שתיקה רועמת. פרק י"א

-היא-

מוריה ישבה ליד מיטתו של אופק, פוכרת את אצבעותיה ושפתיה ממלמלות פרקי תהילים. היא העיפה אליו מבטים מהירים מבעד לרטיבות שהציפה את עיניה שוב ושוב, ולא משנה כמה ניגבה אותה, בוחנת את פניו בתקווה שינוע. הדלת נפתחה פתאום, וגבר גבוה נכנס לחדר במהירות. כשראה שאופק שוכב בעיניים עצומות, נעצר, מתנודד. הוא הסב את עיניו ולפתע הבחין במוריה. "מי את?" שאל בלחש.

"קוראים לי מוריה. אני... מצאתי את אופק."

"הזמנת את האמבולנס, אני מבין." הגבר התקרב אליה. עיניו היו כחולות, וסביבן נמתחו קמטים, ששיוו לפניו מראה עייף- אך גם טוב לב, הבחינה פתאום.

"כן." היא נבוכה למראה ידו המושטת אליה. "אני מצטערת," לחשה. "אני דתיה. אני לא נוגעת בגברים."

"אוה," הוא אסף אליו את ידו. "אני מאוד מצטער. הייתי צריך לחשוב על זה בעצמי." הוא העיף מבט אל החצאית הארוכה שלה, ואל חולצת הטריקו הדהויה שלבשה. "אני אהוד," הציג את עצמו. "אבא של אופק."

"תיארתי לעצמי," מוריה חייכה חיוך קטן, וקמה כדי להציע לו את כסאה.

"אנחנו דומים?" הוא התיישב בתודה, מצמיד את הכסא אל המיטה ככל האפשר.

"יש לכם את אותן העיניים," מוריה ענתה. כמו אות, רפרפו עיניו של אופק ונפקחו, והוא הביט היישר אליה. "מוריה," מלמל.

לבה של מוריה האיץ את פעימתו. עיניו היו כחולות כמו הים בחורף, כמו השמיים בערב, כמו אבני ספיר נוצצות.

"אופק" היא אמרה בגרון ניחר. "איך אתה מרגיש?"

"טוב מאי פעם," אופק פלט צחוק צרוד. "הי, אבא."

"מה כואב לך?" אהוד רכן קדימה והניח את ידו על זרועו של אופק, מעל לגבס הלבן העוטף אותה.

"הצלעות, בעיקר." אופק הרים את ידו השניה, שמחט היתה תקועה בה. "מה זה?"

"משככי כאבים ונוזלים, במקום אלו שאיבדת. התייבשת," מוריה ענתה. היא נשענה על הקיר, מביטה אליו. "באמת שכבת שם רבע שעה?"

"אולי קצת יותר." אופק הביט בה בחיוך ערמומי, ועיניו נצצו בשובבות.

"אתה בלתי נסבל," היא נאנחה.

"אני יודע," ענה ברצינות.

"טוב, אני אצא החוצה ואניח לכם לדבר. תרגיש חופשי לקרוא לי אם תצטרך משהו, בסדר?"

"אין בעיה. תודה רבה, מוריה," אופק שלח אליה חצי- חיוך אחרון, והיא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת.

מוריה נשענה על הקיר הלבן והחליקה לאורכו עד שהגיעה אל הרצפה, והתיישבה. היא כבשה את פניה בידיה, נסערת. השעתיים האחרונות גזלו ממנה את כל כוחותיה- ההמתנה לאמבולנס, הצפייה בגברים המעלים את אופק מתוך הבור ומניחים אותו על אלונקה. פניו הלבנים של אופק, הלחים מזיעה ומדמעות כאב שהתעקש לחנוק. ידו הבריאה, התרה אחריה.

היא בהתה ברצפה, מודעת-לא מודעת לדמויות בחלוקים הלבנים הממהרות סביב, מבקשות להספיק ולהציל עוד אדם ועוד אחד. היא ישבה כך אולי חמש עשרה דקות, עד שצלצול העיר אותה. היא גיששה בכיסה ושלפה את הפלאפון שלה, עונה מבלי להביט בשם המתקשר.

"מוריה? איפה את?" קולה החרד של אמה עלה מהמכשיר.

"אמא!" מוריה התנערה ונעמדה במהירות. היא שכחה להודיע לאמה על מקום הימצאה. היא בוודאי השתגעה מדאגה! "אני..." היא בררה את מילותיה בקפידה. "הסתובבתי מחוץ ליישוב, ופתאום ראיתי בחור שנפל ונפצע. הזמנתי אמבולנס, ואני בבית החולים עכשיו, איתו. ההורים שלו בדיוק הגיעו, ואני תכף חוזרת הביתה. בסדר?"

