יצירות של בת שמש

כשפגשה אותו לראשונה, שום דבר לא העיד על כך שהפגישה הזו הולכת להיות משהו יוצא מגדר הרגיל ועצמה ישנה, חסרת נוכחות ולא מודעת לסכנה.
הוא חייך אליה, עיניו כוכבים, והיא חייכה בחזרה, עיניה גחלים כבויות.
רק לאחר שנפרדו דרכיהם ולבה פרפר קלות, העירה התנועה הפתאומית את עצמה והיא התרוממה והתמתחה, רגישה ותוקפנית.
הוא רק היה נחמד, הוא לא רצה לפגוע בך. רואים את חוסר הבטחון שלך מרחוק, אין סיכוי שהוא מעוניין

הַמָרְאָה מְשַׁקֶפֵת אֱמֶת
זוֹ לֹא אַת
שֶׁפַּעַם טִיַּלְתְּ בְּאוֹתָם הַשְּׁבִילִים.
עֲקֵבוֹת צְרוּבִים בְּעָפָר הַזְּמַן,
לֹא שֶׁלְּךָ
מְקִיצִים זִכְרוֹנוֹת רְדוּמִים.
מִי הִיא, נַעֲרָה מִסְתּוֹרִית לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלָה
בְּעֵינֶיהָ מַבָּט שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּרַחְתּ?
פְּצָעִים מַגְלִידִים מַפְסִיקִים לְגָרֵד.
גְּדַָּמִים מַפְסִיקִים לְפַרְפֶּר.
שְׂעָרֵךְ מִתְנַחְשֵׁל

מַה הָעֲבוֹדָה הַזּוֹ לָכֶם
וּמַה בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם
וּמַה הַחוּקִים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ אֶתְכֶם
וּמַה אִיתִי
הָקֶצֶב שֶׁלִּי אִטִּי
מִדַּי
אוּלַי
תַּעַצְרוּ לְרֶגַע, תִרְאוּ שֶׁגַּם אֲנִי פֹּה, מְעַט מֵאָחוֹר
מְחַכָּה גַּם כֵּן בָּתוֹר
לְקַבֵּל גְּלוּלַת אֱמֶת וְכוֹס מַיִם.
וְאוּלַי
תַרְאוּ גַּם לִי
פִּיסָת שָׁמַיִם.

פעם היה רקדן אחד, נכה
והוא אהב
ציירת שלא ראתה, אבל נהנתה
לשמוע את צליליו של זמר אילם אחד,
שכמו כל הזמרים
אהב משוררת אחת, נכה
מבפנים.
[כמו כל המשוררים]
אולי המשוררת הזו היתה אני
אולי אני בכלל הזמר
[אילם, מזייף.
בכל מקרה שבור.]
ואולי הייתי רגליו של הרקדן.
עיניה של הזמרת.
קול, מילים,
עפרון קהה בארץ של מחדדים שלא עובדים

ולעניות דעתי את פרח
מאחרת לפרוח, אולי
שכחת איך.
אולי נותקו שורשייך, אולי
הם נותקו.

לעניות דעתי את פרח.
ודעתי אינה עניה כלל וכלל
את פרח, אך את אינך
פורחת למעני.
[גם אני בעבר הצמחתי לך קוץ
ודרדר.]

אושר. זה לך.

חשבתי על זה שבא לי היום לפסוח
להיות, אולי.
לחיות מעט.
לא לדַמות או לדְמות
לא לרַצות. ובטח שלא
לרְצות
 
להמריא לנסוק לצלול לדאות
למות.
 
היום אני רוצה
לחיות.

מזה זמן מה שאין משיב לשאלותיי.
בימים עברו נוהג הייתי לרדת אל החוף, לטייל עליו בעודי נהנה מקרני השמש החמימות או מטיפות הגשם הקרירות הלוטפות את צווארי. הייתי פוסע על קו המים כשהגלים לוחכים את כפות רגליי היחפות, וכשהרוח מתערבלת בשערי, הייתי לוחש אליה את משאלות לבי הכמוסות ביותר.
במשך זמן מה לא זכיתי לתשובה אך בחלוף הימים החלה הרוח לענות לי, קולה רך ולוחש. תשובותיה היו תמיד חכמות ומדויקות, ומעולם

ובהיותי פרפר
נטול גוונים
נטול כנפיים
נטול חיים
חיפשתי לאהוב אותך

ונמשכתי אלייך, כמו אל ה
אש
ונפלתי
שדוד
לרגלייך.

יער צומח של
אבן דוממת ש
נופלת לאט אל תוך
מערבולת שכחה

כשהרוח נעה בין העצים,
מרעידה ענפים ישנים
האבנים נאנחות בלאט,
קורסות אל תוך עצמן
מחפשות אחיזה תלושה
בָּכַּאן ועכשיו
מייחלות ליותר ממגע
חטוף, אולי ליטוף
ממבקר שתועה
שתוהה
שמחפש
שעוד תר אחר עורק נושם

