יצירות של שיר ישיר

קיץ תשע"ב
זו הייתה זוועה. כולם הכירו אותו הוא היה חייכן וטוב לב. התנדב לכל מה שהיה צריך בשכונה. תלמיד למופת. בחור יפיפה.
והכול נעלם בבת אחת. נהיגה בעייפות. 2.00 לפנות בוקר עם חברים. וזהו. הוא היה הנהג, טוב לב כתמיד, התנדב לנהוג ושהחברים יישנו.
לא זו לא היתה מסיבה פרועה ולא לילה לבן לאור הירח. הם נסעו להתנדבות באירגון חסד ידוע, והעבודה היתה רבה ודחופה. חזרו מאוחר. מאוחר מדיי. בעצם – לא חזרו. הוא נהרג והשניים האחרים נפצעו קשה. אוי איך אפשר להיזכר בו ילד פלא. רק בן שבע עשרה.
ואיך אימו בכתה. אוי כמה בכתה. לא הפסיקה לרגע. "מי קטף אותך, פרח יקר? מי לקח אותך שתיל רך שלי???" כך היא זעקה למול כולם. "במקום לפרוח, לגדול, להקים בית לתפארת כמו שציפינו והיינו בטוחים שיהיה - - -". היא לא יכלה לסיים את המשפט.
ואני חזרתי הביתה שפוכה ושבורה.
נכנסתי הביתה וראיתי את בנימין שלי. רק ילד, חגגנו לו בר-מצווה חודשיים לפני כן. ואז - אני זוכרת - ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. "אוי פרח יקר שלי"... ובכיתי.

קיץ תשע"ו
יושבת בסלון. קיץ. מזגן. כוס מים וספר. היום מסיימים את הלימודים בעל-יסודיים, בנימין יוצא לחופש, נזכרתי בפעם המי-יודע-כמה היום. ואז הדלת נפתחת, והוא נכנס. בנימין? הסתכלתי עליו, מה קורה? הכול בסדר?
"כן", אמר ונכנס לחדר. משהו משונה. מאוד משונה. הלב שלי התחיל לפעום בפראות. אולי דמיינתי? לא. אני בטוחה לא דמיינתי.
בנימין נכנס הביתה בלי הכיפה לראשו.
התחלתי להזיע. ידענו שזה כבר כחצי שנה שמשהו לא בסדר איתו. הוא התחיל להסתובב בערבים עם חברים. נו מילא, מה רע בחברים? חשבנו. אבל מתישהו בעלי ראה אותם. אלו היו חברים מפוקפקים ביותר. השוליים של השוליים של הרחוב.
כבר אז דיברנו. יותר נכון אני דיברתי. הוא שתק והסתכל אליי במבט משונה. אני נאמתי לו על תורה ומצוות, על מוסר ומידות על מסורת ומשפחה על עבר ועתיד – הוא שתק, קצת הנהן, ושתק.
אחר כך היה נדמה שחזר לתלם. לא ראינו יותר את החברים, לא שמנו לב לשוטטות מיוחדת. לא רצינו להעיק לו, כבר בן 17 הנער. אבל לב של אמא זה לב של אמא. בכל זאת הרגשתי שמשהו לא טוב מקנן בתוכו.
ועכשיו על הספה בסלון –העולם מתפוצץ עליי. מה קורה? רק לא זה! רק לא!
"בנימין", אני אוזרת כוח וקוראת לו, מצפה שאגלה שטעיתי. הוא נכנס. בלי הכיפה. "אמא בואי נחסוך את הדרמות. היום זה סופי. בחרתי לי דרך חדשה, ואני לא עומד לשחק משחקים ולעבוד על אף אחד. את הכיפה אני שומר לבית הכנסת מהיום". אמר והסתכל לי ישר לתוך העיניים. כמה שניות והוא הסתובב וחזר להסתגר בחדר. נשארתי קפואה. מתה.

שעת לילה. שלהי חורף תשע"ז
יושבת. מהרהרת. נזכרת. פתאום עפות לי תמונות מאז. אוי למה זה עולה לי עכשיו? והקולות. והצעקות כמו מתוך חלום. איך היא צעקה "מי קטף אותך, פרח יקר? מי לקח אותך שתיל רך שלי? במקום לפרוח, לגדול, להקים בית לתפארת כמו שציפינו והיינו בטוחים שיהיה - - -". והדמעות פורצות שוב. הן פורצות אבל הן אחרות. לא טהורות כמו הדמעות ההן. הדמעות שלי שחורות שחורות.
יש שקוטף את עצמו.