"דאגתי לך," אמרה אמה בתוכחה. "אני שולחת את אבא להביא אותך."

"אמא, זה בסדר, אני אבוא באוטובוס." מוריה נאנחה בלבה.

"את יודעת מה השעה? את לא תספיקי להגיע להדלקת נרות!"

"טוב, בסדר. שיתקשר אליי כשהוא מתקרב, בסדר?" מוריה נאלצה להשלים עם העובדה שאביה יראה אותה כך- לבושה בבגדי המדבר שלה, שערה פרוע, פניה מוכתמים באבק ודמעות.

"אני אגיד לו. להתראות." ברוריה ניתקה את השיחה.

מוריה חיפשה אחר השירותים הקרובים, ושם ניקתה את פניה והרטיבה את שערה. דמותה הרצינית במראה הזכירה לה את ליל אמש, כשעמדה בשירותים החשוכים של הבר, מאזינה לקול הגיטרות החשמליות והתופים שהסתנן מבעד לדלת. היא סגרה את הברז ויצאה החוצה, ממהרת אל חדרו של אופק. אביו עמד מחוץ לדלת, תר אחריה. כשהבחין בה אורו עיניו.

"הנה את," אמר כשהתקרבה. "אופק ביקש שתיכנסי אליו." הוא זז הצידה, מניח לה לעבור על פניו אל תוך החדר.

"תסגרי את הדלת," אופק ביקש. מוריה עשתה כבקשתו והתקרבה אל המיטה. "איך אתה מרגיש?" שאלה ברוך.

"אני בסדר," הוא רטן. "אבא הציק לי עם השאלה הזאת," הסביר למראה פניה המבולבלים.

מוריה חייכה. "אבא שלך נראה בן אדם טוב."

"כן, כולם טועים לחשוב ככה," אופק חייך אליה חצי חיוך וסימן לה לשבת. היא התיישבה על הכסא לצידו.

"אתה לא אוהב אותו?" היא השעינה את מרפקיה על הברזל שהקיף את המיטה.

"אני אוהב אותו מאוד. אבל מרחוק."

"למה?"

"אני לא יודע." אופק השפיל את מבטו, משחק בשולי השמיכה שכיסתה את גופו החבול.

"מה שתגיד," מוריה ענתה לו בנימה קלילה.

הוא שב והרים את עיניו. "את לא מאמינה לי," אמר בנימה מוכיחה.

"אתה לא יודע למה אתה מעדיף להרחיק את אבא שלך? זה באמת לא אמין כל כך," היא חייכה אליו.

"זה תמיד היה רק שנינו," הוא אמר. "אמא שלי עזבה מזמן. בהתחלה עוד היינו נפגשים, אבל זה הפסיק ברגע שהתחלתי לעמוד על שלי. לא רציתי לראות אותה יותר."

"למה לא?"

"ידעתי שאבא שלי לא אוהב שאנחנו נפגשים. בתור ילד לא הבנתי למה," אופק נאנח. "כשגדלתי, התחלתי לחשוב על מה שידעתי ועל מה שמצאתי בבית. ואז הבנתי למה היא עזבה." הישיר אליה את עיניו הגדולות. "אמא שלי ניהלה רומן," אמר במרירות. "וכשעזבה, היא רצתה לקחת אותי לחיות איתה ועם החבר שלה. היא רצתה להשאיר את אבא שלי לגמרי לבדו. לא יכולתי לסלוח לה על זה."

מוריה שתקה. היא ידעה שדברים כאלו מתרחשים, אבל מעולם לא הכירה מישהו שהחזיק באמתחתו סיפור שכזה.

"אבא שלי חשב שעשיתי את זה בשבילו," אופק המשיך בסיפורו, "אבל אני עשיתי את זה כנגדה. לא יכולתי לסבול את העובדה שהיתה לי אמא כזו."

מוריה הסבה את מבטה. עיניו של אופק נצצו בכעס, והיא לא יכלה להסתכל עליו. עיניה המשוטטות נתקלו פתאום בגיטרה שלו, שנחה בצד החדר, כפי שהיתה כשהביאו אותו לשם.

"הגיטרה שלך," אמרה. אופק עקב אחרי מבטה. "הי, תודה," אמר.

"אין על מה." מוריה משכה כתפיה.

"דווקא יש. אבל אני לא חושב שאני יכול לנגן עכשיו, בכל מקרה." אופק הרים את ידו המגובסת. כל אצבעותיו היו עטופות בחומר הלבן, והוא לא יכול היה להזיז אותן. "אם זה היה ביד השניה, הייתי יכול לנסות לעבוד עם מפרט," נאנח. "אבל אני לא יכול לאצבע ככה." הוא הביט בה. "את יודעת לנגן?"