-היא-
מוריה ישבה ליד מיטתו של אופק, פוכרת את אצבעותיה ושפתיה ממלמלות פרקי תהילים. היא העיפה אליו מבטים מהירים מבעד לרטיבות שהציפה את עיניה שוב ושוב, ולא משנה כמה ניגבה אותה, בוחנת את פניו בתקווה שינוע. הדלת נפתחה פתאום, וגבר גבוה נכנס לחדר במהירות. כשראה שאופק שוכב בעיניים עצומות, נעצר, מתנודד. הוא הסב את עיניו ולפתע הבחין במוריה. "מי את?" שאל בלחש.
"קוראים לי מוריה. אני... מצאתי את אופק."
"הזמנת את האמבולנס, אני מבין." הגבר התקרב אליה. עיניו היו כחולות, וסביבן נמתחו קמטים, ששיוו לפניו מראה עייף- אך גם טוב לב, הבחינה פתאום.
"כן." היא נבוכה למראה ידו המושטת אליה. "אני מצטערת," לחשה. "אני דתיה. אני לא נוגעת בגברים."
"אוה," הוא אסף אליו את ידו. "אני מאוד מצטער. הייתי צריך לחשוב על זה בעצמי." הוא העיף מבט אל החצאית הארוכה שלה, ואל חולצת הטריקו הדהויה שלבשה. "אני אהוד," הציג את עצמו. "אבא של אופק."
"תיארתי לעצמי," מוריה חייכה חיוך קטן, וקמה כדי להציע לו את כסאה.
"אנחנו דומים?" הוא התיישב בתודה, מצמיד את הכסא אל המיטה ככל האפשר.
"יש לכם את אותן העיניים," מוריה ענתה. כמו אות, רפרפו עיניו של אופק ונפקחו, והוא הביט היישר אליה. "מוריה," מלמל.
לבה של מוריה האיץ את פעימתו. עיניו היו כחולות כמו הים בחורף, כמו השמיים בערב, כמו אבני ספיר נוצצות.
"אופק" היא אמרה בגרון ניחר. "איך אתה מרגיש?"
"טוב מאי פעם," אופק פלט צחוק צרוד. "הי, אבא."
"מה כואב לך?" אהוד רכן קדימה והניח את ידו על זרועו של אופק, מעל לגבס הלבן העוטף אותה.
"הצלעות, בעיקר." אופק הרים את ידו השניה, שמחט היתה תקועה בה. "מה זה?"
"משככי כאבים ונוזלים, במקום אלו שאיבדת. התייבשת," מוריה ענתה. היא נשענה על הקיר, מביטה אליו. "באמת שכבת שם רבע שעה?"
"אולי קצת יותר." אופק הביט בה בחיוך ערמומי, ועיניו נצצו בשובבות.
"אתה בלתי נסבל," היא נאנחה.
"אני יודע," ענה ברצינות.
"טוב, אני אצא החוצה ואניח לכם לדבר. תרגיש חופשי לקרוא לי אם תצטרך משהו, בסדר?"
"אין בעיה. תודה רבה, מוריה," אופק שלח אליה חצי- חיוך אחרון, והיא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת.
מוריה נשענה על הקיר הלבן והחליקה לאורכו עד שהגיעה אל הרצפה, והתיישבה. היא כבשה את פניה בידיה, נסערת. השעתיים האחרונות גזלו ממנה את כל כוחותיה- ההמתנה לאמבולנס, הצפייה בגברים המעלים את אופק מתוך הבור ומניחים אותו על אלונקה. פניו הלבנים של אופק, הלחים מזיעה ומדמעות כאב שהתעקש לחנוק. ידו הבריאה, התרה אחריה.
היא בהתה ברצפה, מודעת-לא מודעת לדמויות בחלוקים הלבנים הממהרות סביב, מבקשות להספיק ולהציל עוד אדם ועוד אחד. היא ישבה כך אולי חמש עשרה דקות, עד שצלצול העיר אותה. היא גיששה בכיסה ושלפה את הפלאפון שלה, עונה מבלי להביט בשם המתקשר.
"מוריה? איפה את?" קולה החרד של אמה עלה מהמכשיר.
"אמא!" מוריה התנערה ונעמדה במהירות. היא שכחה להודיע לאמה על מקום הימצאה. היא בוודאי השתגעה מדאגה! "אני..." היא בררה את מילותיה בקפידה. "הסתובבתי מחוץ ליישוב, ופתאום ראיתי בחור שנפל ונפצע. הזמנתי אמבולנס, ואני בבית החולים עכשיו, איתו. ההורים שלו בדיוק הגיעו, ואני תכף חוזרת הביתה. בסדר?"
"דאגתי לך," אמרה אמה בתוכחה. "אני שולחת את אבא להביא אותך."
"אמא, זה בסדר, אני אבוא באוטובוס." מוריה נאנחה בלבה.
"את יודעת מה השעה? את לא תספיקי להגיע להדלקת נרות!"
"טוב, בסדר. שיתקשר אליי כשהוא מתקרב, בסדר?" מוריה נאלצה להשלים עם העובדה שאביה יראה אותה כך- לבושה בבגדי המדבר שלה, שערה פרוע, פניה מוכתמים באבק ודמעות.
"אני אגיד לו. להתראות." ברוריה ניתקה את השיחה.
מוריה חיפשה אחר השירותים הקרובים, ושם ניקתה את פניה והרטיבה את שערה. דמותה הרצינית במראה הזכירה לה את ליל אמש, כשעמדה בשירותים החשוכים של הבר, מאזינה לקול הגיטרות החשמליות והתופים שהסתנן מבעד לדלת. היא סגרה את הברז ויצאה החוצה, ממהרת אל חדרו של אופק. אביו עמד מחוץ לדלת, תר אחריה. כשהבחין בה אורו עיניו.
"הנה את," אמר כשהתקרבה. "אופק ביקש שתיכנסי אליו." הוא זז הצידה, מניח לה לעבור על פניו אל תוך החדר.
"תסגרי את הדלת," אופק ביקש. מוריה עשתה כבקשתו והתקרבה אל המיטה. "איך אתה מרגיש?" שאלה ברוך.
"אני בסדר," הוא רטן. "אבא הציק לי עם השאלה הזאת," הסביר למראה פניה המבולבלים.
מוריה חייכה. "אבא שלך נראה בן אדם טוב."
"כן, כולם טועים לחשוב ככה," אופק חייך אליה חצי חיוך וסימן לה לשבת. היא התיישבה על הכסא לצידו.
"אתה לא אוהב אותו?" היא השעינה את מרפקיה על הברזל שהקיף את המיטה.
"אני אוהב אותו מאוד. אבל מרחוק."
"למה?"
"אני לא יודע." אופק השפיל את מבטו, משחק בשולי השמיכה שכיסתה את גופו החבול.
"מה שתגיד," מוריה ענתה לו בנימה קלילה.
הוא שב והרים את עיניו. "את לא מאמינה לי," אמר בנימה מוכיחה.
"אתה לא יודע למה אתה מעדיף להרחיק את אבא שלך? זה באמת לא אמין כל כך," היא חייכה אליו.
"זה תמיד היה רק שנינו," הוא אמר. "אמא שלי עזבה מזמן. בהתחלה עוד היינו נפגשים, אבל זה הפסיק ברגע שהתחלתי לעמוד על שלי. לא רציתי לראות אותה יותר."
"למה לא?"
"ידעתי שאבא שלי לא אוהב שאנחנו נפגשים. בתור ילד לא הבנתי למה," אופק נאנח. "כשגדלתי, התחלתי לחשוב על מה שידעתי ועל מה שמצאתי בבית. ואז הבנתי למה היא עזבה." הישיר אליה את עיניו הגדולות. "אמא שלי ניהלה רומן," אמר במרירות. "וכשעזבה, היא רצתה לקחת אותי לחיות איתה ועם החבר שלה. היא רצתה להשאיר את אבא שלי לגמרי לבדו. לא יכולתי לסלוח לה על זה."
מוריה שתקה. היא ידעה שדברים כאלו מתרחשים, אבל מעולם לא הכירה מישהו שהחזיק באמתחתו סיפור שכזה.
"אבא שלי חשב שעשיתי את זה בשבילו," אופק המשיך בסיפורו, "אבל אני עשיתי את זה כנגדה. לא יכולתי לסבול את העובדה שהיתה לי אמא כזו."
מוריה הסבה את מבטה. עיניו של אופק נצצו בכעס, והיא לא יכלה להסתכל עליו. עיניה המשוטטות נתקלו פתאום בגיטרה שלו, שנחה בצד החדר, כפי שהיתה כשהביאו אותו לשם.
"הגיטרה שלך," אמרה. אופק עקב אחרי מבטה. "הי, תודה," אמר.
"אין על מה." מוריה משכה כתפיה.
"דווקא יש. אבל אני לא חושב שאני יכול לנגן עכשיו, בכל מקרה." אופק הרים את ידו המגובסת. כל אצבעותיו היו עטופות בחומר הלבן, והוא לא יכול היה להזיז אותן. "אם זה היה ביד השניה, הייתי יכול לנסות לעבוד עם מפרט," נאנח. "אבל אני לא יכול לאצבע ככה." הוא הביט בה. "את יודעת לנגן?"
"קצת," מוריה שבה ומשכה בכתפיה. "אצלנו קוראים לזה גיטרת- קומזיץ."
אופק צחק. "אני מבין. בואי נשמע אותך," אמר. מוריה הביטה בו במבט אטום. "עכשיו?" שאלה.
"אני לא רואה סיבה למה לא," הוא החווה אל הגיטרה. "קחי אותה, נו."
מוריה ניגשה אל קצה החדר, מודעת לעיניו של אופק הנעוצות בה. היא נטלה את הגיטרה, מסירה ממנה את הכיסוי ומעבירה יד על העץ המבהיק.
"בואי הנה," אופק אמר.
מוריה התיישבה על הכסא לצידו, ידה הימנית לופתת את הגיטרה. "מה לנגן?" שאלה.
"מה שמתחשק לך," עיניו של אופק חייכו אליה.
מוריה העבירה את ידיה על המיתרים, ואז הניחה את אצבעותיה על הסריגים. היא התחילה לנגן אקורד מפורק, תו אחר תו.

