שתיקה רועמת. פרק ז'

תופים!!

-הוא-

"אני רוצה ללכת למקום אחר,
רוצה ללכת, רוצה לדבר
ולשיר את השיר שמסמל

את הפרידה הזו
עד שהדמעה תעלם..."

הגיטרות רעמו בחלל המרתף.

"אני ששתקתי, לא אמרתי מילה-"

"משלים את המילים החסרות, מילה אחר מילה..."

"חשבתי אחרת, לכאן או לכאן,"

"מילה שנשמרת, תיכתב באותו משפט עימן..."

אופק הוריד את ראשו אל הגיטרה, מנסה להתחמק ממבטיו של מורן שקדחו חורים בפניו. כרגיל, הוא התחמק משאלותיו הפולשניות של מורן והוא, בתמורה, עינה אותו במבטים כעוסים, סקרניים, אפילו להוטים. אופק רק חיכה לגמור עם החזרה ולעוף הביתה, אבל כפי הנראה, זה לא יקרה בקרוב.

"מה עובר, חבר'ה?" מני הפסיק את הנגינה באחת. "אתם רוצים לשיר, תשירו, אתם לא רוצים- תעופו! אין לנו זמן למשחקים עכשיו, אתם לא מבינים?"

"מה משחקים?" רותם התמרמר, "אנחנו נראים לך משחקים?"

"אתה לא," מני אמר, "אבל שני אלה-" הוא החווה אל מורן ואופק.

"אני בכלל לא שר," אופק מלמל.

"ואתה גורם גם למורן לא לשיר! עוד פעם אחת שאני רואה את המבט הזה ממך-"

"איזה מבט?" אופק התרעם.

"זה בדיוק, כאילו מישהו שחייב לך טובה הוריד לך כאפה. נשבע לך, תעיף אותו או שאני אעשה את זה."

"רד ממני, טוב?" אופק סידר את רצועת הגיטרה על גבו. "אפשר לחזור לנגן?"

"תיזהר ממני, אופק."

"תירגע, מני, אפשר לחשוב שלך אין עצבים. כבר שכחת איך התנהגת לפני חודשיים, כְּשְמָה-שְמַה זרקה אותך?" מורן זרק לעברו. "נבחת על כל אחד שרק דיבר אליך, ואני לא אזכיר את המבטים שתקעת בכולנו."

"זה לא אותו דבר," מני מלמל.

"אה, באמת? שתוק ותחזור לסינטי שלך, עכשיו. אל תעצבן אותי."

"בואו נירגע קצת," ירדן התערב פתאום. "כולנו. אני חושב שכולכם צריכים הפסקה ארוכה מאוד."

"רק התחלנו," נשף מני.

"אנחנו מנגנים כבר שלוש שעות וחצי ברציפות, מני. תשיג לך שעון."

"שלוש וחצי- מה השעה?"

"אחת עשרה ורבע. די, בואו נצא מפה. אני הולך להשתגע, ואתם כבר השתגעתם." ירדן התרומם מכסאו.

"לך אין זכות דיבור בכלל," רותם מלמל, "אתה יושב כל הזמן." הוא הסיר מעליו את הבס, מכבה את המגבר ומנתק את הכבל.

"כן, והידיים שלי כבר קיבלו צורה של מקלות."

"בואו נבכה כולם ביחד," גיחך רותם. "יאללה, עופו מהחדר. בואו נצא לפוצץ משהו."

"אני בעד," מני כיבה את הסינטיסייזר. "עפנו?"

"עפנו."

הם יצאו מן החדר, חמישה בחורים פרועי מראה, טופחים זה לזה על השכם ומחליפים אגרופים.

"לאן הולכים?"

"בואו נזרום."

"אני בעד ללכת לישון."

"שתוק שתוק, גם כן יא חנון," מני חבט בעורפו של אופק, "אני לא רוצה לשמוע ממך דיבורים כאלה! עכשיו הולכים לעשות חיים!"

הם נכנסו למכונית של ירדן, והדלתות הנסגרות הדהדו ברחוב השקט.

"לטיול יצאנו," מישהו צחקק מאחורה. אופק התעלם, משעין את ראשו על תא הכפפות.

