת בה עכשיו. אבל זאת האמת.
"הי," הוא לוחש לה. "קומי. אני פה."
היא לא מגיבה.
"בבקשה," הוא לוחש – מתחנן. "קומי. אני יודע שזה היה ארוך. אני יודע שלקח כל כך הרבה זמן. אני מצטער, זה לא בשליטתי, את יודעת. אנחנו מאמינים בני מאמינים."
הוא מביט בה, מילותיו אובדות בחושך הזה.
"קומי!" הוא צועק פתאום. לא מצליח להחזיק את המתח הזה. "קומי כבר משוגעת אחת. את לא הולכת עכשיו. עד שמצאתי אותך!"
הוא צועק, הוא בוכה, הוא כועס. עליה, על אלוקים. לא עכשיו, לא עכשיו! הפצע הזה, הדם שלא מפסיק להישפך. אין מצב שהוא מפסיד עכשיו בקרב הזה. לא עכשיו. לא!
"קומי!" הוא שואג. "קומי מיד. קומי אורי כי בא אורך."
היא פוקחת עיניים.
הוא עוצר נשימה, לא מעז להאמין. כבר כל כך הרבה פעמים האמין והתאכזב..

"אלעד."
היא מרימה אליו מבט המום. "אתה פה?"
הוא משפיל מבט, בוחן את נעליו הצבאיות ומדיו הכחולים – שחורים. לא, מה פתאום. הוא לא פה. לא פה בכלל.
איך דווקא אותה מכולם הוא היה צריך לפגוש פה. את הבחורה היפה והרחוקה הזו, שתמיד רצה להכיר מקרוב. היה בה משהו מרתק כזה. סודות טהורים בעיניים. אז הנה, זה קרה. איזה יופי.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת, ומילותיה מחוררות. "באת לפנות אותנו?"
הוא שותק, מודה באשמה.
גם היא שותקת. לא מאמינה. רגע של שקט מביך עובר עליו, ואז היא מטיחה בו בשקט: "הייתי בטוחה שאתה יותר מזה."
הוא ממשיך לשתוק באשמה, ורק מסתכל לרגע על העיניים שלה, שתמיד הביעו כל כך הרבה חום וטוב, ועכשיו היו בהן אך קור ובוז – מיועדים לו, ולו בלבד.
"הייתי בטוחה שאתה יותר מזה..."
****
"קומו. עכשיו. אתם צריכים לצאת מפה, זה שטח צבאי סגור. אין לכם אישור לשהות פה יותר."
הפעם הקור בעיניו שלו, ואילו עיניה שלה חמות ורטובות, מורמות אליו בתחנונים צובטים. הוא לוקח ממנה צעד אחורה, לא להישבר. "נו, קומו!" הוא מצווה בקור, "אנחנו לא רוצים לעשות את זה בכוח."
"אבל למה אלעד?", היא לוחשת בקול שבור, "למה? אתה אוהב את אמא אדמה פחות ממני? למה אתה לוקח בזה חלק?"
"בבקשה אלעד. קח את החיילים שלך ולך מפה. אתה לא באמת יכול לעשות את זה. אתה יותר מזה, אלעד.."
היא בוכה. הוא מעביר את הפיקוד למישהו אחר, רק לרגע אחד, ויוצא החוצה לנשום אוויר, לפני שהוא יצטרך ללכת לכלא בגללה. ורק בגללה. באמת, הוא מפקד בצבא הגנה לישראל, יש לו אחריות. הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה רק בשביל נערה אחת אמיתית כל כך!
מרחוק הוא רואה כמו מעולם אחר את החיילים שלו מוציאים אותה מהבית, צורחת ובוכה. "למה אלוקים?" היא מייבבת בחולצה קרועה, "למה שוב, ה'? למה??"
הוא מסב ממנה את מבטו, וחוזר אל החיילים שלו, שכבר עברו לבית הבא. הרי הוא מפקד בצבא ההגנה לישראל. הוא לא יכול להגיע לכלא בגללה.
****
השטח נקי. אין פה אפילו חצי אזרח. אפילו כל מגודלי הפאות כבר שוחררו בערבות מזמן. הוא נושם עמוק, מתענג על הנוף הבראשיתי, המרחיב לבבות. נוף של ארץ ישראל. באמת, חבל שהיו צריכים לפנות כאן.
מרחוק עולה דמות דקת גוו במעלה ההר, תלתלי שערה הקצר מתפרעים ברוח. הוא לא מבחין בה. הוא עוד מביט על הנוף הזה, המשגע.
"בבקשה, תנו לי לעבור.." מאחוריו בוקע קול מתחנן, צרוד מבכי. "אני מתחננת. תנו לי לעבור. פעם אחרונה.. אני רוצה להיפרד מהמקום הזה. להבטיח להתראות. בבקשה."