Seems like it was yesterday
when I saw your face
You told me how proud you were,
But I walked away
If only I knew what I know today
Ooh, ooh
"אחלה בחירה," אופק מלמל. מוריה המשיכה לנגן.
I would hold you in my arms
I would take the pain away
Thank you for all you've done
Forgive all your mistakes
There's nothing I wouldn't do
To hear your voice again
Sometimes I wanna call you
But I know you won't be there

הפלאפון שלה צלצל פתאום, ושניהם התנערו כאחד. מוריה ענתה לשיחה.
"מוריה, אני עוד דקה מגיע," אמר אביה. "יש לך מטריה?"
מוריה העיפה מבט אל החלון, אל הגשם השוטף. "לא."
"אז אל תצאי החוצה. תחכי לי בכניסה, בסדר?"
"כן, אבא. אני תכף מגיעה לשם."
"יופי." אביה ניתק.
"אני צריכה ללכת," מורי אמרה.
"תחזרי," אופק ענה.
"בטח. וכשתדע מתי משחררים אותך, תודיע לי." היא קמה וארזה את הגיטרה בחזרה.
"תודה רבה, מוריה," אופק אמר. "על הכל."
"אין בעיה." מוריה התרחקה ממנו וניגשה אל הדלת.
"ואגב, מוריה?" אופק אמר כשכבר עמדה בידה על הידית.
"כן?" שאלה, מנסה להתגבר על הרעד בקולה.
"את מזייפת," הוא צחק.

