הרגע שאחרי

בוא כבר, בוא.

אתה רואה

שנכנעתי.

"אני לא יודעת אם יש עוד מה לעשות," היא אומרת. "אולי זה כבר אבוד."

"אל תגידי לי את זה," הוא לוחש. "פשוט אל תגידי. לא יכול להיות שבדיוק עכשיו, נכון? כל הדרך הזו, המשוגעת.

"אומרים שיש כוח עד שזה קורה. כשזה קורה כנראה שכבר לא נשאר כוח.

יכול להיות שהגעתי מאוחר מידי? אלפית שניה מאוחר מידי?"

היא מביטה בו בעיניים רכות. "אני לא יודעת, אבל היא נראית לי כבר די אאוט.

תנסה, מה יש לך להפסיד."

הוא מביט בה בעיניים אדומות. "לנסות? מה הטעם. מי מבטיח לי שהלב ייפתח. אין לי מקום לעוד צלקת, אפילו לא אחת. זו הפעם האחרונה, אם זה לא יעבוד גם אני אלך."

"אז מה עדיף," היא שואלת, "שתישאר פה עם לב שותת דם, או שתלך איתה?"

הוא שותק, דמעות בגרון.

האישה הזו מביטה בו. "תחשוב," היא אומרת לו. "אולי בעצם אל תחשוב, תרגיש. אם אתה שלה אתה אמור להרגיש טוב. תרגיש מה נכון. אתה באמת רוצה להישאר פה לבד?"

היא מסתובבת ויוצאת, משאירה אותו לבד עם חלומות, בדמות גוף קטן מתוק שרוע על הרצפה, כולו ייאוש.

הוא ידע שהיא שלו, הוא פשוט ידע את זה. אבל מה הסיכוי? מה הסיכוי לפתוח שוב את העיניים היפות האלה, להביט לתוך האין סוף. לדעת.

הוא מתכופף, מה אכפת לו. אין לו מה להפסיד. לחיות בלעדיה הרי הוא לא יכול, גם לא עוד שניה. הרי לכל אדם יש את מספר הניסיונות המדויק לו. טיפה יותר מזה והוא איננו. אז אם הוא כבר פה, זה אומר שלא נשאר עוד הרבה זמן.

הוא מתיישב לידה, מקפיד לא לגעת. כמה מגוחך, לא לגעת בה עכשיו. אבל זאת האמת.

"הי," הוא לוחש לה. "קומי. אני פה."

היא לא מגיבה.

"בבקשה," הוא לוחש – מתחנן. "קומי. אני יודע שזה היה ארוך. אני יודע שלקח כל כך הרבה זמן. אני מצטער, זה לא בשליטתי, את יודעת. אנחנו מאמינים בני מאמינים."

הוא מביט בה, מילותיו אובדות בחושך הזה.

"קומי!" הוא צועק פתאום. לא מצליח להחזיק את המתח הזה. "קומי כבר משוגעת אחת. את לא הולכת עכשיו. עד שמצאתי אותך!"

הוא צועק, הוא בוכה, הוא כועס. עליה, על אלוקים. לא עכשיו, לא עכשיו! הפצע הזה, הדם שלא מפסיק להישפך. אין מצב שהוא מפסיד עכשיו בקרב הזה. לא עכשיו. לא!

"קומי!" הוא שואג. "קומי מיד. קומי אורי כי בא אורך."

היא פוקחת עיניים.

הוא עוצר נשימה, לא מעז להאמין. כבר כל כך הרבה פעמים האמין והתאכזב..