"תשמעי גיברת, יש לנו פקודות. אסור לך להיכנס, אסור להכניס לפה אזרחים."
"בבקשה, רק לרגע אחד ואני יוצאת. אני רק רוצה להיפרד.."
"מה פתאום, אסור. את רוצה שניכנס לכלא בגללך?"
"בבקשה.."
"אסור, אין מצב. ותעופי מפה עכשיו, לפני שאני עוצר אותך."
"תנו לה לעבור." הוא אומר, וקולו הסמכותי תמיד נעשה עייף, צרוד קמעה.
"אבל המפקד," מנסה אחד.
"בלי אבל. תנו לה לעבור."
הם מביטים בו מופתעים, במפקד שההוראות מלמעלה היו לו כמו תורה מסיני. הם לא באמת מאמינים שהוא התכוון לזה.
היא מרימה אליו את עיניה, ואין בהם תודה. "נו, תפתחו כבר," הוא מתעצבן, בעיניו משתקף מבטה הקר. "יש לך שתי דקות."
הם פותחים לה את המחסום, כמובן, והיא חולפת על פניו, עולה למעלה בפעם האחרונה. הוא שומע את הבכי מחלחל בגרונה, ומסיר את מבטו ממנה, משתדל לשמור עליו קפוא.
מזווית עיניו הוא רואה אותה נעצרת בראש ההר החרב.
"אבאאאאאא!"
צרחה נוראית, מיוסרת, פורצת משפתיה, מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו. "אבא שלי," היא משתנקת, "אבא, תראה מה קרה בסוף, תראה כמה השתדלנו וכמה לא הצלחנו.. כמה העם שלך התבלבל, אבא!" היא קורסת על האדמה, מתייפחת. "אמא, אמא אדמה, סליחה. סליחה שלא הצלחנו לשמור עלייך, סליחה שעוד לא הצלחנו לאהוב את האחים שלנו מספיק כדי להצליח להפוך לחלק ממך. סליחה שלא הצלחתי למנוע מאלעד לקחת בזה חלק.."
היא מייבבת לה בשקט עוד כמה סליחות לאמא אדמה, והד יפחותיה החלושות, הכואבות, קורע את הדממה. ואילו הוא מסמיק עד שורשי שערותיו, אינו יודע מה מביך אותו יותר – העובדה שכל החיילים שמעו אותה, או זה שהיא לא הצליחה למנוע ממנו לעשות את זה.
עוד כמה דקות של בכי ומלמולים כואבים ולא מובנים, ומשתרר שקט. היא קמה ממקומה בתשישות, ומתחילה לרדת חזרה לכיוון המחסום, כמו מרחפת. כל העיניים של הפלוגה מלוות אותה – חלקן המומות, חלקן מובכות, ורובן אדומות. היא בכלל לא שָׁם כדי לשים לב.
הנה היא שוב חולפת על פניו ולא עוצרת. רק במחסום היא נעמדת לרגע, ופונה לחיילים. "סליחה אחים אהובים שלי", היא אומרת בקול רועד ועיניים רטובות, " סליחה שלא הצלחנו לעצור אתכם.."
הם משפילים מבט, לא מסוגלים להביט באש השחורה שבעיניה. היא פונה חזרה למטה, מכריחה את עצמה להמשיך לרדת, וכל צעד למטה משאיר חלק ממנה על ההר.
הוא עוקב אחריה במבטו, אחרי הרוח הזו. הקרח שבליבו נמס טיפה – טיפה.

היא אוספת את כולם
ומרימה
ילדה בוכה,
אישה מתוסכלת.

היא מרקידה את כולם
ומעלה
עוד דמעה אחת
על לחי
יורדת.

היא מסתובבת שם, מחייכת
אוספת שברים מהרצפה
מרכיבה במדויק (כמה שאפשר)
ומגישה בחזרה
שולחת רפואות בעיניים אחרות
לא מפספסת אף כאב סביבה

ואז היא מתיישבת בצד,
מביטה על כולם רוקדים –
בזכותה

ולא שמחה יש בה,
ולא

בס"ד
"יודפת נפלה! יודפת נפלה!
הם הכניעו את יודפת!!"
אליאב פרץ בדהרה הביתה, מתנשם ומתנשף, ובעיקר נסער מאוד.
"אבא," הוא קורס על המחצלת, " אבא, יודפת נפלה.. אין סיכוי יותר."
אבא התיק את עיניו מחרבו, שעסק בהשחזתה, והרים את ראשו באיטיות אל אליאב המתנשף.
"על מה אתה מדבר, אליאב?"
"אבי, יודפת נפלה. זה עתה הגיע שליח משם. הוא מספר שעמד על אחד ההרים שסביב יודפת, בדרך לציפורי, וראה