-הוא-
כשאביו נכנס שוב לחדר, הוא עצם את עיניו, מעמיד פני ישן. לא היה לו חשק לנסות ולשוחח עם אביו פעם נוספת- הפעם הראשונה היתה מייגעת מספיק.
הוא שמע את אביו מתיישב לצידו ונאנח. לא חלפה חצי דקה והדלת נפתחה לרווחה, ואדם כלשהו נכנס לחדר, נושא עמו ריח של בושם ושל גשם. אופק נשם עמוק, מגלה שהריח מוכר לו. למעשה, הריח העלה בו בחילה עזה.
"אני יודע שאתה ער," הוא שמע את אביו ממלמל.
"מה שלומו?" אופק שמע את קולה של אמו מתקרב אליו.
"הוא שבר יד, שתי רגליים וכמה צלעות. הוא גם חטף די הרבה מכות יבשות והתייבש מחוסר נוזלים," אביו ענה.
"כמה זמן הוא כבר ישן?" אופק יכול היה לחוש בידה המלטפת את שערו.
"הוא נרדם לא מזמן. אני מתאר לעצמי שהיום הזה התיש אותו."
"אתה רוצה שאביא לך משהו?" היד עזבה אותו.
"את יכולה לקנות לי קפה?"
"בשמחה."
הדלת נפתחה ושוב נסגרה, ואופק פקח את עיניו. "תודה."
"גברים צריכים לעזור זה לזה בעת צרה," אביו הניד בראשו ברצינות.
"אתה אמרת לה לבוא," אופק אמר.
"כן. לא ידעתי אם תרצה לראות אותה. ובכל מקרה, היא אמא שלך."
"היא עזבה אותי." אופק הרים את השמיכה, מכסה את ראשו.
"לא רק אותך, אופק." קולו של אביו התקשח. "אז תפסיק לשחק את המסכן. היא עזבה לפני יותר משלוש עשרה שנים, ובמקרה ששכחת, היא היתה אשתי. גם לי זה כאב." קולו של אביו הצליף בו. "אתה לא היחיד שסובל מנוכחותה כאן."
אביו קם ממקומו ויצא מהחדר, משאיר את אופק לבדו.

שבור, מנותץ, קרוע לשניים
חלקת שדה, פיסת שמים
קפוא, מבולבל, מכורבל לעובר
איך אני פה בדיוק מחובר?

שבור, מנותץ, קרוע לגזרים
פיסת אדמה וחלקת אלוהים
מנותק, מעורבב, לא מבין או חושב
איך אחיה כשגופי ריק מלב?

שבור, מנותץ, מרוסק לרסיסים
יש לה עיניים, ומבט מקסים
קצת אוהב, קצת כואב, קצת נופל, הרבה ריק
איש בלי ישות ובלי דמות,
מתרסק.

-היא-
"שלום אמא, מה שלומך? איך היה היום?"
"אני בסדר, חמודה שלי, תודה." ברוריה נכנסה אל המטבח, ועיניה חשכו. "כל כך מבולגן..." עיניה טיילו בין השולחן המלוכלך בשאריות ארוחת הצהריים לבין הכיורים המלאים בכלים, ונפלו על הרצפה הדביקה מפטל. "אני אתחיל בשטיפת הרצפה," החליטה בקול. "ואחר כך אלך לעזור לאחינועם להתארגן למחר."
"אני אעשה את זה, אמא," מוריה אמרה. עיניה של אימה, כבדות ועייפות, ננעצו בה.
"אין

לרדוף אחר הרוח
קל
מלהשיג אותך
מלנסות ללטוף עורפך באצבעות ערפל.

לחמוק ממשביה קל
מלחמוק ממך
מזכרונותיך
מאהבתך
שאינה.

[מאהבתי
שישנה--]

-היא-
מוריה שפכה שמפו על שערותיה של אחינועם והחלה מקרצפת את ראשה, קווצות שיער אדומות נופלות על פניה. אחינועם השפריצה מים לכל עבר בכוונה מרובה, חיוך קונדסי על פניה העגולים. "פויה פויה פויה פויה," היא שרה, קולה מצפצף.
"אחינועם, לא אומרים פויה," נזפה בה מוריה.
"נכון, אחינועם. תאמרי 'איכס', זה הרבה יותר משכנע," יהושע נכנס אל חדר האמבטיה, נושא בזרועותיו את נפתלי הנאבק.
"תודה רבה, יהושע.

ביקשתם וקיבלתם. שיר אופטימי

באה אל עצמי
אל השקרים שבתוכי
ואל היופי הזהיר במילותיי.
באה אל עצמי
והחיפוש של נשמתי
אחרי שנים רבות, וסוף כל סוף
נשלם.

אני באה אל עצמי,
אל מוחי, הווייתי,
מתוך המשרפות של שקיעתי,
ובין עצמי אליי,
תוכל אז בוודאי
לחוש בעוצמתה- אהבתי.

01:01

מבט כהה
מואפל מסודות
חיוך חשאי
לא נראה

אמת
נופלת, על אוזניים
אטומות
מבטים נרצחים בדממה.

לדעת.

רציתי לומר את האמת,
אבל מבט עיניך
ביקש שאשקר-
ושיקרתי.

רציתי לשיר לך שיר,
אבל מבט עיניך
ביקש שאדבר-
ודיברתי.

רציתי לספר לך אהבתי.
מבט עיניך
ביקש שאשתוק-
אך סיפרתי.

