~

אבל הוא חזר.
הוא חזר, ולרגע עצמה נאלמה דום.
רק לרגע.
הוא משחק בך, סיננה במרירות. את עוד תראי. את תיפגעי.
היא השתיקה את עצמה והסתירה אותה עמוק בפנים, מתחת לקפל נסתר בפינה שכוחה בלבה.

זמן חלף והוא נשאר. לאט לאט ובכלל בלי לדעת הוא אילף את עצמה, גרם לה להשתוקק למבט הכוכבים שלו ולמגע האש של ידיו.
קולה השטוח והרועד השתתק, ונוכחותה הפכה רכה ואוהבת.
סוף סוף היא ועצמה היו אחת.

ויום אחד הוא עזב.
במבט מושפל הוא הסביר שניסה, שהתאמץ לאהוב, אבל עצמו מעולם לא נתן לו מנוח.
הוא שונה ממני, הסביר. הוא חסר בטחון, ומקנא, ומריר.
בעיניים שבעבר היו כוכבים ועכשיו נותרו מהם רק כדורי אש בוערים, מציבות זכרון לחיים שכבר נמוגו, הוא הביט בה ואמר שהוא הולך.

עצמה נרעדה אז, התנתקה ממנה ומחתה בכאב שקט.

אני לא כמוך, הוא אמר לה.
אני קרוע מבפנים.

עצמה ידעה זאת מזמן, אבל היא סירבה להאמין.

היא הפנתה את גבה, נפרדת בלבה, אבל עצמה, לראשונה בחייה, עמדה על שלה.
היא התמתחה אל מחוץ לגבולותיה והושיטה רגש ו נ ג ע ה בו, בלבו, בעצמו.

בהפתעה הוא השתתק, וכשפנתה להביט בו, ראתה את עצמו זורח מבעד לעיניו.
היא לא ראתה את עצמה, אבל ידעה שגם עיניה זורחות אליו, כוכבים ששבו ומצאו את מסלולם סביב שמש משותפת.

לרגע לא מדוד הם ישבו ארבעתם; היא והוא ועצמם.