בשחור לבן

היא אוספת את כולם

ומרימה

ילדה בוכה,

אישה מתוסכלת.

היא מרקידה את כולם

ומעלה

עוד דמעה אחת

על לחי

יורדת.

היא מסתובבת שם, מחייכת

אוספת שברים מהרצפה

מרכיבה במדויק (כמה שאפשר)

ומגישה בחזרה

שולחת רפואות בעיניים אחרות

לא מפספסת אף כאב סביבה

ואז היא מתיישבת בצד,

מביטה על כולם רוקדים –

בזכותה

ולא שמחה יש בה,

ולא גאווה

ולא סיפוק

היא רק רואה איך

היא יושבת פה לבד,

על האדמה

וכולם שם רוקדים

בשמים