מתישהו כל המילים החליטו שזה די לגיטימי מצידן פשוט להעלם. המילים גילו שכולם חושבים שהן קיימות תמיד, והרי מילים זה משהו שקיים תמיד, לא?
אז בבוקר יום שלישי, חודש חשוון, קצת לפני שהאנשים הנורמטיביים קמים, המילים החליטו לטוס להודו. הלא גם למילים יש זכות לטוס לטיול אחרי צבא. (כמובן שהמילים הצעירות יותר טסו לגאורגיה לטיול אחרי תיכון, והמילים הזקנות טסו לטיול מאורגן בסין)
בטיול הגדול להודו המילים רכבו על פילים (בטבע! הן מילים! לא הייתה שם שום התעללות בבעלי חיים!) ועישנו כל מיני סמים מוזרים. המילים מהר מצאו את עצמן בתוך הבית חב"ד הקרוב (ותסלחו לי שאני לא מתמצאת בשביל לתת לכם שמות של מקומות מיותרים בעולם, את הכוונה כבר הבנתם).
את מה שקרה למילים כבר הבנתם. טיול בעולם, מה כבר יכול לקרות?
קצת פריקת עול, קצת תמונות יפות לעלות לפייסבוק.
אבל מה שקרה לעולם, הוא המעניין יותר.
ב 7:27, שזו השעה שבה רגיל אחי (בתעודת זהות שלה כתוב אחינעם) קמה, היא התעוררה ולא מצאה את המילים.
את המברשת שיניים היא מצאה, אבל היא לא יכלה להגיד לעצמה שום דבר מול המראה. לא למלמל מלמולי בוקר, לפני הקפה. כל עוד זה נשאר רק בתחום דיבורי הבוקר זה בסדר, גם ככה אין יעילות בלדבר בבוקר. אבל כשהגיע לכיתה וכולן ישבו (או עמדו, שכבו וקפצו. אתם יודעים, דברים שקורים בכיתה) שותקות, זה כבר היה מוזר.
לא מאוד מוזר. קצת מוזר. לא היה שום דיון שצריך להיכנס אליו, אין צורך להצחיק. יש רק להסתכל.
בתחילה ניסתה המורה לכתוב על הלוח, אך מה היא יכלה לכתוב כשמילים אין לה.
המנהלת שנכנסה בשביל לצעוק על כל הבנות שהגיעו בלי תלבושת, התיישבה בכיתה במבט עייף. אין לה מה להגיד, אין לה איך להגיד. וכשאין את המילים המפוצצות, המסכות מתקלפות. כולן רואות את העייפות. יש בציפי, המנהלת המפחידה, כמיהה שאף אחת לא ראתה אף פעם, עד היום.
לאחר חצי שעה, אחי, שכבר נמאס לה לשבת, לחשוב ולהסתכל בידיים היפות של עדי, התרוממה והוציאה מהתיק את הטושים שלה. חבילה קטנה, 12 טושים. מספיק בשביל להתחיל לצייר.
בהתחלה היא ציירה על הדף, עד שהוא נגמר לה. אז היא המשיכה לצייר על השולחן. בהתחלה רק מלמעלה, אחרי זה גם מתחת לשולחן, ביחד עם המסטיקים שהודבקו שם פעם.
מהר גם הרצפה התחילה להתכסות בצבעים. הרצפה והקירות.
הכל, הכל הפך לציורים.
ב 11:43, כשאחי הרימה את המבט, היא ראתה שכל הכיתה הפכה לצבעונית, מבפנים, מבחוץ.
היא חשבה שכל בנות הכיתה שלה הלכו כבר, אבל היא גילתה שכולן הצטרפו אליה.
כמה רוך היה בעולם המצוייר הזה, כמה רוך יש בצבעים הניתזים בחלל העולם. כמה טוב
תגובות
עולם ללא דיבורים, עולם של ציורים.
גם אהבתי את ההתחלה על המילים שהחליטו לנסוע להודו:-)
וואו, תודה.