שתיקה רועמת. פרק ג'

-היא-

מוריה שפכה שמפו על שערותיה של אחינועם והחלה מקרצפת את ראשה, קווצות שיער אדומות נופלות על פניה. אחינועם השפריצה מים לכל עבר בכוונה מרובה, חיוך קונדסי על פניה העגולים. "פויה פויה פויה פויה," היא שרה, קולה מצפצף.

"אחינועם, לא אומרים פויה," נזפה בה מוריה.

"נכון, אחינועם. תאמרי 'איכס', זה הרבה יותר משכנע," יהושע נכנס אל חדר האמבטיה, נושא בזרועותיו את נפתלי הנאבק.

"תודה רבה, יהושע. אתה ממש עוזר לי בחינוך."

"בשמחה." הוא העמיד את הילד המתפתל על מכסה האסלה וקילף מעליו את חולצתו. "מה זה?" שאל את נפתלי.

"איכס!" השיב הילד בעליזות.

"נכון. וזה?" הוא הציג לפניו את הציצית המרובבת בכתמי זיעה וחול.

"איכס!" שנה הקטן.

"גאון שלי!" יהושע שלח אליו מבט גאה. "את רואה? ככה מחנכים אותם!" הסביר למוריה.

"בטח, מה שתגיד," היא חייכה אל אחיה המבוגר ממנה בשנתיים. "מעניין שאותי לא הצלחת לחנך." היא פתחה את זרם המים, גורמת לאחינועם להתפתל ולצרוח, "חם! חם!"

"די, אחינועם, המים לגמרי קרים," נזפה בקטנה. "אל תזוזי. לעצום עיניים חזק! נו?" שבה ופנתה אל יהושע, "יש לך תשובה לחוסר הצלחתך בחינוך שלי?"

"בטח," יהושע שלף את רגליו של נפתלי מסנדלי השורש הזעירים. "זה בגלל יוני. הוא חינך אותך לפני שהצלחתי להניח עלייך יד."

"אה." היא השתתקה ונעה הצידה, מניחה לו להחליק את נפתלי אל תוך המים הקרירים.

"לא אוֹצֶה אותה!" נפתלי בעט במים לכיוונה של אחינועם. "היא איכס!"

"היא לא איכס, היא אחותך הקטנה," נזף בו יהושע. "היא שייכת למחנה של מוריה אבל היא עדיין קטנה, כשהיא תגדל זה יעבור לה, אל תדאג."

"מצחיק מאוד, יהושע." היא כיוונה אליו את זרם המים.

"זה קר!!" הוא צרח במלוא גרונו, גורם לאחינועם לפרוץ בצחוק מתגלגל.

"לא, אחינועם אמרה שזה חם מקודם," מוריה אמרה ברצינות.

"מצחיק מאוד, מוריה."

"מצחיק מאוד, מואיה!" כעס גם נפתלי.

בכוחות משותפים הם עטפו לבסוף את שני הילדים במגבות ונשאו אותם אל חדרם המשותף.

"תחרות," הכריז יהושע. "מי מתלבש יותר מהר בפיג'מה?"

נפתלי פרץ בריצה אל מיטתו וחטף את הפיג'מה שלו מעל הכרית. "אני, אני!" הכריז בעודו משחיל את רגליו במכנסיים הכחולים. אחינועם, לעומתו, ניגשה אל מיטתה והחליקה מעל ראשה את הכותונת שלה. "סיימתי!" צפצפה בעודה משחילה את זרועותיה בשרוולים הקצרים.

"זה לא הוגן," התכעס נפתלי.

"באמת? למה לא?" התעניינה מוריה.

"כי אין לה מכנסיים," הסביר בהגיון.

"כי אני בת!!" אחינועם הוציאה לו לשון ומיהרה לברוח מהחדר בצרחות, "אמא! אמא! נפתלי רודף אחריי!"

"מה שנכון נכון," הסביר יהושע לנפתלי המאוכזב. "היא בת, ולכן היא לא זוכה ללבוש את הבגד הכל כך שימושי הזה, מכנסיים."

נפתלי משך בכתפיו. "כתפיים!" חייך אל יהושע, וזה הרים אותו אל כתפו ויצא מן החדר, קורץ אל מוריה. "ניפגש במטבח."

"בטח."

מוריה התיישבה על מיטתה של אחותה הקטנה, עיניה משקיפות אל החלון. הערב ירד בחוץ, עוטף את העולם בצלליו הכהים. מוריה הניחה את ידה על השמשה הקרירה, ואז הצמידה את פניה אל החלון. המגע הקר הקל על החום שחשה בלחייה, חום שלא עזב אותה מאז שעות אחר הצהריים, כשפגשה את- אותו. את הבחור ההוא.