"סע מהר, שייגמר כבר," ביקש מירדן. מאחוריו, מישהו דרך על החגורה שלו ומתח אותה לאחור.

"אח, יא זבל-"

צחוק פרוע היה המענה היחיד שקיבל.

שייגמר, אלוהים, שייגמר, התחנן בליבו. הוא עצם את עיניו, מניח לצחוק ולבדיחות לעבור מעל ראשו.

-היא-

"הנה הוא," מאור לחשה מעל כוס הגלידה שלה. שלושה ראשים הסתובבו באחת.

"וואו," מלמלה אסנת.

"לגמרי." הדס נעצה עיניים.

"חשבתי שאת בונה על אחי," מוריה גיחכה אליה, נוגסת בפיצה שלה באדישות.

"אני עדיין בונה עליו," הדס אמרה ברצינות. "זה לא סותר."

אל הפיצרייה נכנס, בצעד גאה ובעיניים מורמות, בחור גבוה, כהה שיער ועיניים. הוא לבש מעיל אופנועים ומכנסי ג'ינס קרועים, ותחת ידו היתה אחוזה קסדה שחורה מבהיקה. מאחוריו הזדנבו אלי- ויהושע, להפתעתה של מוריה.

"מה הוא עושה כאן?" מוריה נחנקה על הפיצה שלה.

"תנשמי," מאור טפחה על גבה בעוצמה. "אמרתי לך שהוא היה איתו בשבוע שעבר."

"כן, אבל-" היא עצרה ולגמה מעט קולה. "אמא שלי תהרוג אותו!" התפרצה. "מסתובב עם כזה טיפוס- בטח גם יתחיל לעשן-"

"יהושע?" הדס לחשה, מוכת הלם. "מה הוא עושה פה? איתו-?"

"אופס," אסנת חייכה. "מישהי איבדה את אהבת נעוריה."

"שום אהבה ושום נעוריה. אני הולכת להעיף לו כזה בוקס-" הדס איימה.

"את לא הולכת לעשות שום דבר כזה," מוריה הרגיעה אותה. "לא כאן בכל אופן. את יכולה לקחת אותו למקום מבודד ולפרק אותו כמה שאת רק רוצה, רק לא פה. כאן זה התפקיד שלי." היא קמה ממקומה.

"שיחת בירור קטנה, בנות," היא חייכה, "וחזרתי. תאטמו אזניים."

היא פסעה בצעד מהיר אל השולחן לידו התיישבו אחיה והבחור הזר, משוחחים בשקט ומעיפים מבטים אל הקופה, לידה עמד אלי.

"יהושע!" מוריה החליקה אל המושב לצידו. "מה אתה עושה פה?"

"מוריה," הוא חייך ברוגע. "מה שלומך?"

"סבבה. אתה?"

"ברוך ה'," הוא החליק על הכיפה שלו. הכיפה שאני סרגתי, חשבה מוריה בגאווה.

"את פה עם חברות?"

"אסנת, מאור, הדס. הבנות הרגילות." פתאום שמה לב שהבחור הזר נועץ בה מבט.

"בקיצור, אף אחת מעניינת." יהושע העיף מבט אל הבנות.

"הדס מעוניינת בך."

"אני יודע."

"ו..." הוא עדיין מסתכל.

"ואני לא מוצא עניין בשביעיסטית קופצנית."

"אתה רע," מוריה נזפה בו. תפסיק להסתכל עליי, אמרה בלבה לבחור.

"זה לא מושך בנות?" יהושע גיחך.

"כאילו שהיה אכפת לך אם כן."

"יש בזה משהו," הוא גיחך. "אה, תכירי את ליאור- הוא... חבר שלי."

"היי," ליאור חייך אליה.

מוריה הנהנה כלפיו. "מוריה," אמרה ביובש. "מאיפה אתם מכירים?"

"אני בן דוד של אלי," ליאור החווה אל אלי, שעוד עמד ליד הקופה, כעת משלם.

"אהה. מאיפה אתה?"

"במקור? מרוקו," הוא גיחך.

"תגיד לי מתי לצחוק."

"אחרי כל מילה שאני אומר זה יהיה טוב."