23:41
נחלים שזורמים ממני
אליך.
ונראה שלשנינו אין שליטה
על חיינו.
כי אתה,
אתה נועדת להכיל
אותי. ואני
נועדתי לרוקן את עצמי אליך.
ואנשים מקנאים
אנשים מבקשים
לראות אותך.
הם לא
מבינים.
שאני מרוקנת את עצמי,
מעצמי,
בשביל עצמי.
כמה אנוכית היא עצמי.
היא
הורגת אותי.

אל תפנה מבטך אחור,
פן תראה אותי
ותשכח את שלפניך.
אל תפנה מבט אחור,
אני שרועה שם
שבורה ומזוהמת.
אל תפנה מבטך אחור,
פן יביטו עיניך בעיניי
ותשכח להמשיך.
אל תפנה מבט אחור,
אני עומדת שם
נבוכה ומבולבלת.

אל תפנה מבטך אחור,
פן יגע ליבך בלבי
ותשכח כיצד נושמים.
אל תפנה מבט אחור
אני עודני שם
בוכה.

הולחן במקור ע"י חברה, אולי אני

בעולם אחר,
של שמש אחרת,
של יופי קודר,
של שמחה מאוחרת,
במקום של תום וטוהר שונים,
במקום בו כל המראות משתנים,
בו חשוב רק הלב וחלום ישן,
בו ישנן אהבה ואמת לעולם.
במקום ההוא,
בו אני- אני,
עירומה ועריה,
בו אמצא סוף כל סוף קצת
שלווה.

אתה מוקף, אתה מוקף
וכל היופי מסביבך צועק
דממה
אתה סובב, אתה נופל
וענני אבק בכל
נשימה
ושקט, זעקה פנימית,
ויופי, מבט חיצוני,
וצרחה, צרחה,
נשמה שאבדה,
חום מתאבך מעל הכל
ופעם ראשונה בחייך,
אינך צריך
לדבר
בשביל
לשתוק
[טיול שנתי לאילת תשס"ט]

פעם
המקום הזה היה שלי
וחיכו לי
והיום
אין איש יודע מי
ומה אני
ואיך אני
ולמה

שלוש שניות מפרידות ביני ובין גן עדן.
איך בין רגע החרב מתהפכת
שלוש מילים חסרות פשר.
שלום לרגעים חסרי הפשר.
שתי שניות ביני ובין גן עדן.
לחיצה אחת. עיוורת.
שתי מילים חסרות פשר.
שלום להבנות חסרות הפשר.
שניה אחת ביני ובין גן עדן.
נגיעה אחת, כואבת
מילה אחת חסרת פשר.
שלום להגיון חסר הפשר

ואולי אני מפחדת
חזקה מכדי להניח לראשי ליפול על כתפך
כבדה מכדי ליפול לאחור אל בין זרועותיך המושטות לקלוט אותי
אולי אני מפחדת.
אולי
אני, מפחדת?

ויש ילדה אחת, מיוחדת
שמשקפת לי אותי
בבלי דעת.
והיא מחייכת לי בבושה מאחורי עדשות משקפיים לא רצויים
שוזרת לי זרי מתיקות

ויש אותך,
אתה
מצחיק אותי.
כנראה אני מפחדת
שלא תהיה שם לתפוס אותי
כפי

פעם היית אולי כותבת עליי
שירה
פעם, אולי, היית כותבת אליי
פעם היה לך אכפת.

לילות מכוכבים וספסל נדנדה ו
אני ואת. שתינו
ושקר שהלך והכביד בינינו

פעם היינו הרבה. היום מעט
פעם תמים. לאט
היום מהר, כואב, חטוף
היום לא.
כמעט

עיניים כחולות שלי.

 
שלוש בלילה ואתה
חושב, אולי
ללכת לישון
להניח לסיוטים בהם אתה מקיף את עצמך
להירגע.
שלוש וחצי ואתה
מהופנט
אל עולמות אחרים, שאתה משתוקק--
להשיג למענך
?
כוכבים וסוף של ירח ואתה
על ספסל אהבה שבור
נדקר מחלומות משומשים שזרוקים סביב
ואפל לך, כל כך אפל לך.

הקפאון נובע
לעיתים, כך אומרים האנשים
מעצם היותך.
אדם
*
זכר גן עדן עודנו צרוב בעפעפיי
וטעם החטא מתוק על לשוני,
ריחו דוקר את נחיריי
פסיפלורה
*
איה כנפיי
איה חרבי המתהפכת
איה תאוות הבשרים
עלה התאנה שלי קמל, נידף ברוח
 

-היא-
"הי, מוריה," חיוכו התרחב. "מה את עושה פה?"
"מה אני עושה פה? לי יש חופש! מה אתה עושה פה?"
ליאור הישיר מבט אל הים. "באתי הנה כדי לברוח," נאנח.
בניגוד לרצונה, מוריה הסתקרנה. "לברוח מ..?"
ליאור העיף בה מבט קצר, כתוהה על קנקנה. אז התיישב על החול, מסמן לה לעשות כמוהו.
מוריה התיישבה לידו, חולצת את נעליה וטומנת את כפות רגליה בחול הקריר.
במשך כמה שניות הם ישבו בשקט, מביטים

יער של אבן
נח תחת עלווה ירוקה
מתחמק מעדשת המצלמה
המכוונת לפקס את תוכו
נע, כחותם
קשר שבשתיקה
עם זה הנכנס אל תוך תוכו
ועוצם את עיניו
ופוקח את לבו.
ומחפש את עצמו

חבורת יהודיות עומדת בבית כנסת שומם.
חצאיות מטאטאות רצפה מאובקת
שכבר שנים לא לוטפה ברחשי תפילות
ופתאום בקול דממה דקה
תפילה לעני. כי יעטוף
ולפני ה'...
ואני עומדת ומתפללת
להצליח.
להתפלל

בפעם ראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, כל החושים שלי מאותתים לי דבר אחד.
העיניים אומרות אפור וכחול וחום בהיר. יופי אינסוף שמתמזג בקו האופק.
האזניים אומרות מים. עליונים ותחתונים מתערבבים, ולרגע גם אני
לא ממש יודעת איפה אני.
האף אומר לי מלח.
השפתיים טועמות את המלח הזה, מלח יבש ומלח רטוב מתערבבים.
הלחיים מרגישות סטירות עזות, רוח קדם שחוטפת את מילותיי משפתיי.