חיוך עלה על שפתיה והיא הצטחקה לרגע.

זה היה כל כך מוזר. היא נפתחה לפניו כאילו היא מכירה אותו כבר שנים, סיפרה לו סודות שחברותיה הטובות ביותר לא ידעו. בחשיכה שעטפה את החדר היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר בפניו המחייכים אליה. הם צפו לקראתה, כאילו חיכו לרגע בו תחשוב עליהם. עיניו הכחולות, לחייו הממוסגרות בקווצות שיער חלק ובהיר שהחליק וחמק מתוך הקוקו שלו. היא נאנחה, וידה גלשה מהחלון אל חיקה. טיפשה כל כך, נזפה בעצמה, מֶה עשית? כל כך דחוף היה לך לחשוף את עצמך לפני זר גמור, שהוא, קרוב לוודאי, גם בן גילך וגם חילוני? באמת שאת גאון הדור, מוריה. נהדר.

אבל לא קרה כלום, ניסתה ללחוש בחושך, אך שפתיה לא נענו לה. לא קרה כלום, התעקשה בתוכה.

באמת? אז למה את מסמיקה? ולמה קבעתם לשוב ולהיפגש שם?

לא התכוונתי. זה לא היה בתכנון. הוא פשוט...

הוא פשוט סחרר לך את הראש, נכון? את לא רגילה שבנים מסתכלים עלייך, ופתאום הרגשת מוחמאת, נכון?

מוריה התכווצה בתוך עצמה, ודמעה זלגה על לחייה.

מה שנכון נכון, נזכרה במילותיו של יהושע.

מה שנכון נכון.

היא היתה בת ארבע עשרה כשראתה לראשונה את אביעד, המבוגר ממנה בשלוש שנים. הוא היה גבוה ובהיר שיער, תכול עיניים ומאורך-פאות. הוא היה הבן הראשון שאי פעם הסתכלה עליו בצורה כזאת, ובמשך שנה וחצי השתעשעה ברעיון לגשת אליו ולספר לו על רגשותיה. היא היתה רושמת את שמו בשולי דפיה המחברות שלה, מעטרת את ידיה בראשי התיבות של שמה ושל שם משפחתו. ובחופש הגדול שבין כיתה ט' לי', הוא התארס עם המדריכה שלה מהתנועה, אביטל. מוריה עוד זכרה את התחושה שהציפה את ליבה כשהביטה באביעד, משאת ליבה, מחליק טבעת על אצבעתה של אביטל, שהיתה לה כאחות גדולה וכאם נוספת.

מאז לא הביטה עוד על בנים, ואם להיות כנה עם עצמה- אף בן לא הסתכל עליה. היא היתה נמוכה ושמנה, למרות שאמה טענה כי היא "רק שמנמנה". שפתיה היו מתוחות תמיד כלפי מטה, עיניה נוגות. חברותיה ניסו לגרום לה להשקיע בהופעתה, להתאפר ולקנות בגדים אופנתיים, אך היא דחתה את נסיונותיהן. "אני רק רוצה להצליח בלימודים ולהיות עם חברות," הסבירה פעם לאחת מהן, הדס. "אני לא רוצה בנים."

"מי דיבר על בנים?" תהתה אז הדס. "אף פעם לא רצית להיות יפה בשביל עצמך?"

אף פעם לא רציתי להיות יפה בשביל עצמי, היא חשבה עכשיו, כי ידעתי שגם ככה לא אצליח. ועכשיו?

היא פקחה את עיניה והרחיקה את ראשה מהחלון. בבואתה החזירה לה מבט יציב.

ועכשיו, היא הולכת לשכוח מהבחור ההוא ולא לחזור אל המקום שלה עד שתהיה בטוחה ששכח מהנערה שפגש שם פעם.

קולו של יהושע חדר פתאום אל החדר, מנתק את קורי מחשבתה.

"מו-רי-ה! אנחנו מסיימים לך את הלחם המטוגן!"

"שלא תעזו!" החזירה בצעקה. היא קמה מן המיטה ויצאה מהחדר.

-הוא-

"אז מה," מורן הרים את עיניו ממסך המחשב, "מה באמת עשית היום?"

"אמרתי לך," אופק צנח בעייפות אל הכסא לצידו. "עבדתי."

