אנשי הכמעט

הבוס הראה לי מיד  מה צריך לעשות, לא שלום ולא לחיצת יד.
"אם אתה תעבוד טוב אתה לא תצטער על כך, נבדוק איך אתה ונחתום על חוזה, בינתיים אתה פה עד השעה שסיכמנו".
הנהנתי בשביעות רצון, יש לי אינטלגנציה גבוהה ועמדתי מולו כאומר לו 'סמוך עלי'.

בסמוך אלינו, מן התקרה החלו לטפטף מים, ושלולית קטנה החלה להיווצר.
"אולי אביא דלי וסמרטוט" - הצעתי לבוס החדש.
רושם ראשוני זה דבר חשוב, והנה כבר נחתמה עלי תווית של 'מגדיל ראש', לא רע להתחלה.
"תראה, אל תעשה מה שלא מבקשים ממך, בשביל זה קראתי לך הנה" הביך אותי הבוס הזה,
שלצערי אצטרך להתרגל אליו.
עוד הוא מדבר ואני מהנהן לו בראש על כל הוראה ואמירה, והנה הגיח מעבר לפינת המדפים בחור גבה קומה, שנראה מאוד מגושם,
לבושו המרושל שעליו עורר בי תחושת הפתעה.
חולצתו המלוכלכת בכתמי אוכל והשרוולים שלא ממש הספיקו כדי להגיע עד סוף ידו, 3/4 שכזה, גם מכנסיו היו ככה, שלושת רבעי מגוחך.
הרי בעולם ישנם שני סוגים של אנשים, אלו שהיו מציעים לו להאריך את המכנסיים, ואלו שהיו אומרים לו לקצר, אבל להשאיר את המצב כמו שהוא - זה אף אדם לא היה אומר.
"תכיר, זה אב, הוא עובד כאן, אתה תלמד ממנו מה זה עבודה." אמר לי הבוס.
"כלומר אב זה אבי?"
"לא לא, אמנם זה דומה, אבל כמעט" השיב לי הבחור.
והנה, הבוס החדש שלי הוציא מכיס חולצתו פנקס קטן, פתח אותו ובעט שבידו העביר קו על שורה שהייתה שם, מתח אותו על השורה, אבל לא לגמרי את כולה. 
תוך כדי גם הורה לבחור ההוא "רוץ תביא מגב עם סמרטוט ודלי".
כחצי דקה עברה לה ולמעשה לא יותר מדקה, כלומר ליתר דיוק עברה 3/4 דקה,
והבחור הופיע חזרה בריצה, מתנשף כולו, ונעמד מולי כשבידיו הדלי והסמרטוט.
ואני ניגשתי למלאכתי, והנה התלבטות ראשונה עבורי,
האם להתחיל מהשורה העליונה או התחתונה?
הרי בעולם ישנם שני סוגים של  אנשים, הרוב הקלאסי שמאמין באמונת 'תתחיל מהקל ותעבור אל הקשה,' והסוג השני שמאס בסיסמאות, כמוני.
זה שעושה הפוך ממה שכולם עושים, טיפוס שמגדיל ראש.
והבחור המוזר, הוא עודנו עומד ובוהה בקיר, משאיר את המצב כמו שהוא, המים נוטפים להם טיפה אחר טיפה ויוצרים שלולית מכובדת למדי.
שני סוגים של אנשים, ומאיזה סוג הוא? תהיתי לעצמי.
המראה הראשוני שלו ממש לא עשה עלי רושם מוכר ומצאתי עצמי מתקשה לקטלג אותו לאיזו שהיא קבוצה.
"כבר יש פה שלולית גדולה שרק חסר לנו שלקוח יבצע בה טבילה, שלא מרצונו" אמרתי בגיחוך לבחור, מרמז לו שכדאי שיטפל בנזילה.
במבט רציני עד להחריד הוא הסיט מבטו אלי, נעץ את עיניו בעיניי ובטון רובוטי אמר -
"אמרו לי להביא סמרטוט ודלי, לא יותר מזה".
הבנתי, כנראה זהו סוג חדש שטרם פגשתי, כזה שנראה כפותר את הבעיה אבל למעשה רק כמעט,
 איש של 3/4, איש של כמעט.

