שירה של הרוח

מזה זמן מה שאין משיב לשאלותיי.

בימים עברו נוהג הייתי לרדת אל החוף, לטייל עליו בעודי נהנה מקרני השמש החמימות או מטיפות הגשם הקרירות הלוטפות את צווארי. הייתי פוסע על קו המים כשהגלים לוחכים את כפות רגליי היחפות, וכשהרוח מתערבלת בשערי, הייתי לוחש אליה את משאלות לבי הכמוסות ביותר.

במשך זמן מה לא זכיתי לתשובה; אך בחלוף הימים החלה הרוח לענות לי, קולה רך ולוחש. תשובותיה היו תמיד חכמות ומדויקות, ומעולם לא נאלצתי להרהר בהן.

פעם אחת סיפרתי לרוח כי בודד אני בעולם, והיא ענתה לי, בעודה משחקת בבגדיי, כי הקץ לערירותי נמצא במרחק הטלת כדור; או אז הסתובבתי, ומאחורי גבי חיכה לי כלב קטן, חום עיניים, נושא כדור בפיו וזנבו מכשכש אליי.

בפעם אחרת ביקשתיה ללמדני את שירה היפהפה, שתמיד שרה לי בעודי מטייל על החוף; אז צחקה באוזניי. את שירי תלמד, כך אמרה לי, ביום בו ייפגשו השמים והמים, ובי לא יהיה צורך עוד. ובאותו הערב עלה הערפל מן הים, מוחק את האופק ומאחד בין הרקיע העליון לתאומו התחתון, ואני גיליתי כי יודע אני היטב את שירה של הרוח, שהרי מדי יום ביומו היא שרה לי אותו, אך עד לאותו הרגע לא נפקחו אוזניי להשית לבי לכך.

יום אחד שאלתיה, מדוע מעולם לא זכיתי להכיר אישה אשר בה אחפוץ. אז השיבה לי הרוח, בקול מתוק ורחוק, כי יום יבוא ואפגוש אישה המכירה אותי ומתאימה לי, כהתאם כפפה ליד.

לאחר תשובה זו חיכיתי זמן רב, אך לא פגשתי איש. גם כלבי הקטן, חום העיניים, אבד בסערה שטרפה את החוף.

וכשירדתי לחוף, מבקש את תשובתה של הרוח באשר לכלבי הקטן האבוד, לא נענתה לי.

שבתי וביקשתי, התחננתי ודמעות בעיניי, אך הרוח שתקה בעודה נושבת סביבי, ודבר לא ענתה לי.

ומזה זמן מה שאין משיב לשאלותיי.

---

אני עוצמת את עיניי והחוף עולה למולי; הקצף, השחפים, הרוח, המלח ואיש אחד, בודד, צל ארוך שנמתח בין מים לשמים.

אני מניחה את ידי על זגוגית החלון, מייחלת לכוח בו אוכל לנפץ את הזכוכית. לבי יוצא אל האיש; אני מדמיינת אותו מהלך לבדו, ממלמל אל הרוח ולא זוכה לתשובה; לבדו, מרוקן וערירי.

מאחוריי אני יכולה לשמוע את האחות נכנסת אל החדר; אני רואה אותה בעיניי רוחי, עיניה חוששות ויד ימינה אוחזת במזרק אשר נועד לי.

הם אומרים שאני הוזה; הם חושבים שאני משוגעת.

הם כולאים אותי במסגרות של ברזל קר וזכוכית, ולבי יוצא אל איש אחד, יחיד, שזקוק לי.