החליפה של עקיבא

בס"ד

ככל שהתקרב ר"ח אב כך גברה התרגשותו של עקיבא. דווקא בימים הללו שמרבים בעצב ואבלות, נתפסו אצלו כימים של אושר. כולם מסביבו חשבו שהוא משוגע, לא הבינו מה עובר עליו, אבל האמונה בליבו הייתה חזקה מהם.

חליפה הייתה לו, לעקיבא. חליפה יקרה, כזאת שקונים רק פעם אחת והיא אף פעם לא מביישת את האדם שלובש אותה. אבל עקיבא לא היה לובש אותה כלל. החליפה הייתה יושבת כל הזמן בארון ומחכה. ימים ספורים לפני ר"ח אב היה עקיבא מוציא את החליפה בהתרגשות מהארון, מנער מהניילון את האבק שהצטבר עליו במהלך השנה, ושולח אותה לניקוי יבש ולגיהוץ. כשהייתה חוזרת היה עקיבא תולה אותה על קולב במרכז הבית כאילו הייתה חלק מהקישוטים שעיטרו את קירות הבית. בכל פעם שהביט בה, האמין עקיבא שהשנה סוף סוף יזכה ללבושה.

גם חצוצרה הייתה לו, לעקיבא. כשהתחיל לנגן בה כולם הפצירו בו להפסיק. נגינה לא הייתה התחום החזק אצלו. לעקיבא זה לא היה אכפת. הוא ידע היטב מה התפקיד המיועד לו והוא רצה להיות מוכן, להיות שם כשזה קורה, להיות מהאלה שמפיקים את הצליל הראשון יחד עם חבריו. למרות הקושי הרב, המאמץ והשקעת הכוחות, עקיבא למד במהירות את המלאכה. הוא האמין שבכל הזמן זה יכול לקרות והוא יקרא לנגן כל יום את השיר שלו.

בערב תשעה באב ההכנות הגיעו לשיא. עקיבא בדק שהכל מוכן, שהרכב מתודלק והכל מסודר במקומו. בכל רגע היה מביט עקיבא לכל עבר לראות אם כבר הגיע הסימן. בראשו הייתה כבר תוכנית מפורטת מה יקרה ברגע שיראה הסימן, שינתן האות. הוא ידע מהי הדרך הכי קלה להוריד את כל הציוד ודרך איזה כביש יהיה הכי מהיר לצאת גם אם יהיו פקקים. שנים של חישוב הביאו אותו למסקנות האלו שהיו משתכללות מידי שנה ושנה.

משפחתו של עקיבא, אישתו וילדיו, נדבקו גם הם בהתלהבותו. מגיל קטן הוא היה מחנך את ילדיו להכין את החולצה הכי יפה שלהם בארון שתהיה מוכנה שם לרגע שהוא יגיע. אישתו ובנותיו הכינו גם הן את השמלות היפות ביותר שלהן. תמיד היה להם ויכוח האם שמלה לבנה היא היותר מתאימה או שאולי הזאת בגוון הזהב מתאימה יותר. בסוף הן החליטו על פשרה. הן יהיו שם יומיים ויום אחת הן ילבשו את השמלה הלבנה וביום השני את השמלה המוזהבת. לעקיבא זה לא היה אכפת, מצידו להיות שם גם שבוע.

בסעודה מפסקת היה עקיבא מפציר במשפחתו להתכונן. הבן הקטן תמיד היה שואל אם השנה זה יקרה, האם השנה הוא כבר יבוא? עקיבא היה מחייך ואומר שהוא מקווה שהשנה זה יקרה. הילד הקטן חייך. יופי - הוא היה אומר - אני רוצה לראות את המנוף הגדול שבונה.

בכל שנה, כאשר תשעה באב עבר וכולם חזרו לשמוע מוזיקה, להסתפר ולכבס את בגדיהם, היה עקיבא מסתכל עליהם ולא מבין. בית המקדש גם השנה לא נבנה, איך אתם שמחים? בשבילו הימים שאחרי תשעה באב היו ימי האבלות העיקריים. למשפחתו אמר תמיד שהם עשו את ההשתדלות שלהם, את מה שעליהם היה מוטל לעשות, ואם תקווה בעיניו הוא היה מוסיף שנה הבאה את תשעה באב נחגוג שם. והם היו אומרים עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.   

---

נכתב בתשעה באב ה'תשע"ה, 1947 לחורבן בית המקדש.