כשאמרתי שאני

-היא-
"דחה אדמון, בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה, דחה אדמון- אדמון בצל צלמון- צלמון-" מנחם ניסה להצחיק.
"הקם לנו רועה שב-עה!!" יהושע מתח את המילה האחרונה, מעצבן כהרגלו.
מוריה, מנחם ויהושע התכוונו לקום מכיסאותיהם, אך יעל מנעה זאת מהם.
"עכשיו 'מי ימלל'!" הכריזה.
"מחר."
"עכשיו!!" היא התחילה לשיר. "מי ימלל גבורות ישראל אותם מי ימנה- למה אתם לא שרים?"
"לא כדאי שנשיר," מוריה ליטפה

תופים!!
-הוא-
"אני רוצה ללכת למקום אחר,
רוצה ללכת, רוצה לדבר
ולשיר את השיר שמסמל
את הפרידה הזו
עד שהדמעה תעלם..."
הגיטרות רעמו בחלל המרתף.
"אני ששתקתי, לא אמרתי מילה-"
"משלים את המילים החסרות, מילה אחר מילה..."
"חשבתי אחרת, לכאן או לכאן,"
"מילה שנשמרת, תיכתב באותו משפט עימן..."
אופק הוריד את ראשו אל הגיטרה, מנסה להתחמק ממבטיו של מורן שקדחו חורים בפניו.

במקרה שמישהו לא שם לב, התחלתי ללמוד. אתם יכולים להציק על הפרקים הבאים כמה שאתם רוצים, אני לא אשים עליכם. סתאאם.. מקווה שלא ייקח יותר מדי זמן בין פרק לפרק!!

-היא-
"בואי, תיכנסי," הדס פתחה את הדלת לרווחה. "טוב שהגעת! אני מחכה לך כבר שנים, איפה היית?"
"אחים שלי עשו שטויות במטבח, והייתי צריכה לנקות אחריהם, אל תשאלי," מוריה עקפה את הדס ונכנסה למטבח. "הי, מאור," טפחה על כתפה של חברתה שכבר

-הוא-
"איפה היית?" אביו מקבל את פניו במבט כעוס.
"הסתובבתי." הוא פונה לכיוון חדרו, מקווה למפלט.
"איפה הסתובבת? עם מי?"
"אבא, אל תהיה פולני, טוב? רד ממני כבר. הסתובבתי לבד." לא ממש התחמקות אלגנטית.
"מה אתה מחזיק? זו לא הגיטרה ההיא שוב, נכון? הקלאסית הזולה ההיא?"
"אבא, היא עלתה לי שמונה מאות שקל."
"והחשמלית עלתה יותר מאלף חמש מאות! אז מה?"
"אז היא לא זולה." הוא מדבר בשקט,

שֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת
פּוֹנָה אֶל הַיָּם
מַיִם עוֹלִים
בָּאֵשׁ
גְּלִימָה לְבָנָה
מִתְעַטֵּף בִּשְׁתִיקָה
דִּמְעָה.
צוֹנַחַת
מַבָּט מוּפְנֵה מְעִימֶךְ
כִּי פָנָה הַיּוֹם.

הוא לא אוהב,
הוא כמו זאב
אורב לך בחדרי הלב
הוא לא לוטף,
הוא לא שומר
הוא לא דובר אמת.

אמרי לא לאהבה, ילדה
כי אהבה אמיתית כבר אינה
ומי שאומרים: אהבי, שכחי
סופם שיטעמו טעמה

זה לא נכון
ואין כאן רגש
הגוף הוא ששולט
ואין לו לב,
ואין לו שכל
הוא גבר, באמת

אמרי לא לאהבה, ילדה
כי אהבה אמיתית כבר אינה
ומי שאומרים: אהבי, שכחי
סופם

הפחד שעד עתה אחז במיתרי ליבך
משחרר את מגעו המצמית מגופך
כנפיך חופשיות לעוף ולדאות
עכשיו אתה חופשי לחיות

ואלו ימים ארוכים, כשהשמיים עמוקים
באוויר אתה תלוי בין שבעת הרקיעים
השמש הנוצצת כבר לא שורפת את גבך
בפעם הראשונה, אתה מאושר לבדך

פרוש כנף, עמוד אל מול הרוח
הפקר את כל מה שנכון ובטוח
אתה יכול להתמתח ולגעת בשמיים
תזכור תמיד, שיש לך כנפיים

מבעד לחלונות הראוה שלי אפשר לראות
עיניים יבשות
ומבטן העז ניצת באור שקיעה.
מעבר לפנסי הרחוב שלי אפשר לראות
שפתיים נוגות
ותפילתן נישאת הרחק עם הזריחה.
מעבר לאספלט השחור של נשמתי
מעבר לספסלי האוהבים הכואבים
מעבר לאמת המרירה שצצה. עכשיו
אפשר לראות.
אותי.