עוֹדוֹ מַאֲמִין וּמְלא שְׁאִיפוֹת
יֵלֵךְ צַעַד צַעַד לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ
מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְּצֵה כְּנָפוֹת
מַרְחִיק הוּא נְדוֹד אַחַר צַו קוֹנוֹ

הַדֶּרֶךְ אוֹרֶכֶת צְעָדָיו לֹא סְפוּרִים
אֱלֵי לֹא נוֹדָע מַסַּע אֲרָצוֹת
חַיָּיו הֵם כֻּלָּם עֶבְרֵי עֲבָרִים
כִּשְׁבִיל מִתְפַּתֵּל יַבֶּשֶׁת לַחְצוֹת

וְלֹא יִתְיָאֵשׁ וְלֹא יִתְכּוֹפֵף
לְהֵפֶךְ, יִזְקוֹף גֵּווֹ

אֱמֶת
עוֹדָהּ נֶעֱדֶרֶת
מֵעֵבֶר נִגְדֶּרֶת
רוֹדְפֶיהָ רַגְלָהּ מְבַקְּשִׁים
חַרְבָּם כְּחוֹדֶרֶת

וְהִיא עוֹד בּוֹרַחַת
חוֹמֶקֶת פּוֹרַחַת
וְהֵם בִּלְשׁוֹנָם לֹא מַחְשִׁים
עָלֶיהָ צוֹרַחַת

אַיֵּה בִּרְכוֹתֶיהָ
וְהוֹד תִּפְאַרְתֶּיהָ
נִכְסוּ נִסְתְּרוּ כְּבוֹשִׁים
מִיַּד צָרוֹתֶיהָ

עוֹמֶדֶת בּוֹדֶדֶת
כִּבְשׁוֹד מְשֻׁדֶּדֶת
סָבִיב

אַחִים אוֹהֲבִים

עִתִּים יְדִידִים כְּזָרִים
זְמַנִּים חֲבֵרִים נִפְזָרִים
תְּקוּפוֹת שֶׁאַחִים אַכְזָרִים
בְּנֵי אִישׁ אֲכוּלֵי פִּלּוּגִים

יָדָם לֹא מוּשֶׁטֶת פָּנִים
עֵינָם לֹא מַבֶּטֶת לִפְנִים
כְּאִלּוּ חִצִּים וּמְגִינִים
וְצַעַר שְׁכִינָה וְתוּגִים

וּלְפֶתַע צָרְחוּ הַשָּׁמַיִם
וְאֵשׁ בְּתוֹךְ בֶּכִי, כַּמַּיִם
שְׁמוּעוֹת פַּעַם גַּם

בַּלַּיְלָה הַזֶּה

בַּלַּיְלָה הַזֶּה יָצְאוּ כָּל עַמִּי
מִבֵּית אֲסוּרִים לְגוֹי לְאֻמִּי
יְדֵי הָאוֹיֵב כָּשְׁלוּ מֵעִמִּי
וְאֵין מַעֲצוֹר מֵאֵ-ל מְרוֹמִי

בִּרְכוּשׁ מְלֵאִים זָהָב וּכְסָפִים
כִּבְנֵי מְלָכִים אֵינָם כְּסוּפִים
נִסֵּי הַבּוֹרֵא לָהֶם נֶחְשָׂפִים
מִכָּאן אֶל הָאָרֶץ בְּלֵב כּוֹסְפִים

בַּלַּיְלָה הַזֶּה יָצָאנוּ כְּעָם
לֹא

שִׁירָה חֲדָשָׁה

וַיִּגְבַּר זֶה הַקּוֹל
עַל הֲמוֹת קוֹל הַיָּם
עַל שִׁצְפֵי הַגַּלִּים
רַם תֻּפָּהּ שֶׁל מִרְיָם

וְשִׁירַת אֲנָשִׁים
בְּהוֹדוֹת וּבְהַלֵּל
עָלְתָה לַשְּׁחָקִים
כְּנִגּוּן וּכְחַלֵּל

זוֹ שִׁירַת עַם שָׁפֵל
שֶׁמַּתְחִיל לַעֲלוֹת
רְגָשׁוֹת שֶׁל חַיִּים
אַךְ מַתְחִיל לְגַלּוֹת

עוֹד זְכוּרִים בְּקִרְבּוֹ
הַלְקָאוֹת

משהו קצר, בליווי קולות - הכול באורגן. מנסה לדמות תחילת הליכה לחופה או משהו כזה...

עִיר אָבוֹת

עוּרִי עוּרִי עִיר אָבוֹת
הַקִּרְיָה בַּת הָאַרְבָּע
אֶת אָזְנֵךְ לַלְּבָבוֹת
נָא הַטִּי בְּאַהֲבָה

הַבָּנִים מִתְדַּפְּקִים
עַל דַּלְתּוֹת בֵּית אֲבוֹתָם
וְכֻלָּם מִתְחַשְּׁקִים
לִרְאוֹתָם וְלַחְזוֹתָם

אַבְרָהָם אֲבִי אֻמָּה
אַב הֲמוֹן גּוֹיִים נִקְרָא
עִם אִשְׁתּוֹ שָׂרָה קָמָה
לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹרָה

אַל תַּצְפִּינִי

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

הִנֵּה אוֹסֶפֶת חֲפָצֶיהָ
הַכֹּל לוֹקַחַת הִיא עִמָּהּ
וְלֹא תַּשְׁאִיר פֹּה שׁוּם דָּבָר
וּכְבָר יוֹצֵאת הִיא לְעַצְמָהּ

