שתיקה רועמת. פרק י"ג

-היא-

"הי, מוריה," חיוכו התרחב. "מה את עושה פה?"

"מה אני עושה פה? לי יש חופש! מה אתה עושה פה?"

ליאור הישיר מבט אל הים. "באתי הנה כדי לברוח," נאנח.

בניגוד לרצונה, מוריה הסתקרנה. "לברוח מ..?"

ליאור העיף בה מבט קצר, כתוהה על קנקנה. אז התיישב על החול, מסמן לה לעשות כמוהו.

מוריה התיישבה לידו, חולצת את נעליה וטומנת את כפות רגליה בחול הקריר.

במשך כמה שניות הם ישבו בשקט, מביטים אל הים האפור- כחול. מוריה חיכתה בשקט.

"אני לא יודע מה לומר," ליאור התוודה. "זה לא משהו ברור."

"דבר," מוריה ציוותה עליו. "שפוך הכל."

ליאור העיף בה עוד מבט קצר. "מה פתאום אכפת לך?" שאל. "בפעם הקודמת שדיברנו, היה נראה שאת די שונאת אותי."

מוריה הסמיקה. "כי... טוב, כן. כי התנהגת כמו ערס וניסית להתחיל עם חברה שלי."

"ואת הרגשת מותקפת?"

"משהו כזה." מוריה קיפלה אליה את ברכיה. "לא ידעתי שאתה משרת."

"ואני לא ידעתי שאת יכולה להיות נחמדה," הוא חייך בנועם. "החיים מלאים בהפתעות."

"אני לא נחמדה, אני רק משהה את האופי האמיתי שלי," מוריה הסבירה.

"עד..?"

"עד שתספר לי את הסיפור שלך." מוריה נשכבה על גבה. ליאור שלח אליה מבט מופתע. "אני מכינה את עצמי לסיפור ארוך," הסבירה.

ליאור צחק. "אין סיפור ארוך. אין סיפור בכלל. אני סתם לא אוהב להיות בבית."

"הנה, כאן מתחיל הסיפור," היא חייכה. "למה לא?"

"סתם, לא יודע. די, זה לא משנה, עזבי."

"אל תנסה להתחמק, זה לא יעזור לך."

"את ממש קרציה, את יודעת?"

"כן. זה מה שהופך אותי לכזו מושלמת."

"כן, בטח." ליאור נאנח."

"טוב, אשתו של אבא שלי ואני לא ממש מסתדרים. זהו, מרוצה?"

"לא ממש. למה לא?"

"עזבי, מוריה, באמת שאני לא רוצה לדבר על זה, טוב? תעשי טובה."

מוריה השתתקה.

הם ישבו והביטו אל הים, כל אחד שקוע בהרהוריו. זמן מה חלף לפני שליאור התנער והביט בשעונו. "אני חייב ללכת," התנצל.

מוריה קמה וניערה את בגדיה מחול הים. "אוקיי."

ליאור קם אחריה, מסדר את רצועת הנשק על כתפו. "היה כיף לראות אותך."

"גם אותך," מוריה ענתה, מגלה להפתעתה שהיא כנה.

"את רוצה ללוות אותי לתחנה?"

"בשמחה."

הם פסעו זה לצד זו על החול, מתרחקים מהים הרחב, הכהה, שסער מאחוריהם.

"ליאור, תגיד-" מוריה החלה ואז השתתקה.

"כן?"

"עזוב, אני לא רוצה להציק."

"זה בסדר. מה?"

"מה קורה איתך ועם מאור?" מוריה העיפה אליו מבט חושש, מקווה שלא יחשוב כי היא חטטנית מדי.

"מאור?" ליאור חייך. "דיברנו פעם אחת, זה לא היה זה, נגמר. מרוצה?"

מוריה משכה בכתפיה. "למה?"

"לא יודע. לא מתאים. אני מתכוון, היא חמודה והכל, אבל... היא פשוט לא- אוך, אני לא יכול להסביר את זה. היא פשוט לא שם. את מבינה?"

"כן," מוריה מלמלה בשקט. "אני חושבת שכן."

הם הגיעו אל התחנה שהיתה כמעט ריקה, וליאור נשען עליה, משלב את ידיו. "איזו רוח," הוא העיר. "פתאום נהיה קפוא."

מוריה הצטמררה. "לגמרי," הסכימה. היא העיפה אליו מבט. "ו... יש לך מישהי? שכן שם?"