"חה חה. כל כך מצחיק, אני לא נושמת."                         

"אפשר לפתור את זה."

"סתום, ליאור. זו אחותי אם שכחת," הזהיר יהושע.

"סליחה," ליאור נסוג לאחור.

"טוב, מיציתי. אתם משעממים," מוריה קבלה. "אני חוזרת לבנות."

"חכי שניה-" ליאור הושיט את ידו אל המעבר בין השולחנות, חוסם אותה. "זאת עם השיער הכהה- עם החולצה השחורה- איך קוראים לה?"

"מאור."

"מאור וליאור, צמד חמד," הוא חייך.

"לא נראה לי," מוריה נשפה עליו.

"למה לא?" נעלב.

"הפחדת אותה בכל המבטים שלך. אתה לא ממש... מהטיפוסים שלה, אם אתה מבין אותי." היא בחנה את לבושו בביקורתיות.

"את מדברת על זה?" הוא משך בשולי מעילו. " זה רק כיסוי, קליפות, כמו שאתם אוהבים לקרוא לזה בדוסילנד. זה לא אמור להיות אכפת לכם, לא?"

"יופי חיצוני הוא קליפות," מוריה ענתה ברצינות. "לבוש הוא דרך של האדם לבטא את עצמו- והביטוי העצמי שלך הוא לא ממש... לרוחה."

"לרוחה או לרוחך?" ליאור הזדעף. "מה את, הרבנית שלה? את לא אמורה להחליט בשבילה, נכון? היא ילדה גדולה, היא תחליט לבד!"

"בן כמה אתה, ליאור?"

"תשע עשרה."

"אני אעביר אליה את ההודעה שלך," מוריה נעצה בו עיניים. "אבל תזכור שהיא בת שש עשרה. אם תעשה לה משהו, תפגע בה בצורה הכי קטנה- אני אגמור איתך חשבון. הבנת?"

"יואו," ליאור התקפל על כסאו. "היא רצינית?" שאל את יהושע.

"הכי רצינית," יהושע הנהן במרץ. "תאמין לה."

"אני אזהר." ליאור הסיר את ידו, מפנה לה את המעבר. "תמסרי לה- תמסרי לה שאם היא מעוניינת... אני אחכה לה בחוץ, אוקיי? איפה שיש הרבה חבר'ה. היא לא צריכה לפחד ממני."

"את זה אתה אמרת," מוריה מלמלה והתרחקה משם.

"נו?"

שלושה זוגות עיניים להוטות ננעצו בה כשהתיישבה.

"נו מה?"

"נו, הוא לגמרי בקטע שלך או נו, הוא חושב שיש לך פרצוף של צפרדע?"

"נו, יש לו קטע עם צפרדעים," מוריה צחקה ונטלה כוס קולה מהשולחן.

"לא מצחיק," מאור חטפה מידיה את הכוס. "אל תשתי לי מהקולה. נו!"

מוריה נאנחה. "קוראים לו ליאור, הוא בן תשע עשרה. בן דוד של אלי. הוא אמר שאם את מעוניינת לדבר, הוא יוצא החוצה. עוד מידע?"

"איך הוא?"

"מרוקאי."

"אוווו."

"שוויצר, שחצן, בטוח שהוא יודע הכל, חתיך הורס. איך זה?"

"מספק," מאור חייכה.

"אז את יוצאת?" הדס רכנה קדימה.

"מממ," מאור הרימה את כוסה אל שפתיה ולגמה בקולניות.

"כן, אני גם חושבת ככה," יסכה ענתה בהרהור. "תשע עשרה!"

"ואופנוע," הוסיפה הדס.

"וואו," הודיעו שתיהן.

יסכה משכה אל מאור מכיסאה. "החוצה!" ציוותה עליה.

מוריה העיפה אל מאור מבט מזהיר והנהנה. "צאי," חייכה. "ותיזהרי," לחשה באוזנה, כך שהאחרות לא יכלו לשמוע.

-הוא-

חוסר אונים.

הוא היה לכוד, מוקף מכל הצדדים. כלוא.

"אני רוצה לצאת," הוא לחש.

הוא התחיל לבכות.