את המשימה שלי סיימתי בהצלחה.
"יופי עשית, עכשיו קפוץ למחסן, תביא סולם" פנה אלי הבוס, אחר שבאתי אל 'לשכתו' לשאול מה לעשות עתה. 
בקצה החנות עמד לו מחסן, ללא דלת, בתוכו חושך כמעט גמור, קצת מואר.
שעון חובר לקיר שממעל למשקוף ,כמעט נוגע בתקרה, אבל כמעט,
3/4 גובה ליתר דיוק,
ומהמרחק שהיה בינינו אי אפשר היה להבין מה השעה שמחוגיו הורו.

"קפוץ, קפוץ" קרא לי הבוס,
 "מה קפוץ?" קפאתי במקומי והשבתי בפליאה.
"שמע להוראותיי ואל תשנה מכל אשר אומר אליך, אני מתכוון למה שאני אומר, אתה מבין?"
 "אוקיי" השבתי לו, "אין שום בעיה"
"אז קדימה, קפוץ למחסן ותביא סולם, ולא את הסולם הכי גבוה".
"את ה3/4" ספק שאלתי ספק אמרתי בביטחון, הבנתי את העיקרון כאן.
"יפה מאוד הבנת, עובד רציני אתה" החמיא לי הבוס.
הכל היה בסדר אלמלא בדיוק עבר שם לקוח ששמע את השיחה, ועמד מסוקרן לראות את המחזה,
בחור צעיר שקופץ לאורכה של חנות.
כשמעט התרחקתי מהם פקיעות של צחוק החלו ממלאות את חלל האוויר,
עד מהרה הן הלכו והתגברו והחלו רודפות אותי, ממלאות אותי בבושה וכלימה.
'16:45', הביט בי השעון שמעל המשקוף.
ארבע ושלושת־רבעי זו השעה שבה סוכם שאני מסיים את יום העבודה.
גל של שמחה עבר בתוכי, והפך את המבוכה לצהלה פנימית.
וכמו כל גל, גם הגל של שמחה הזה התנפץ בסלע לרסיסים וכאילו לא היה -
'9:00' ,הורה השעון שבידי, שעה עגולה.

עמדתי במקומי והבחנתי ששעון המחוגים שעל הקיר עומד ולא נע,
אין ספק שהייתה כאן יד מכוונת, שכיוונה את השעון דווקא לשעה הזו,
כאילו ציוותה עליו: "התכוונן ל16:45",
זה שעון 3/4 ,בדיוק כמו הבחור המרושל שעדיין עמד ובהה בשלולית, שהלכה וגדלה מרגע לרגע.  

אני יכול להבטיח עד היום, שבאותם רגעים בהם קפצתי עם הסולם בחזרה,
היא ריחפה בחנות, לא ראו אותה אבל היא ריחפה שם ובשתיקה רועמת נשאלה השאלה הגדולה
'מה יקרה עכשיו'?
הבחור המרושל, מתמיד הוא בעמידתו, לא נע ולא זע.
רק שניים נעים להם בחנות, הבוס שצעד לעבר הבחור,
והמים, שהתאימו את קצב טפטופם לקצב צעדיו של הבוס.
"עכשיו קח את הסמרטוט ותנגב את השלולית הזו, ואת הדלי – מתחת למקור הנזילה" אמר ברוגע הבוס לבחור.
כל אותה השעה בליבי החלו השאלות מתרוצצות ומטרידות.