ליאור הביט בה ארוכות, כתוהה מה לומר. "זה חשוב לך?" שאל לבסוף.

מוריה הסמיקה. "מצטערת על החטטנות," חייכה במבוכה.

"זה בסדר. כן, האמת היא שיש מישהי," ליאור אמר, ועיניו לא עזבו את שלה.

"אני שמחה בשבילה."

"למה?"

"כי נראה לי שהיא זכתה במישהו מיוחד מאוד."

"תודה."

"אין בעד מה."

האוטובוס הגיע ועצר לידם, מתנשף. המעטים שעמדו לצידם החלו לעלות פנימה, וליאור התקדם צעד לכיוון האוטובוס. "דבר אחרון," הוא אמר.

"כן?"

"אני יכול את הטלפון שלך?"

-הוא-

"אני כבר מגיע!"

אופק גלגל את עצמו אל הדלת. הפעמון שב וצלצל. "רק שניה!" הוא פתח את הדלת. "מוריה?"

"הי," מוריה חייכה בעצבנות. "מה שלומך?"

"בסדר... מה את עושה פה? תיכנסי! את מטורפת? למה אין לך מעיל?"

"שכחתי אותו בתחנה..." אופק נסוג מהפתח ומוריה נכנסה פנימה. "אבא שלך נמצא?"

"לא, הוא בעבודה עד מאוחר. איך ידעת איפה אני גר?"

"הפעלתי את כל השב"כ וזה," מוריה קרצה. "בית נחמד יש לכם."

אופק הביט סביבו. חולצה מכופתרת, מקומטת, נחה על מסעד הספה. הטלוויזיה דלקה ללא קול, ושני בקבוקי בירה ריקים נחו על השולחן הנמוך, לצד מפתחות המכונית שלו ומחברת ספירלה אחת, שעל פי הכתוב על כריכתה נועדה לשיעור היסטוריה, אך שימשה ככל הנראה לקשקושים. "ממש נחמד," אמר בעגמומיות. "המקום הזה נראה כמו דירת רווקים, לא כמו בית של משפחה," הסביר למראה פליאתה של מוריה. "והגעת בתזמון מזעזע- המנקה אמורה להיות כאן בעוד עשרים דקות."

"אוי! אז אני אלך... בכל מקרה, רק רציתי לראות מה שלומך."

"אל תהיי מגוחכת, מוריה. אני שמח שאת כאן." עיניו הכהות חייכו אליה. "את רעבה? רוצה לשתות משהו חם?"

"אני בסדר, תודה." אופק הבחין, בצביטת צער, שמוריה הפכה קרירה פתאום. ואז הבין. "אוי. אני כזה אידיוט! אני אביא לך כוס חד- פעמית, זה בסדר?" שאל בחשש.

מוריה חייכה בהקלה. "כן. תודה. אבל אל תטרח, אתה עם רגל שבורה והכל... למה שלא תגיד לי איפה נמצאים הדברים? אני כבר אסתדר משם, אל תדאג."

"אוקיי, אז בואי." אופק הוביל אותה אל המטבח. כלים גדשו את הכיור, ועל השולחן נחו קופסת עוגיות ושאריות חביתה. "תתעלמי," אמר, מחווה בידו אל הכיוון הכללי של הכל.

"אני לא יכולה, אני חצי פולניה," מוריה חייכה בקינטור.

"אז תנקי," אופק משך בכתפיו. "אני אשמח."

"בתנאי אחד."

"והוא?" אופק הרים גבה.

"שתנגן לי."

"אוה. הייתי שמח מאוד לעשות את זה, אבל, את יודעת..." הוא הרים את ידו השמאלית, המגובסת.

"אוי. אני מצטערת! שכחתי מזה..." מוריה האדימה.

אופק צחק. "זה אומר שזה לא כל כך נורא? מה שאני כן יכול לעשות, זה להשמיע לך הקלטות שלנו. רוצה?"

"אני אשמח."

"אבל את חייבת לשטוף את כל הכלים," התרה בה. "ואסור לך להפסיק באמצע, ולא משנה מה קורה. ברור?"

"כן, הוד מעלתך!" מוריה צחקה ופתחה את הברז.