השעה היתה אחת וחצי בלילה, ושלושת חברי הלהקה האחרים עזבו את הבית כרבע שעה לפני כן. אופק החליט להישאר בביתו של מורן ולישון אצלו. "אין לי כח להעיר את אבא שלי עכשיו," תירץ למורן, ומורן הסכים ללא בעיות. הוא הבין היטב את בעיותיו של אופק עם אביו- לו עצמו היו ויכוחים דומים עם אמו ועם בעלה, איתו התחתנה שנתיים קודם לכן.

"בטח שעבדת," מורן הקליד משהו בחלון צ'אט כלשהו. אופק היה עייף מכדי להתעניין. "רק חבל שלפני שבוע התקשרת לבכות לי שלא מצאת עבודה לחופש, ושאני אציע לך משהו ואציל אותך מהבית." הוא מצמץ מאחורי משקפי השמש שלבש תמיד, ואופק גנח.

"תפסיק לזכור הכל."

"תפסיק לשקר בנוגע להכל."

"אני לא משקר בנוגע להכל."

"לא, אתה משקר בנוגע לרוב." הם שתקו לכמה שניות. "אתה יודע, אומרים ששקרן מקצועי חייב להיות בעל זיכרון מצויין, אחרת הוא נופל ברשת של עצמו."

"וואו, תודה, איינשטיין, אני אזכור את זה."

"אני רציני."

"גם אני. תודה."

"אז איפה היית היום?"

"עם מיטל?"

"לא. נפרדתם ביום האחרון של הלימודים."

"באמת?" נבוך אופק.

"כן, היא אמרה שאתה לא משקיע בה מספיק. אני די מסכים עם זה."

"למה?" אופק התרעם.

"בין השאר, כי אתה עסוק יותר מדי בלהקה, וכשאתה לא עסוק בלהקה, אתה עסוק עם הגיטרה הזאת שלך- זהו זה!" הוא דפק בכף ידו על השולחן. "ברחת מהבית עם הגיטרה, נכון?"

"לא ברחתי," אופק מלמל תשובה לא מחייבת.

"בטח שלא ברחת. אני מוכן להתערב שאבא שלך שיגע אותך על זה שאתה לא מתאמן מספיק על החשמלית ואתה אמרת לו שבדיוק סיימת אימון של שעתיים, למרות שהחזקת אותה בקושי עשר דקות ובטח בהית באוויר כמו שאתה תמיד עושה. אני צודק?"

"כרגיל."

מורן הסיט את כסאו לאחור וסובב אותו, כך שישב עתה בפניו אל אופק. הוא הרים את משקפי השמש שלו אל מצחו, מחווה יוצאת דופן. "אופק, הגיע הזמן שתפסיק לברוח מהבעיות שלך ותתמודד איתן," אמר בקול רציני.

"טוב."

"אל תגיד לי טוב."

"תפסיק להיות הפסיכולוגית שלי, טוב? יש לי מספיק מאבא שלי, אני לא צריך גם אותך על הראש." הוא קם על רגליו.

"לאן אתה הולך?"

"הביתה."

"עכשיו שתיים בלילה."

"טוב, אז כדאי שאני אצא עכשיו, לפני שאני אפספס את האוטובוס, נכון?" השיב אופק בלעג.

"אמרתי לך שאתה בורח." מורן השיב את מבטו אל מסך המחשב, אך המשקפיים נותרו מורמים מעיניו. "תפסיק לעשות את זה." אצבעותיו ריצדו על המקלדת, מהירות מכדי להיראות.

"אני הולך לישון."

"אסף לא פה היום. אתה יכול לישון בחדר שלו, רק תנעל את הדלת, שהמנקה לא תעיר אותך בשש בבוקר."

"תודה, גבר."

"תבוא כל יום. סתם, זה לא היה ברצינות."

"כאילו שהייתי רוצה לבוא."

"אגב, מה אתה מתכנן למחר?"

"אני מתאר לעצמי ש... כלום?"

"אנחנו הולכים לבאולינג."

"אתם משועממים."

"צריך לזוז קצת, אתה יודע. אחרת כבר לא נהיה החתיכים של השמינית." הוא גיחך.

"אני לא יודע מה בקשר אליי, מורן," אופק פרש את זרועותיו לצדדים והתמתח, מפהק, "אבל אתה לא החתיך של השכבה כבר מאז כיתה ג'."

"לך לעזאזל, ילד שמנת."

"אני הולך עכשיו. למסור ד"ש לאחותך?"

"חה חה. יאללה, עוף לישון לפני שאני מתחרט ומכניס אותך למיטה של אבא שלי."

-היא-

איפה אני?

מה אני עושה כאן?

איך הגעתי הנה?

תנועה. משהו זז שם בשיחים.

יוני?