ומהלב הן החלו לעלות לי לראש, השאלות,
עד שהיו כתובות באותיות קידוש לבנה כחותם על מצחי, כקרן בולטת בראשו של קין.
"תראה" לפתע אמר לי הבוס,"אצלי בחנות יש חוקים מיוחדים, זה לא כמו בעולם בחוץ, לכל מקום יש חוקים משלו, וגם אם לא ברור לך למה, תאמין שיש סיבה ופעל לפי החוקים של החנות, שכח מהעולם בחוץ".
ושוב, באופן מתוזמן גם הפעם לקוח עבר על פנינו, ושאל עד מתי אנו פתוחים היום.
"16:45" ענה לו הבוס בנעימות.
ועתה כחכח בגרונו והחל להסביר לי בנחרצות "שמע לדבריי, מעכשיו אתה פועל על פי החוקים של החנות, אל תדאג ואל תסתבך, לי חשוב שהלקוחות יהיו מרוצים, אז כשהעובדים פה מבצעים מה שאני אומר להם יש לזה תועלת וכולנו נרוויח, הרי משכורתך היא סוף כל סוף מהרווחים".
ועדיין נותרו בי שאלות קשות, שהתנגנו להם, הלב שלי נפתח,
והמנגינה זרמה לה לאט ובנחת, מדגישה כל תו ותו - "אין בעיה, אבל מדוע ולמה עלי לקפוץ ככה?"
עוד מנגינתי מתנגנת וגם מנגינתו של הבוס החלה להתנגן ולהשתלב במנגינתי,
היה זה כאילו אנו בתוך מחזה ששחקניו הכינו מראש את כל ההצגה וכבר יודעים מה לומר ומתי.
"נו" הביט בי הבוס וחייך, "זו בדיוק הנקודה, אגלה לך סוד מקצועי, לקוחות שצוחקים גם קונים יותר, הצחוק מעודד את המצב רוח וגם יגרום ללקוח לרצות לחזור לכאן, בנוסף לחברים שלו שעוד ישמעו ממנו על הבחור שמקפץ פה, אז למה שלא יבואו גם הם לפרנס אותנו??

נכנסתי הביתה, טורק את הדלת, לא פשוט להתרגל לחוקים אחרים וחדשים.
וכבר טלפון צלצל, 'בוס' כתוב על הצג.
ושוב עוד בלי לומר שלום כבר הטיח בי בקול כעוס ומתוסכל.
"איפה אתה, לאן נעלמת לי ככה בלי שעבר אפילו שלושת רבעי מהזמן שסיכמנו!"
"16:45" עניתי לו ברוגע והתיישבתי על הספה.
"על מה אתה מדבר?" נשמע קולו הכעוס, "אתה יודע בכלל מה השעה?"
ומיד לעצמו ענה, "השעה היא רק 10:00, רק 10:00".
שיניתי תנוחה, לא נעים לשמוע כאלו טענות, 
"אדוני הבוס, ישנו שעון אחד בחנות, 16:45 שמו, והלא סיכמנו שאני פועל לפי חוקי החנות, אז אני ממושמע לשעון של החנות, השעה היא לפיו, כמו שרצית, והנה הלכתי."
"למה אתה מקטין ראש כל כך?" הטיח בי בקול חנוק, כמעט לא נושם בין המשפטים שלא הבנתי.
ועוד לפני שהספקתי להשיב עוד הוסיף ואמר: "צריך להקטין כמו שאמרתי, אבל לא להגזים, גג 3/4 ראש".

עבר מאז הרבה זמן, לא שנה ולא חצי שנה, אפשר לומר ששלושת־רבעי,
ומהעבודה ההיא למדתי,
שישנם שני סוגים של אנשים בעולם,
אלה שהיו אומרים שהגדלתי ראש, ואלה שהיו אומרים שהקטנתי.
לכל אחד החוקים שלו ואפשר להסתדר איתם איך שהוא.
אבל יש עוד סוג, סוג שלא החליט כל כך מה לעשות, סוג שהוא כן אבל כמעט, או שמא למעשה כמעט קרוב ללא.
אנשים שחיים בלי הסכמה, מי יודע ויבוא דור שיחליט אחת ולתמיד, מה נכון ומה לא.
עד אז, מי יודע כמה מים יזרמו בנהר, וכמה מים יזרמו עד אז היישר מהתקרה, בחנות ההיא.
מה שכמעט בטוח, כמעט, הבחור יעמוד שם ויבהה והדלי כמעט יתמלא.
ומישהו יצטרך להחליט שם מה עושים,
לפני שהמים יכסו את כולנו, כמעט.
אבל אני, לא כמעט ולא חצי, אני בטוח בדבר אחד,
שנכון שכבר קרה שוַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס,
אך גם נכון הדבר - כי לֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ,
והאמת היא שהבוס שלי אמר, שהארץ תתמלא, לא כמעט ולא שליש, אלא לגמרי, הוא אמר ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים".
טוב,אני רואה ש־9:45 כמעט מגיע ואני צריך ללכת לעבודה, מסתבר שיש לנו עוד עבודה, יש עוד החלטות שלא הוחלטו.