"קצת," מוריה שבה ומשכה בכתפיה. "אצלנו קוראים לזה גיטרת- קומזיץ."

אופק צחק. "אני מבין. בואי נשמע אותך," אמר. מוריה הביטה בו במבט אטום. "עכשיו?" שאלה.

"אני לא רואה סיבה למה לא," הוא החווה אל הגיטרה. "קחי אותה, נו."

מוריה ניגשה אל קצה החדר, מודעת לעיניו של אופק הנעוצות בה. היא נטלה את הגיטרה, מסירה ממנה את הכיסוי ומעבירה יד על העץ המבהיק.

"בואי הנה," אופק אמר.

מוריה התיישבה על הכסא לצידו, ידה הימנית לופתת את הגיטרה. "מה לנגן?" שאלה.

"מה שמתחשק לך," עיניו של אופק חייכו אליה.

מוריה העבירה את ידיה על המיתרים, ואז הניחה את אצבעותיה על הסריגים. היא התחילה לנגן אקורד מפורק, תו אחר תו.

Seems like it was yesterday
when I saw your face

You told me how proud you were,
But I walked away
If only I knew what I know today
Ooh, ooh

"אחלה בחירה," אופק מלמל. מוריה המשיכה לנגן.

I would hold you in my arms
I would take the pain away
Thank you for all you've done
Forgive all your mistakes
There's nothing I wouldn't do
To hear your voice again
Sometimes I wanna call you
But I know you won't be there

הפלאפון שלה צלצל פתאום, ושניהם התנערו כאחד. מוריה ענתה לשיחה.

"מוריה, אני עוד דקה מגיע," אמר אביה. "יש לך מטריה?"

מוריה העיפה מבט אל החלון, אל הגשם השוטף. "לא."

"אז אל תצאי החוצה. תחכי לי בכניסה, בסדר?"

"כן, אבא. אני תכף מגיעה לשם."

"יופי." אביה ניתק.

"אני צריכה ללכת," מורי אמרה.

"תחזרי," אופק ענה.

"בטח. וכשתדע מתי משחררים אותך, תודיע לי." היא קמה וארזה את הגיטרה בחזרה.

"תודה רבה, מוריה," אופק אמר. "על הכל."

"אין בעיה." מוריה התרחקה ממנו וניגשה אל הדלת.

"ואגב, מוריה?" אופק אמר כשכבר עמדה בידה על הידית.

"כן?" שאלה, מנסה להתגבר על הרעד בקולה.

"את מזייפת," הוא צחק.

-הוא-

כשאביו  נכנס שוב לחדר, הוא עצם את עיניו, מעמיד פני ישן. לא היה לו חשק לנסות ולשוחח עם אביו פעם נוספת- הפעם הראשונה היתה מייגעת מספיק.

הוא שמע את אביו מתיישב לצידו ונאנח. לא חלפה חצי דקה והדלת נפתחה לרווחה, ואדם כלשהו נכנס לחדר, נושא עמו ריח של בושם ושל גשם. אופק נשם עמוק, מגלה שהריח מוכר לו. למעשה, הריח העלה בו בחילה עזה.

"אני יודע שאתה ער," הוא שמע את אביו ממלמל.

"מה שלומו?" אופק שמע את קולה של אמו מתקרב אליו.

"הוא שבר יד, שתי רגליים וכמה צלעות. הוא גם חטף די הרבה מכות יבשות והתייבש מחוסר נוזלים," אביו ענה.

"כמה זמן הוא כבר ישן?" אופק יכול היה לחוש בידה המלטפת את שערו.

"הוא נרדם לא מזמן. אני מתאר לעצמי שהיום הזה התיש אותו."

"אתה רוצה שאביא לך משהו?" היד עזבה אותו.

"את יכולה לקנות לי קפה?"

"בשמחה."

הדלת נפתחה ושוב נסגרה, ואופק פקח את עיניו. "תודה."

"גברים צריכים לעזור זה לזה בעת צרה," אביו הניד בראשו ברצינות.

"אתה אמרת לה לבוא," אופק אמר.

"כן. לא ידעתי אם תרצה לראות אותה. ובכל מקרה, היא אמא שלך."

"היא עזבה אותי." אופק הרים את השמיכה, מכסה את ראשו.

"לא רק אותך, אופק." קולו של אביו התקשח. "אז תפסיק לשחק את המסכן. היא עזבה לפני יותר משלוש עשרה שנים, ובמקרה ששכחת, היא היתה אשתי. גם לי זה כאב." קולו של אביו הצליף בו. "אתה לא היחיד שסובל מנוכחותה כאן."

אביו קם ממקומו ויצא מהחדר, משאיר את אופק לבדו.