יש שקוטף את עצמו

קיץ תשע"ב

זו הייתה זוועה. כולם הכירו אותו הוא היה חייכן וטוב לב. התנדב לכל מה שהיה צריך בשכונה. תלמיד למופת. בחור יפיפה.

והכול נעלם בבת אחת. נהיגה בעייפות. 2.00 לפנות בוקר עם חברים. וזהו. הוא היה הנהג, טוב לב כתמיד, התנדב לנהוג ושהחברים יישנו.

לא זו לא היתה מסיבה פרועה ולא לילה לבן לאור הירח. הם נסעו להתנדבות באירגון חסד ידוע, והעבודה היתה רבה ודחופה. חזרו מאוחר. מאוחר מדיי. בעצם – לא חזרו. הוא נהרג והשניים האחרים נפצעו קשה. אוי איך אפשר להיזכר בו ילד פלא. רק בן שבע עשרה.

ואיך אימו בכתה. אוי כמה בכתה. לא הפסיקה לרגע. "מי קטף אותך, פרח יקר? מי לקח אותך שתיל רך שלי???" כך היא זעקה למול כולם. "במקום לפרוח, לגדול, להקים בית לתפארת כמו שציפינו והיינו בטוחים שיהיה - - -". היא לא יכלה לסיים את המשפט.

ואני חזרתי הביתה שפוכה ושבורה.

נכנסתי הביתה וראיתי את בנימין שלי. רק ילד, חגגנו לו בר-מצווה חודשיים לפני כן. ואז - אני זוכרת - ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. "אוי פרח יקר שלי"... ובכיתי.

 

קיץ תשע"ו

יושבת בסלון. קיץ. מזגן. כוס מים וספר. היום מסיימים את הלימודים בעל-יסודיים, בנימין יוצא לחופש, נזכרתי בפעם המי-יודע-כמה היום. ואז הדלת נפתחת, והוא נכנס. בנימין? הסתכלתי עליו, מה קורה? הכול בסדר?

"כן", אמר ונכנס לחדר. משהו משונה. מאוד משונה. הלב שלי התחיל לפעום בפראות. אולי דמיינתי? לא. אני בטוחה לא דמיינתי.

בנימין נכנס הביתה בלי הכיפה לראשו.

התחלתי להזיע. ידענו שזה כבר כחצי שנה שמשהו לא בסדר איתו. הוא התחיל להסתובב בערבים עם חברים. נו מילא, מה רע בחברים? חשבנו. אבל מתישהו בעלי ראה אותם. אלו היו חברים מפוקפקים ביותר. השוליים של השוליים של הרחוב.

כבר אז דיברנו. יותר נכון אני דיברתי. הוא שתק והסתכל אליי במבט משונה. אני נאמתי לו על תורה ומצוות, על מוסר ומידות על מסורת ומשפחה על עבר ועתיד – הוא שתק, קצת הנהן, ושתק.

אחר כך היה נדמה שחזר לתלם. לא ראינו יותר את החברים, לא שמנו לב לשוטטות מיוחדת. לא רצינו להעיק לו, כבר בן 17 הנער. אבל לב של אמא זה לב של אמא. בכל זאת הרגשתי שמשהו לא טוב מקנן בתוכו.

ועכשיו על הספה בסלון –העולם מתפוצץ עליי. מה קורה? רק לא זה! רק לא!

"בנימין", אני אוזרת כוח וקוראת לו, מצפה שאגלה שטעיתי. הוא נכנס. בלי הכיפה. "אמא בואי נחסוך את הדרמות. היום זה סופי. בחרתי לי דרך חדשה, ואני לא עומד לשחק משחקים ולעבוד על אף אחד. את הכיפה אני שומר לבית הכנסת מהיום". אמר והסתכל לי ישר לתוך העיניים. כמה שניות והוא הסתובב וחזר להסתגר בחדר. נשארתי קפואה. מתה.

 

שעת לילה. שלהי חורף תשע"ז

יושבת. מהרהרת. נזכרת. פתאום עפות לי תמונות מאז. אוי למה זה עולה לי עכשיו? והקולות. והצעקות כמו מתוך חלום. איך היא צעקה  "מי קטף אותך, פרח יקר? מי לקח אותך שתיל רך שלי? במקום לפרוח, לגדול, להקים בית לתפארת כמו שציפינו והיינו בטוחים שיהיה - - -". והדמעות פורצות שוב. הן פורצות אבל הן אחרות. לא טהורות כמו הדמעות ההן. הדמעות שלי שחורות שחורות.

יש שקוטף את עצמו.