למות זה כואב?

"למות זה כואב?!"
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.
אך ליבה – לב אם אמר לה כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.
זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיע לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.
תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס החלה היא לבצע בו החייאה.
האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית והיא צעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.
ועתה כבר שלושה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.
היא אגרה את אחרון כוחותיה וענתה לו "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."
הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.
כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.
ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל
עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה
"למות זה כואב?"

- -

כפיר גולן