וְדִמְעָתָהּ עַל לְחָיֶיהָ
זִכְרוֹן יָמִים קָשִׁים עָבְרוּ
עִם זֵכֶר טוֹב וּשְׁעוֹת שִׂמְחָה
עִתִּים שֶׁזֶּה עַל זֶה גָּבְרוּ

הַכֹּל כּוֹנֶסֶת הִיא אֵלֶיהָ
תָּרוּץ מַהֵר אֶל הַרַכֶּבֶת
כִּי לֹא

רבי יהודה אומר: כינור של מקדש של שבעת נימין היה, שנאמר: "שׂובע שמחות [את] פניך", אל תיקרי שׂובע אלא שֶׁבע. ושל ימות המשיח שמונה... של עולם הבא עשר,,, (ערכין יג:)

חֲמֶשֶׁת הַמֵּיתָרִים

עוּרָה עוּרָה כִּנּוֹרִי
שִׁיר נַגֵּן זַמֵּר
שַׁחַר עֵת הָנֵץ אוֹרִי
אֶת שֶׁלְּךָ תֹּאמֵר

כָּל הַיּוֹם בְּקוֹל שִׁירִי
תַּו לְתַו חַבֵּר
וּבְבוֹא לֵילֵי שְׁחוֹרִי
אֶת

מִתּוֹךְ שְׁעָרִים

מִתּוֹךְ שְׁעָרִים
בִּסְגוֹר וּבִבְרִיחַ
חוֹמוֹת אַכְזָרִים
בְּאֵין לְהַבְרִיחַ

מִבֵּין הַנִּיבִים
חַדֵּי סַכִּינִים
מִיַּד הַשּׁוֹבִים
רוֹדִים מְעַנִּים

יָצָאתָ כֻּלְּךָ
עָיֵף וְיָגֵעַ
וְצָר בְּצֵאתְךָ
בְּךָ לֹא נוֹגֵעַ

בְּיָד חֲזָקָה
זְרֹעַ רָמָה
מִתּוֹךְ מְצוּקָה
אֶל שֶׂגֶב עָצְמָה

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם
עוֹדָן חֲמִימוֹת מִימֵי הַקֵּיצִים
אַךְ כְּבָר יֵשׁ בָּהֶן מַשָּׁב רַעֲנָן
מֵעִיד עַל עָבוֹר יָמִים בִּמְרוּצִים

וְהֵן הָרוּחוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל
מְלֵאוֹת עֲמוּסוֹת מִכָּל הַשָּׁנָה
מַעֲלוֹת זִכָּרוֹן תְּקוּפוֹת וְעִתִּים
שֶׁיַּחַד שׁוֹזְרִים לָהֶם מַנְגִינָה

וְהִיא מַנְגִינָה

תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל

כֵּיצַד עַם גַּלְמוּד
שְׁפַל אֲנָשִׁים
לִבְרוֹחַ לָמוּד
מִבֵּין הָאִשִּׁים

הֲרֵי הוּא כִּמְעַט
דָּעַךְ וְנֶעְלַם
כָּל רַע בּוֹ בָּעַט
רִשְׁעֵי הָעוֹלָם

אֵיךְ שׁוּב הִתְעוֹרֵר
וְקָם מֵעָפָר
חֵרוּת הִשְׁתַּחְרֵר
כִּלְקוֹל הַשּׁוֹפַָר

מַלְכוּת מִתְגַּלָּה
אַרְצוֹ שׁוּב חַיָּה
מִמֶּנָּה גָּלָה
שׁוּב

פֶּסַח בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים
וּזְקֵנוֹת
בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
עוֹד יַסֵבוּ בָּנִים
וּבָנוֹת
בִּימֵי נֶחָמַת כִּפְלַיִם

חוֹלְמִים חֲלוֹמוֹת
לִבְנוֹת
וְלִרְאוֹת גְּאֻלָּתֵנוּ
נַפְשׁוֹתָם הוֹמוֹת
לַחְנוֹת
מִמַסַּע כָּל צָרוֹתֵינוּ

וּנְבוּאַת נָבִיא
קִנּוֹת
בְּלִבָּם בִּימֵי גָּלוּת
וְאַרְצָם

בָּאָה פִתְחֵנוּ

הִנֵּה אַתְּ בָּאָה פִתְחֵנוּ
וְצוֹפֶנֶת בְּקִרְבֵּךְ
חֳדָשִׁים וְשָׁבוּעוֹת
רֹב יָמִים יֵשׁ בְּחֻבֵּךְ

וּפָנַיִךְ חֲתוּמוֹת
לֹא נִגְלִים כָּל סְתָרַיִךְ
מִי הִנֵּךְ מַה בְּתוֹכֵךְ
אֵין מִי יְסַפֵּר דְבָרַיִךְ

וְחוֹלֶפֶת שֶׁעָבְרָה
וּמַחְלֶפֶת אַתְּ אוֹתָהּ
אֵיךְ נֵדַע אֶת עֲתִידֵנוּ
שֶׁנַּפְשֵנוּ כֹּה אִוְּתָה