שתיקה רועמת. פרק י"ב

-היא-
"את נורמלית? דאגנו לך!" ברוריה תפסה את מוריה בכתפיה, מנערת אותה.
"אני בסדר, אמא. אני פשוט..." מוריה השתתקה.
"פשוט מה? מי היה הבחור הזה, בכל מקרה?" ברוריה נעצה בה מבט חוקר.
"אני לא יודעת, אמא," מוריה ניסתה לפסוע לכיוון חדרה. "סתם בחור."
"דתי?"
"לא, אמא."
"מה הוא עשה שם?" אמה לא הרפתה.
"אמא! אין לי מושג, בסדר?" מוריה ברחה משם ורצה במדרגות אל חדרה, נועלת אחריה את הדלת. לעת עתה שרר שקט בבית, אם כי במוחה של ברוריה עוד ניקרה שאלה אחת: מה מוריה עשתה שם?

-הוא-
"הי, גבר," מורן טפח על כתפו. "מה נשמע?"
"מעולה." הם התחבקו, מורן מתכופף אל אופק הישוב על כסא גלגלים.
"התגעגעתם?" אופק חייך.
"אתה לא יודע כמה. למזלך, אין לנו עוד הופעות הנראות באופק," מורן אמר, פניו מרצינים.
"למיטב זכרוני, ההופעה הקודמת היתה בהתראה של כמה שעות, לא?" אופק הבליע חיוך, מגלגל את עצמו אל המטבח.
"זה היה חד פעמי. ואגב, בקשר להופעה הקודמת." מורן הלך בעקבותיו.
"נו?" אופק פתח את דלת המקרר ושלף שתי פחיות. "לחיים."
מורן עיקם את אפו למראה הפחיות. "הבחורה שהיתה איתך..."
"מוריה. חמודה, נכון? מה איתה?" אופק פתח את הפחית, ולגם לגימה גדולה של קפאין נוזלי.
"חמודה מאוד," מורן אמר לאטו. "וגם דתיה."
"יש עם זה בעיה?" אופק הסתובב אליו, עיניו הכחולות-כהות נעוצות במשקפי השמש של מורן. "כי אם כן, אני רוצה לדעת איזה פגם מצאת בדת שלה." קולו היה שקט, מסוכן.
מורן פתח את פיו, ושב וסגר אותו. לכמה רגעים היה שקט במטבח, לבד מזמזומו של המקרר.
"אני רק רוצה לדעת האם החבר הכי טוב שלי מתכוון לחזור בתשובה," אמר לבסוף.
אופק חייך. "לא, אני לא חושב," אמר. הוא התחיל לשחק בלשונית של הפחית.
"כי לפי מה שראיתי, אתם די קרובים," מורן אמר במונוטוניות.
"גם אני רוצה לחשוב ככה."
"אז..?" מורן משך את המילה.
"אז?" אופק משך בכתפיו. "מה אתה מנסה לומר? פשוט תירק את זה."
"איך זה הולך להסתדר, אתה והדוסית? אח שלי אמר לי שדוסים לא נוגעים אחד בשני. תתחיל גם אתה בזה? ובשבתות- לא תצאו?" הוא עצר לרגע לנשום. "אני לא מנסה להערים עליך קשיים, אופק, אני רק רוצה שתהיה הגיוני. תחשוב על מה שאתה עושה," הוא אמר בקול מתחנן. "אני לא רוצה שתיפגע."
"אני לא אפגע, אוקיי?" אופק נאנח. "כן, אני יודע שזה מסובך. אני לא ילד קטן. אבל אני מאמין שנצליח, איכשהו." הוא צמצם את עיניו. "מה עוד?"
"מה?" מורן היתמם.
"אל תשחק את האדיוט. מה עוד אתה רוצה לומר?"
"טוב... ואל תתעצבן- אבל... אתה בטוח שגם מוריה מעוניינת בזה?"
אופק הביט בו ללא מילים, ואז עקף אותו ונסע משם.

