התקווה שלאחר המלחמה

שנת התש"ו חווה כפרית מבודדת אי שם בליטא:

מי היה יכול לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה כי מהרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.
היא ממש דומה לה. כשתי טיפות מים תאומות, עד שהיה נדמה שהיתה זו היא בעצמה. הוא היה צופה בה כבר חודשים שלמים, מתלבט בינו לבין עצמו, הייתכן?
הוא פחד מהאכזבה, לכן לא הניח לעצמו לצפות. הוא חשש ששוב ילפות אותו ליבו בעווית הכאב הידועה, בתחושה הנוראה הזו של האובדן. הוא כבר הבטיח לעצמו שזה לא יקרה לו שוב. לא עוד. מאז סוף המלחמה זו שגדעה באכזריות נוראה את כל משפחתו, וניתקה אותו משורשיו, הוא לא יצא את ביתו. הוא לא התערב בין אנשים, כמעט ולא דיבר. לא היה לו בשביל מה , בשביל מי. העולם כבר לא יחזור למה שהיה.
הכל בעצם מת. נשאר רק הוא, האדמה היבשה, והשמים האין סופיים, והאפורים. כן האפורים בקיץ ובחורף, כמו ליבו שהפך אפור ויבש.
אבל הצימאון, אוי הצימאון. 
נדמה היה שהאדמה הסכימה איתו, מחכה לטיפת נוחם.
גם הוא ציפה. פעם, בעבר. עכשיו ליבו, היה יבש. הוא החליט. הוא יגש וישאל. מה כבר יכול לקרות?
מספר לעצמו שזה סך הכל פעולה טכנית. מספר ולא מאמין.
הוא החל לקום סוף סוף, כדי לגשת לכיוונה, אך לפתע, מעשה שטן, החלה רוח נושבת מעיפה את כובעו.
הוא החל לרדוף אחר הכובע. לא בטוח אם הוא רודף אחריו או בורח ממנה, בואח ממנו מעצמו, עד שהגיע לשכונה הדרומית, שם הוא תפס אותו. את הכובע, כי כשחזר גילה שהיא כבר לא נמצאת.
הוא חזר לביתו, ולאחר שהחליף את בגדיו שהיו מיוזעים מעבודה שיגרתית וחסרת תכלית באדמה היבשה שלא הוציאה כמעט כלטם מתוכה, ההחלטה נפלה בליבו.
מאז המלחמה לא עלה על הרכבת, לא יצא את ביתו, פוחד שליבו יחזירנו לשם, לעיירה שהיתה פעם שלו ואיננה עוד. הפעם החליט שאם כבר אזר את האומץ לקום ולגשת כדי לבדוק, הוא יכול להרשות לעצמו לחזור לבית, לוולאזין.
"רק אסע ומיד אחזור". מעשה טכני. פשוט. "זהו זה", החליט. אעשה זאת. 
בתחנה ההומה, החיים נמשכים, זרם האנשים הבלתי פוסק תפס אותו בלתי מוכן. הוא לא ידע שהחיים ממשיכים, לא מאז המלחמה.
כשעלה לרכבת, לאחר נסיעה של שעה, עלה לפתע הכרטיסן.
"יש כרטיס?" שאל אותו הפקיד המשועמם, שבעיניו האפורות, מדיו האפורים וחיוכו האפרורי הטיב לבטא את שחש בעצמו, לפחות לפני רגע, לפני שהשלט לכניסה לוולאזין הופיע מול עיניו.
הוא החל לחפש, כשלתודעתו החלה מחלחלת ההכרה שהכרטיס פשוט איננו.
חזר לחפש במשנה מרץ, והכרטיס, מעשה שטן, חמד לו לצון ופשוט ברח. נעלם.
"מה קורה? יש כרטיס?" שאל שוב הפקיד, הפעם בתערומת קלה על ההפרעה שנכנסה לה אל תוך חייו השגרתיים נעלמי ההפתעות.
"אני לא מוצא אותו". מצא את עצמו עונה, מופתע מהצרידות שבקולו, זה שלא השתמש בו זמן די רב. 
"הוא היה ממש כאן וכאילו בלעה אותו האדמה".
"טוב, את זה תספר בתחנת המשטרה!" חזר הפקיד, שהפעם הצבע חוזר ללחיו ועיניו האפורות הפכו מלאות חיים פתאום. "אתם היהודים, לא למדתם לקח.." לעט לו הפקיד מתחת לשפמו.
לפתע הגיחו כמו משום מקום שוטרי ס"ס שחורי מדים. טוב, לפחות בדמיונו השוטרים היו מהס"ס. האמת שמדיהם לא היו כל כך שחורים, יותר נכון כחולים פשוטים, והשוטרים גם לא היו מהס"ס, סתם שוטרי מקוף - מכריח את עצמו להזכר.
"הם כבר לא קיימים! תרגע שם בפנים" גער בליבו שהחל פועם בחזהו.
השוטרים אחזו בשתי ידיו מוליכים אותו כצאן לטבח, לתחנת המשטרה. הוא לא ידע אייך הוא אמור להרגיש. אם צער שהבית שהיה שלו מתרחק לו, או שמחה שהוא לעולם לא ידע, לא יתאכזב שוב.