בְּנִבְכֵי נַפְשִׁי
מִתְחוֹלֶלֶת סְעָרָה-
חוֹרֶף מִתְפַּשֵּׁט.

החיים זורמים,
נהרות של שגרה שחולפים בינינו
מבלי שנרגיש.
האמת, חותכת ואכזרית, כהרגלה
בקודש,
כבר נשכחה מאחור.
מבחינתך.
יום אחד,
לא נפחד להגיד את שאיננו יכולים לומר כעת
ודבר לא יהיה עוד זמני.
העתיד עוד פרוש לפנינו
ובינתיים
סופרים את הימים.

כן, אני יודעת שאני נרקיסיסטית. אבל היתה לי מוזה.:)
בראשית הזמן, ותהי השמש ויהי הירח.
ותאהב השמש את הירח אהבה רבה, יען כי אחיות היו.
ותיצור לה כוכבים להאיר לילותיה, ותתנם לה.
והירח לא אהבה את השמש, כי קינאה בממשלת היום הפורחת ובאחותה המושלת שם.
ותיקח הכוכבים אשר יצרה לה אחותה, ותרקעם בשמי הלילה הכהים, ותתנחם מעט.
ותשב ותבך כל הימים על ממשלתה החשוכה,
והשמש שׂחקה ומשלה בממשלת

אני והשטן הולכים יד ביד
אני מחזיקה דובי פרוותי, אולי נקנה גם ברד
נעלה ביחד על רכבת ההרים, נצרח עד הצטרדות
נעים שיש מישהו שחולק איתך זהות


אני והאהבה ברוגז. כבר שנים
היא תמיד לוקחת לי ת'חברים ונותנת לאחרים
אני שונאת אותה- אנחנו לא מדברות
היא משאירה אותי לבד בשעות חשוכות

אני והטירוף חברים ותיקים.
אנחנו פשוט יושבים. ושותקים.

עוטף את עצמי בשקר שאין מוצא ממנו
מתענג על כאב מייסר, על מיטת מסמרים
מגע אסור שאין בכוחו להציל
את שאין בכוחי
קירות שרוטים כתמים כחולים
 
ומי אני בכלל, מי אני בכלל
מיאניבכלל

לדעת שמחכים למוצא פיך, תולים בך
תקוות, ועיניים מייחלות
ננעצות בלבך כמו
החומות, שמקיפות את
נשמתך
קרועה לגזרים, מרוסקת, מבולבלת,
המומה
ומי בכלל ידע, מי ידע
מי
 
ידע
 
[רוני.]

אם כל כך קשה לכם, תקראו הכל מחדש ותדמיינו שזה קורה השנה.. :)

-היא-
"את נורמלית? דאגנו לך!" ברוריה תפסה את מוריה בכתפיה, מנערת אותה.
"אני בסדר, אמא. אני פשוט..." מוריה השתתקה.
"פשוט מה? מי היה הבחור הזה, בכל מקרה?" ברוריה נעצה בה מבט חוקר.
"אני לא יודעת, אמא," מוריה ניסתה לפסוע לכיוון חדרה. "סתם בחור."
"דתי?"
"לא, אמא."
"מה הוא עשה שם?" אמה לא הרפתה.
"אמא! אין

אני יושב באותה תנוחה מתורגלת, אוזניי כרויות לשמוע כל רחש ערות.
אני כותב אות אחר אות, מצרף מילה למילה, תופר משפטים בחוט של כסף, רוקם חיים בחוט זהב. מנורה דלוקה מאחוריי, מאירה את החדר באורה הצהוב, החמים, אבל לבי קר וריק, והאור היחיד בו הוא אורו הבודד של הטירוף.
הטירוף. חברי הטוב ביותר שהוא גם אויבי הנורא והבלתי מנוצח.
הטירוף והאהבה, כמו יין ויאנג, רע וטוב, אינם מסוגלים להתקיים אחד בלעדי השני.

מעבר לענני ערפל
ופיח,
בובה שבורה קורצת זכרונות.
יערות ירוקים מבקשים להסתיר
את מה שהגשם מחה זה מכבר.
פסיעת אדם בודדה
על ארץ אומללה,
מקוללה
נסחפת בבוץ השכחה.

-היא-
מוריה הביטה בדמותה שנשקפה אליה, סמוקת פנים ומיוזעת, מהמראה הגדולה, המלוכלכת. לידה, בחורה כהת עור משחה ליפסטיק אדום כהה על שפתיה. מוריה הציצה לכיוונה ונתקלה בזוג עיניים מנצנצות, חודרות. היא השיבה את מבטה אל השתקפותה, נבוכה.
"הי, את," הבחורה אמרה. היה לה קול אלט נעים לאוזן.
"הי," מוריה חייכה אליה דרך המראה.
"את חדשה כאן?" הבחורה סגרה את הליפסטיק. "לא ראיתי אותך כאן אף פעם."
"אני...

מטאפורה שֶׁשָּׁמַעְתָּ כְּבָר אלף פְּעָמִים
מְקַבֶּלֶת פִּתְאֹם מַשְׁמָעוּת
חֲדָשָׁה
כְּמוֹ לְגַלּוֹת אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת בקפלי תְּמִימוּת



מוקדש לאחד

לא האמנתם שזה יגיע, נכון? סליחה ושוב סליחה.
מצפה להארות והערות עד אינסוף. :)

-הם-
"שוב את כאן."
מוריה הרימה את ראשה בבהלה. "אתה," היא התנשמה, ליבה מקפץ.
"אני." אופק התיישב לידה, עיניו ספק משועשעות, ספק מבכות. מוריה חייכה אליו לרגע ושבה לבהות בנוף הקודר סביבה.
"ללכת?" אופק הביט בה והבין, באינטואיציה שכל כך חסרה לגברים, כי היא זקוקה לבדידות שבמדבר.
"מה?" מוריה הפנתה

-הוא-
הוא נוטל לידיו את הגיטרה שלו, החומה והפשוטה. מתיישב על הרצפה החשופה, רגליו משוכלות. החדר חשוך, התריסים מוגפים, ואופק פורט על המיתרים ביד מהססת.
מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי
מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה
מחפש אחר האחת, שתיגע בי בדממה
מבעד לדמעות של פרידה מתוקה.