אופק התגלגל אל הסלון. הוא פשפש בערימת הדיסקים שנחה ליד מערכת הסטריאו ושלף דיסק אחד, צרוב. הוא הדליק את המערכת והכניס את הדיסק, ונגינת כינור מילאה את הסלון. אופק הגביר את המוזיקה וחזר אל המטבח.

"כינור?" מוריה תהתה. "מי מנגן?"

"סתם אחד שסינג'רנו לקטע הזה. אבל עזבי, תכף מתחילות המילים, תקשיבי."

מוריה שלתה עוד צלחת מהמים, מסבנת אותה באיטיות. קול הכינור גווע, ופסנתר החליף את מקומו.

היא עומדת במטבח, שוטפת כלים

שיער ג'ינג'י שנופל על הפנים

בחוץ יורד גשם ובפנים היא יבשה

בחוץ עומד גבר, בפנים מחכה אישה

היא עומדת במטבח, מעבירה סמרטוט

עיניים כמו הים ופה בצבע תות

בחוץ יורד שלג ובפנים יבש תמידית

בחוץ עומד אהוב, בפנים- את פחדנית...

מוריה פערה את עיניה. היא פתחה את פיה לומר משהו, אך אופק הניף את ידו להשתיקה. חכי, סימן לה.

היא יושבת בסלון, מחכה כבר שעות

טרנינג אפור וידיים עייפות

בחוץ יורד עוד ערב ובפנים חשוך ומר

בחוץ עומד הגבר, בפנים- אישה מִדְבַּר...

דממה נפלה ביניהם כשאחרוני הצלילים גוועו. לזמן מה נשמעו רק נקישות הכלים בנגעם זה בזה, ולבסוף נשברה הדממה בצלצול פעמון.

"זו העוזרת," אופק חייך אל מוריה. הוא יצא מהמטבח על כסא הגלגלים שלו.

"אופק! מה קרה, כפרה? מה עשית?" זהבה, המנקה המרוקאית שלהם, נחרדה למראהו. "מי עשה לך את זה, תגיד לי? אני אשלח בו את ציון, הבן שלי!"

"זה בסדר, זהבה. נפלתי, לא קרה שום דבר." אופק צחקק.

"שום דבר? לזה הוא קורא שום דבר!" זהבה גלגלה את עיניה. "זוז, עיוני. תן לזהבה קצת שקט לנקות פה, אה?" היא נכנסה אל הסלון. "בכל פעם שאני מגיעה- יותר גרוע. דיר חזירים, אתם!" היא העמידה פני כועסת. "אתם עושים את זה בכוונה, אה? לגרום לי לעבוד יותר, אתה ואבא שלך."

"מה אכפת לך? זה יותר כסף," אופק חייך.

מוריה יצאה מן המטבח. ברקע, החל שיר חדש להתנגן- מהיר, קצבי, רועש. אופק כיבה את המערכת.

"ומי זאת? חברה מתוקה יש לך, אופק!" זהבה הניחה את ידיה על מותניה והביטה במוריה כבוחנת אותה.

אופק התלבט מה לומר. "אנחנו לא ממש-"

"אנחנו לא חברים," מוריה אמרה בנחרצות, רבה מדי לטעמו של אופק.

"אז מי את?" זהבה חייכה אליה.

"קוראים לי מוריה מזרחי, אני-"

"מזרחי! אל תגידי לי שאת הבת של ברוריה!"

"את מכירה את אמא שלי?"

"נו, בטח! למדנו ביחד! חברות כאלה טובות!" היא הצמידה את אצבעותיה המורות זו לזו. "לא זזנו אחת מהשניה בתיכון!"

"וואו, איזה עולם קטן," מוריה חייכה, "נעים להכיר." היא הושיטה את ידה ללחיצה.

"מה נעים? עושה לי פוזות של אשכנזים, את," זהבה נזפה בה בעודה מחבקת אותה בעוז. "לי לא לוחצים ידיים, את שומעת?"

"מה שתגידי," מוריה שבה וחייכה. נעים היה לה בחיקה החמים של זהבה. היא לא יכלה לזכור כמה זמן עבר מאז שאימה חיבקה אותה כך.

"ומה שלום האחים שלך? כמה זמן עבר מאז שהתראינו! יש לכם תאומים, נכון? ואחד יותר גדול. איך קוראים לו תזכירי לי? בן כמה הוא?"

מוריה קפאה בחיבוקה של זהבה.

"הוא מת," אמרה בשקט.