לאחר שמונה שעות:

הוא פקח את עיניו, ובקיבתו החלה מהומה. לא מבין מה הוא עושה על הרצפה ומהיכן הצחנה, החל פתאום להיזכר כי ליבו לא עמד לו, והדמיון השתלט עליו.
כנראה שלאחר ההתפרצות שלו על השוטרים הנאצים ועל מה שהם עשו למשפחתו, הם פשוט היכו אותו באלה.
כמו זו השחורה והקשה שממנה חטף כל כך הרבה רק לפני שנתיים.
לפתע, נשמע קשקוש מפתחות בדלת.
"קח את עצמך והסתלק מכאן!" פקד עליו אחד השוטרים שעמד בפתח הדלת.
"הכרטיס שלך נמצא בכיס הפנימי של המעיל. ההשתוללות היתה מיותרת" המשיך השוטר ביובש.
הוא החל להניע את אבריו לכיוון הדלת, מקפיד שלא להסתכל לכוון השוטר. מקפיד שדמיונו לא יבגוד בו.
כשיצא מהתחנה, הוא החל ללכת לכיוון תחנת הרכבת. היום כבר לא יחזור לעיירה, כבר לא ילך לביתו. ליבו לא יעמוד בזה. אולי כך עדיף.
היה זה מעשה שטות לחשוב שאפשר כך סתם לבדוק, סתם לראות, לקוות אולי..אולי.
בתחנת רכבת קנה כרטיס נוסף, מצמיד אותו לגופו כאילו היה חלק ממנו, כשלפתע ראה אותה.
היא עלתה לרכבת, ורגליו כאילו מישהו אחר שולט בהם החלו ללכת אחריה.
היא נכנסה אל התא הראשון שבקרון, והוא אחריה.
"האם שמך אינו רבקה? רבקה אברמוביץ?" הוא שמע את פיו אומר את השם, השם שלא חשב שיחזור ויאמר שוב.
"לא! מאין לך לחשוב זאת?" שאלה בנוקשות.
"אינך ילידת וולאזין?" המשיך פיו לדובב את עצמו בעקשנות. ליבו שפעם במהירות נוראה, מתחרה במהירות הרכבת, החזיק את גופו עומד איכשהו.
"וולאזין?" צחקה בעניים כבויות. "לא, אני פשוט עובדת כאן". 
לא עוד לא שוב. הוא לא יוכל לספוג שוב פעם את התחושה המרוקנת הזאת. עיניו החלו זולגות מעצמם, מחלחלות אל לחיו היבשות, מטעימות את פיו הסורר מטעמם המלוח, זה שלא הרגיש כבר זמן רב.
"אתה..מכאן?" שמע אותה לפתע שואלת.
"הייתי, פעם, לפני המלחמה" לפני שהכל נגמר ומת.
"יופי" אמרה בטון שסיים את השיחה הקצרה שלא הובילה לשום מקום, מלבד כאב עצום ותחושת ריקנות משמימה.
"כן, טוב שלום" אמר והחל לשוב על עקביו לא מרשה לעצמו, להסתובב שוב לאחור, לא מאמין שזה שוב קורה לו.
כשהגיע לתא הסמוך זה קרה. החומות נפרצו. אלו שהוא בנה במשך יותר משנתיים. גדולות ענקיות בלתי חדירות לכאורה.
הם נפרצו ומעיין דמעותיו החל זורם בשטף, מכבה את השריפה שעלתה בליבו היבש שנדלק לפני רגע.

לאט החל להרגע, ונשימותיו הסתדרו להם. גם הגשם שהחל יורד לפני כמה דקות, החל להחלש, יורד בנחת.
"אני כן". שמע קול מאחוריו.
הוא החל מסובב את ראשו, לא בטוח אם שמע קול ממש או רק דמות קול.
"אני כן מוולאזין" אמרה הנערה שמהתא הסמוך.
"אבל רבקה מתה..במלחמה" שמע אותה אומרת.
אוזניו נאטמו מלשמוע, לא רוצה ולא יכול לשמוע.
לפתע מצא עצמו עומד, תופס ראשה בחוזקה וצועק: " ל-א נ-כ-ו-ן! ה-י-א ח-י-ה! א-ת ח-י-ה!
כמו משותקת, הנהנה הנערה בראשה, ושתקה.
הגשם שירד בחוץ, החל יורד חזק יותר, מרווה את האדמה והלבבות שהחלו לפעום שוב, בתקווה.