אחרי הרבה זמן של כלום, הדסה הרגישה שהיא רוצה למלא את הריק שהצטבר בתוכה. בתחושה של שליחות, מין תחושה כזאת שהיא הולכת להציל משהו, היא התיישבה ליד השולחן. ואולי היא כן הלכה להציל. הדסה הלכה להציל את עצמה.
"היא גמאה במהירות את שארית הדרך שנותרה לה, חולפת על פני גזעי עצים כרותים, פוסעת על עלי שלכת שמתפצפצים תחת סוליות נעליה השחוקות. עוד רגע ותגיע."
היא נעצרה לרגע מהכתיבה. משהו לא הסתדר. כמובן, אחרי חודשים ארוכים שלא נגעה בכלי כתיבה כלשהו, בהחלט יש הגיון שהכתיבה שלה תשתנה.
ובכל אופן, הדסה רצתה להתמלא. אולי סיפור חדש. משהו אחר. מקורי יותר. נועז יותר.
-'אולי לא לכתוב?'
"לא!" היא צעקה. בקול, למרות שלא היה שם אף אחד שישמע. היא לא תיתן לריק הזה להשתלט עליה. הוא שאומר לה; 'את לא יכולה'. הוא שמרעיד לה את האצבעות כשהיא מנסה להחזיק ביניהן עיפרון. הוא שמכחיד כל שביב תקווה שמחלחל לתוכה.
הדסה הכריחה את עצמה למקד את מבטה שוב במחברת. ושוב לנסות. משהו חדש.
"אמא ישבה על הספה וקיפלה מגבות. אדומות, כתומות, סגולות, וורודות. התיישבתי לידה, קרוב ככל שיכולתי, אבל היא היתה ממוקדת יותר מדי בלסדר את המגבות לפי צבעים וגדלים, ולא שמה אלי לב. או שלא רצתה לשים אלי לב ולכן עסקה כל כך במגבות. התנועעתי קלות. ערמת מגבות אחת נפלה, והותירה אותי סמוקת לחיים ואת אמא זועפת. גם היום לא אצליח לדבר איתה."
הדסה סגרה את המחברת בחבטה. למה היא לא מצליחה לדמיין. למה הדמויות בסיפורים שלה הם תמיד היא, הדסה. למה הרגשות הם שלה. למה היא לא מצליחה לצאת מהקופסה.
-'אז אולי אל תכתבי? את הרי לא יכולה. הנה לך ההוכחה.'
"שמישהו יעזור לי, שמישהו יעזור לי, שמישהו יעזור," מלמלה הדסה. "למה הריק, למה הכלום, למה?" היא המשיכה למלמל לעצמה בשקט. רק לעצמה, כי לא היה שם אף אחד שישמע. לא היה אף אחד שיעזור. וגם אם היה, לא יכול היה לעזור לה.
אף אחד לא.
מלבד היא עצמה.
תחושת השליחות פגה לאיטה.
-'את לא יכולה, הדסה. הפסיקי לכחש לעצמך. הפסיקי לנסות. את הרי יודעת שלא תצליחי.'
"אבל אני רוצה, כל כך רוצה. הכלום, הכלום. הכלום. הריק הזה, הוא ימלא אותי, הוא יהרוג אותי. אני חייבת למלא אותו, אני חייבת להציל. שמישהו יעזור. אף אחד לא! רק אני."
הדסה הרגישה איך הרגשות בוערים בתוכה. מתערבלים. רוצחים האחד את השני. נגמרים. רק תחושה אחת נותרה לה - בדידות.
הדסה רצתה כל כך, ועם זאת כל כך לא יכלה. היא לא הייתה מסוגלת לכלום. והיא היתה לבדה.
כי מי כבר יכול היה לעזור לה?
רק היא עצמה. והיא היתה לכלום.
תגובות
בכלל, כשאי אפשר לכתוב, אז לכתוב על הכתיבה זה הכי עמוק שאפשר כי זה הרגש הכי עמוק שקיים עכשיו.
מזכיר קצת את השיר מוחין דקטנות של שולי רנד...
אחרי הרבה מחיקות, זה מה שיצא. לגמרי עלי, הדסה היא כמעט אני.
תודה!