-היא-
רוח ליטפה את פניה ברכות, מעיפה את תלתליה האדומים אל מעבר לכתפה. ערפילים ליחכו את כפות רגליה, את ברכיה המכוסות בחצאית ג'ינס מהוהה. שלווה מילאה את לבה, רוגע שכמוהו לא הרגישה זה זמן רב. מחייכת, היא הפנתה את ראשה לאחור, אל מישהו שישב שם לצדה, כתף אל כתף ביחד איתה, ראשה נשען אל עורפו. שערו ארך מאז ראתה אותו לאחרונה, אך עיניו עוד היו כהות ונוצצות כפי שזכרה אותן. הוא חייך אליה, לא חיוך רחב כפי שזכרה אלא חצי חיוך, ספק מתגרה- ספק ביישני, חושף שיניים צחורות.
"מוריה," חיוכו התרחב כשראה שהבחינה בו. "טוב לראות אותך."
"גם אותך," מוריה חייכה חיוך רחב. "התגעגעתי."
"באמת?" הבזק נראה בפניו.
"ברור," היא הופתעה. "אתה חשוב לי מאוד. אני אוהבת אותך!"
"אני שמח לשמוע," קולו היה שקט. "גם אני אוהב אותך."
מוריה הסיטה את מבטה מעיניו הכהות- עמוקות. "אז למה הלכת?" קולה רעד.
"לא הכל בשליטתנו, את יודעת. לא רציתי ללכת."
"אני יודעת," היא אמרה חרש. מבעד לקרעי הערפל היא חשה בידו העוטפת את כתפה.
"יוני," היא מלמלה.
"יוני?" כאב נשמע בקולו. היד הוסרה מכתפה. היא הסתובבה לאחור, אך הערפל הסתיר מעיניה את האדם שישב כל כך קרוב אליה, ולרגעים נדמה כה רחוק. היא קירבה את ראשה, מתאמצת לראות. גשם החל יורד, טיפות קטנות שדקרו את עורה כמחטים. רוח שבה לנשב, והערפל נע סביב, חושף את פניו של זה שישב לצידה. היא נרתעה לאחור בניגוד לרצונה, נעמדת במהירות. היא גילתה שהיא רועדת. "אני מצטערת," היא לחשה.
ממקום שבתו, נשא אליה אופק עיניים מאוכזבות, כאובות, נבגדות.

-הוא-
הי, אחי. אני מצטער על מה שאמרתי. לא הייתי צריך לפתוח את הפה.
זה בסדר.
באמת? אז אני יכול לעלות אליך?
איפה אתה?
למטה, בסלון.:P
תעלה, מכוער אחד.
"הי," מורן חייך חיוך מהוסס. הוא נכנס אל החדר, משחק בפלאפון שהחזיק בידו.
"לא חבל לך על הכסף?" אופק התהפך במיטתו, מחייך.
"יש לי הודעות חינם למכוערים," מורן הוציא לשון והתיישב ליד אופק.
"הא-הא, מצחיק." אופק התרומם על מרפק אחד, מעביר את ידו השניה- העטויה בגבס- בשערו הבהיר, הארוך. "אז, מה קורה?"
"לא השתנה הרבה." מורן נעמד ליד החלון, משקיף מטה. "דיברת עם מוריה?"
"למה אתה שואל?" עיניו של אופק הוצרו.
"תירגע, אני לא דוחף את האף לרומן שלכם. אני פשוט חושב שהיא בחורה נחמדה."
"והנקודה שלך היא..?"
"שום נקודה. רק חשבתי שאולי תזמין אותה לפגוש אותנו."
"היא דתיה," אופק חייך בלעג. "כבר שכחת?"
מורן נפנה מהחלון. "דתיות לא מונעת ידידות," ציין.
"אבל אהבה כן?"
מורן שב והביט מבעד לחלון. "כן," נאנח. "אהבה כן."