האם את חסרה אותי, כפי שלבי חסר את שלך?
הגעגוע נוגס בנפשי, מערער יציבותי
האמנם,

-היא-
היא כבר לא זוכרת כמה פעמים באה לכאן, אל המקום שלה. לבדה.
תמיד לבדה.
ותמיד בעיניים יבשות, ותמיד עם אותו התיק ואותם החפצים בתוכו.
עם תרמיל הגב שלה, זה עם הבלי-גב-אורטופדי, הלא בריא והנוח כל כך. עם החצאית ההיא, הקצרה, והחולצה הגזורה בצווארון ובשוליים, החולצה שפעם היתה לבנה ועכשיו היא חומה. היא כבר לא זוכרת כמה שעות ישבה כאן. שעות על גבי שעות שהצטברו לעשרות, אולי מאות. ימים שלמים.
ובתיק

צעדי חרש.
עקיבות נרשמים על חול קריר
לאורו המתכתי של ירח כסוף.
רוח פראית משחקת בשיער מתנופף
לב פועם בהלמות הים.
גאות.
רגשות עולים, זכרונות מציפים.
אל החוף נשטפים
שרידים הרוסים.
זוג דמעות.
עגולות.
נוצצות כירח ממעל,
ונושרות.
צונחות אל החול.
עור יבש.
עור צעיר, רענן
מחייך.
אצבע רושמת בכתב סתרים
והים מצרף את עצמו,
ממלא בדיו

את האדישות במבטך
אי אפשר היה עוד להסתיר.
הרמתי את ראשי אל הכאב בעיניך
ונקרעתי.

קורי עכביש נקרעים
רסיסי בדולח מנותצים
חיצי כסף חודרים
לנשמה מיוסרת אחת.
חלומות מתעופפים
ערים קורסות
עיניים מבקשות
ייסורים.

כמה אדישות במבטך,
כמה עמוקה התהום בעיניך,
כמה יפה הוא העלה האחרון
של הורד.
[תחת כיפת הזכוכית]

את, שאהבת
ונפגעת,
את, שנשבעת
ונפצעת,
את שנרמסת והושפלת עד עפר.
את, שנֵאֵהַבְתְ
ועזבת,
את, שהבנת
וכאבת.
את, שצמחת מתוך הכאב והשברים,
את, שחיברת את עצמך ושברת אחרים
את, שאוהבת לאהוב ושונאת להתאהב
את, שעינייך מסתירות את הנאמר בלב.
את, ששמלה לבנה היום עוטפת גופך
שחיוך של סליחה משתקף בפנייך
את, אהבי,
את חייך.

הדלת פתוחה
פעם ראשונה
עכשיו, עכשיו זה הזמן לרוץ לקראתה
לכרוע ברך, להרכין את הראש
עכשיו זה הזמן לרוץ לקראתה
הביטו, האבק מתנער מהפינות
גם לו נמאס לרבוץ ולבהות
עכשיו זה הזמן, זו האמת
זה אתה
וזו את
זה כולכם.
פרחים נפרשים למול עיניים מופתעות
חייכו, כי זהו הקץ לצרות
זהו הזמן לניקיון, הפנימי לפחות
זהו הזמן בו קמות אגדות.
צאו, בצעד קל וראש מורם
צאו,

אני כלואה.
כלואה בתוך עצמי.
ואין דלתות מאחוריי,
ואין פתחי מילוט.
אני כלואה
עד שאאבד עצמי
לדעת.
כלואה.
מעולם לא הייתי
כה משוחררת.
מכל מגבלות החברה.
כלואה
עד שאבחין בין טוב ורע.
עד שאוכל מתפוח האמת.
עד שאטעם טעמו של חטא.
אני, עם עצמי
ולא יוצאת.

אני משחקת בלפרום קשרים,
בחיי האנשים.
רק משחק.
ובכל זאת
כמה הם מתעצבים
כשאיני מצליחה.
אני משחקת בלפרום קשרים,
בנפשות האנשים.
רק משחק.
ועדיין
כמה הם שונאים
כשהקשר רק מתהדק.
אני משחקת בלפרום קשרים,
ברגשות האנשים.
רק משחק.
ולמרות זאת
כמה הם כואבים,
כשהרגש מתפרק.
אני משחקת בלקשור קשרים,
בלבבות האנשים.
וזה לא סתם משחק.
וכמה

מדהים כמה דברים נעשים רלוונטים אחרי חצי שנה, הלא כן?
יום אחד אולי אפרוש כנפיי,
לדאות במרחבי רקיע אינסוף של אמת.
בשמש החמה שתזרח על גבי,
ברוח הקלה שתישא אותי.
יום אחד אולי אפרוש כנפיי,
לצלול אל אדמת הטוב והיופי.
בשמש הרכה שתלטף מרחוק,
ברוח העזה שעוטפת סביב.
יום אחד אולי אפרוש כנפיי,
לנסוק אל עולמות האהבה המתוקה.
בשמש הלאה שתשקע בשבילי,
ברוח האכזרית שתקרע