למות זה כואב?
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום
- -
כפיר גולן
לחיי
שחוזרים בלילה
לחיי האהבות
שכבר לא נאהב
לחיי הילדות
שכבר מזמן שכחנו
את האושר, התום והלבד
לחיי ימים
זוהרים קצת פחות
מלאים במרדף
שלעולם לא נגמר
לחיי רגעים
שרצינו לשכוח
לנצור במבט,
לרוץ ולברוח
לחיי הסופים
שמהם כה פחדנו
נאחזים בעוד שבריר
של זיכרון ערפילי
לחיי החבר
שכבר קברנו
עומדים מול קברו
בוכיים, דוממים
ומחול השדים
עוד מוסיף לחולל
להניע את אמות הסיפים
של חיינו החיורים
מלטף, מייחל
דוקר ונובר
עד שלא נשאר דבר
מלבד הכאב
את העבר עוד נשיר
בגרון ניחר
נצעק את שלהבות
הזוהר של חיינו
אבודים, נואשים
מתפללים חרישית
למצוא שוב
את האושר
של שנינו.
כתב: כפיר גולן
ביום שנשמתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.
לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.
עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם
לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים
תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.
כתב: כפיר גולן
מזמור לאל ידי
תמשיכו תמשיכו אני
לא מפריע אני בשקט
לא חי רק מתאר
את יומכם הקודר
באותיות מהבהבות
יומנאי ממושמע
מדווח על רגש
מפענח מחשבות
כתבנו לעניני נשמה
תמשיכו תמשיכו
אני מתקתק אתכם
לפי ראשי פרקים בעיפרון
מעלה אתכם למסך
שומר אתכם עמוק
במצולות הזיכרון
בהתחלה גם אני ניסיתי
מה לא עשיתי אלא
שנוח לי יותר
לכתוב על זה
סופר סתם
סתם סופר
ימים של מישהו אחר
ראיתם פעם זיקית על
גדר אבן לא זזה
רק מביטה רק זיקית
מדי פעם שולחת לשון
תופסת זבוב
ממשיכה להביט
גם אני לפעמים טועם
רק כדי שבבוא יום
אוכל לספר מה אכלתם
ומה אהבתם לשתות
אך בעיקר אני מכרסם
חצאי עפרונות
שותה דיו
מסימני המחלה:
אצבעותי מלאות
כתמים כחולים
שם החולה:
מעבד תמלילים
אבותי העניים המטורפים
יכולים היו להשאיר לי
דירה קטנה או אמונה אבל
מה הם השאירו לי
מחברת צהובה
פנקס שבו רשמו
מילים בלי סוף
גם הם לא חיו
רק התרשמו
אני לא הראשון שכותב על זה
לנשים שאוהבות אותי
אני חורז שירי אהבה
שירי אהבה זה הכי
קרוב שאני יכול להגיע
לנשים שאוהבות אותי
לגברים היוצאים למלחמה
אני כותב המנון ניצחון
ןאם הם יפסידו מוכנה
אצלי קינה
זה הכי קרוב שאני
יכול להגיע למלחמה
עד נשמת אפכם האחרונה
אני כותב אתכם
אתם יכולים להתנהג רגיל
אל תשתדלו לי
אני מנסה לתפוס
את הניואנסים של
מהות החוויה האנושית
פה שם ועכשיו
אני שאין לי ניואנסים ולא חוויות
רק כושר מסוים להבעה בכתב
ולמות בטרם לידה
והעונש
לכתוב על זה.
(י.ג 1990)
הלוואי שאזכור זאת תמיד,
הלוואי שתמיד אדע,
להתפלל על זה יום יום,
לשאת תפילה בלחישה.
לא לשכוח, לא לעזוב או להרפות
כי גם אני וגם אתה-
אחים מאותו אב קדמון.
לוואי תמיד נדע
ולא ניתן להפריד
שעל כל דבר תכסה אהבה
ולעולם לא תחריב
לוואי נדע לא להבחין
בין דם לדם של יהודים
לוואי שנזכור ששחור ולבן
זה סתם עוד פלטה
של צבעים
לוואי נדע להתבונן
מעבר לנגלה בעיינים
לוואי יותר אחים במהרה ילמדו
את האושר שבשניים
שביחד יש כוח
ולבד זה בודד
שאין סיבה להתכסח
במקום לדבר מהלב
אז בואי אחי,
בואי אחותי
ושימו כאן יד
בואו לא ניתן
מקום לשנאה
או לדגל של נפרד
כי כולנו ביחד
אחים, אהובים
כולנו כאחד
גם אם לא מסכימים
גם אם רבים ומתפייסים
אנחנו לב אחד.
אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד
מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם,
וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר
וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה
מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה
וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ,
כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ.
שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ
כסף לא קונה אושר
אבל כסף קונה פינגוין
ומי יכול להיות עצוב
כשיש לו פינגוין?!????
השירים שלי חדש:
כל השירים (מזהיר מראש- חלק בוטים וחלק מחרידים) - ריק ומוסתר
יצירות של מזמור לאל ידי - פסיפס
מוזמנים/ות בשמחה לבלוג האישי שלי בפייסבוק