-היא-
מוריה ניגשה אל החלון, מניחה את ידה על הזכוכית. טיפות קרות נקשו מצידה השני, ומוריה הצטמררה מהקור הנושב ממנה.
גם אני אוהב אותך.
זה היה רק חלום, חשבה בהחלטיות. רק חלום.
היא מחתה זוג דמעות סרבניות שעלו בעיניה. לרגעים ספורים היא היתה שם עם יוני, יוני שלה. הוא היה כה קרוב, כה מבין.
לבה המה אליו לפתע, עוד יותר מתמיד.
היא קפצה במדרגות, מהדקת אליה את תיקה. במטבח לא היה איש בשעה מוקדמת שכזו- הצצה חטופה בשעון הקר הראתה על שש וחצי בבוקר- והיא ארזה לעצמה מזון ושתיה, ונטלה שטר כסף מהמגירה הגדולה. "יצאתי, אחזור מאוחר. אני לבד." שרבטה על פתק "זכור אותי", והצמידה אל המקרר במגנט של הפיצה החדשה. היא יצאה מהבית, רוכסת את מעילה. האוטובוס עבר מאחורי גבה כשסגרה את הדלת והיא נופפה אל הנהג. למרבה המזל הוא זיהה אותה, ועצר למענה שלא בתחנה.
"בורחת מהבית, מזרחי?" שאל בחיוך.
"לא היום, דודו," חייכה כשעלתה במדרגות. "תודה."
"מה לא עושים בשביל בחורה יפה כמוך?" הוא שרק מבין שיניו כשנטל ממנה את הכסף. המנגינה העליזה של "מי ימלל" מילאה את האוטובוס הריק.
"אז לאן אמרת שאת נוסעת?"
"לים. לתפוס קצת צבע," צחקה.
"אני מקווה שאת לא הולכת לשחות," דודו הרצין לפתע.
"לא, מה פתאום. השתגעתי?" למרות שלא הראתה זאת, דאגתו נגעה ללבה.
האוטובוס עצר בתחנה, קולט אל חיקו משכימי קום נוספים. ברכות "בוקר טוב" ריחפו באוויר.
"לידור? מה את עושה פה?" מוריה הבחינה בחברתה העולה אל האוטובוס.
"מוריה!" חייכה לידור. "אני נוסעת לירושלים. למיונים..."
"נכון! וואו, בהצלחה..."
"המון תודה." לידור התיישבה לידה. "ולאן את?"
"לים."
"וואו! איך שאני מקנאה בך!! כמה זמן לא הייתי בים..." לידור נאנחה חרש. "תמסרי לו ד"ש ממני, נכון?" שאלה ברצינות.
"בטח." מוריה חייכה בלבה. היא היתה רגילה לשיגיונותיה של לידור, שהיתה בחורה מתוקה אך מעט משונה.
הן שתקו למשך שארית הנסיעה. דממה נעימה שררה באוטובוס גם כשהחל להתמלא טיפין טיפין, דממה של שעת בוקר מוקדמת כשבחוץ מקיש הגשם.
לבסוף עצר האוטובוס בתחנה, ומוריה נפרדה מלידור וירדה מטה. היא הרימה את פניה, מקדמת בברכה את הטיפות העדינות. "גשם... רד כבר גשם..." פיזמה לעצמה בעודה פוסעת לאיטה לכיוון הגלים המתנחשלים במרחק.
היא התקרבה אל החוף והחלה מפלסת את דרכה בחול הרטוב. דמות גבוהה עמדה על קו המים, ומוריה התקרבה אליה, סקרנית.
"שלום," אמרה כשהגיעה אל הדמות. היה זה חייל, גבוה ושחור שיער. נשקו תלה באלכסון על גבו. הוא הסתובב בהפתעה.
"שלום גם לך," חייך אליה.
מוריה נעצה בו עיניים מופתעות. "ליאור?!"