שתיקה רועמת. פרק ד'

-הוא-

הוא נוטל לידיו את הגיטרה שלו, החומה והפשוטה. מתיישב על הרצפה החשופה, רגליו משוכלות. החדר חשוך, התריסים מוגפים, ואופק פורט על המיתרים ביד מהססת.

מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי

מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה

מחפש אחר האחת, שתיגע בי בדממה

מבעד לדמעות של פרידה מתוקה.

האם את חסרה אותי, כפי שלבי חסר את שלך?

הגעגוע נוגס בנפשי, מערער יציבותי

האמנם, עוד שנים כה רבות אהיה בלעדייך?

האם אוכל לחיות כשאינך לצידי?

הוא עוצם את עיניו, מרכין את ראשו. קווצות בהירות משערו המשוחרר נופלות על מצחו, על פניו, אך ידיו עסוקות מכדי להסיט אותן. הוא נושם עמוקות, חזהו עולה ויורד לקצבה האיטי של נגינתו. למשך שבע דקות מתוקות, הוא שקוע בעולם משלו. הרחק מחבריו ללהקה, הרחק מאביו ומדרישותיו ליותר. הרחק מהגיטרה החשמלית הנוצצת שלו, שאותה הוא אוהב ושונא עד כאב. למשך שבע דקות מתוקות, ואז נפתחת הדלת. אופק פוקח את עיניו אל אורה הלבן, הקר של המנורה, ממצמץ אל אביו העומד בפתח החדר וידו על המתג.

"מה אתה עושה, אופק?"

אופק נאנח מעומק לבו, נפרד מהלחן המתנגן בתוכו. "מנגן."

"כן, אני שם לב. מה ניגנת?"

כמה קרות יכולות עיניים להיות? הוא חושב בלבו. "חומר משלי. אתה לא מכיר."

"תשמיע לי." אביו משלב את ידיו על חזהו, נשען לאחור על המשקוף.

"לא," אופק מתרומם מהרצפה הקרה. "אין לי כח עכשיו."

"נו? אני רוצה לשמוע על מה אתה מבזבז את הזמן שלך," אביו מחווה לכיוון הגיטרה בידיו של אופק.

"אני לא מבזבז את הזמן שלי, אבא," אופק אומר בשקט. הוא מפנה את גבו לאביו ומניח את הגיטרה בעדינות על המיטה, מחליף את חולצתו ואוסף את שערו הפרוע.

"אתה הולך לאנשהו?"

"כן, למורן. יש לי חזרה בעוד חצי שעה."

"מה תעשה בחזרה? גם ככה לא התאמנת היום."

"מורן רוצה להשמיע לנו שיר חדש. אל תציק לי, טוב?" הוא יוצא מהחדר ויורד במדרגות, אביו מאחוריו.

"אז עכשיו אסור לי גם להתעניין בשעת האימונים שלך?"

"מותר לך. אל תעשה הצגות של נעלב, טוב?" אופק מוציא מהמקרר בקבוק מיץ ולוגם ישירות מהפייה.

"כשאני רואה אותך עושה דברים כאלה, אני שמח שאמא שלך עזבה," אביו מחייך פתאום, שוכח מהריב. "היא היתה משתגעת ממך."

"וכשאני רואה אותך עושה אותם, אני מבין למה היא עזבה," משיב לו אופק באותה מטבע. "אני יכול לקחת את האופנוע שלך?"

"בטח, כשתהיה בן עשרים ואחת." הוא משליך לכיוונו מפתחות. "בינתיים תסתפק בפורד."

"תודה," אופק תופס אותם בימִינו.

"שלא תעז לשתות."

"מה שתגיד."

-היא-

"הי, מה נשמע? איפה את?"

"אני בבית. למה?"

"בא לך לבוא אליי?"

"הדס... לא ממש. אני מתה מעייפות, אני רוצה לישון," היא פיהקה ברוב כוונה. "שומעת?"

"וואו, ריגשת. אז את באה?"

"נראה. אני אשן שעה שעתיים ואז אני אחליט, בסדר?"

"סבבה. אז ניפגש בחמש."

"אוקיי."

הדס ניתקה במהירות, ומוריה העיפה מבט אל שעונה ונאנחה. השעה היתה ארבע שלושים ושש.

"אני לא הולכת," אמרה בהחלטיות אל חלל החדר. "אני לא אכנע לסחיטה!"

דפיקה נשמעה על הדלת, וראשו של מנחם השתרבב פנימה. "הלו," אמר בחיוך.

"אני לא מבינה למה אתה טורח לדפוק בכלל," מוריה הפנתה לו את גבה וחיטטה בארונה. "אתה גם ככה נכנס מיד."

"נימוס בסיסי," הוא פתח את הדלת לרווחה ונכנס.

"אתה יודע מה זה נימוס?" היא שלפה שתי חולצות בצבעים זהים. "זו או זו?"

"בטח שאני יודע. מלמדים את זה בישיבה." הוא התיישב על מיטתה. "התכלת."

"חה חה, מצחיק מאוד." היא בחרה אחת מהחולצות וזרקה עליו את השניה. "תקפל."

"את הולכת לאנשהו?"

"מה אתה צריך?"

"אחינועם שפכה משהו על הרצפה במטבח."

"נו?" היא מצאה את המברשת שלה והעבירה אותה בשערה האדום, אוספת אותו נמוך על עורפה.

"אז צריך לנקות אותו לפני שאמא חוזרת הביתה," מנחם הבזיק אליה חיוך מתחנף.

"יפה." מוריה סגרה את דלתות הארון שלה. "אז תנקה אותו."

"תני לי לחשוב על זה."

"לא כדאי לך, זה עושה כאב ראש לחשוב כשלא רגילים לעשות את זה."

"ואת מדברת, כמובן, מנסיון."

"לא. אני מדברת מתוך שנים רבות של מחקר על שני קופי- אדם שקוראים לעצמם 'אחים שלי'."

"אנחנו לא קוראים לעצמינו ככה, זו את שמתעקשת על הקשר הזה," מנחם קם ופסע לכיוון הדלת. "מצידנו את יכולה להיות מאומצת." הוא יצא מהחדר, שורק בעליצות. מוריה נאנחה והביטה במראה התלויה על דלת הארון. אין לי כח להחליף חולצה, גנחה. היא יצאה מהחדר בעקבות אחיה.

"באת לעזור לי?" הוא הרים את עיניו כשנכנסה אל המטבח.

"לא, באתי לצפות בנסיונותיך הכושלים ללמוד לנקות," חייכה בזחיחות. היא הוציאה מן המקרר בקבוק מים ותפוח, מדלגת מעל שלולית גדולה ודביקה של תרכיז מיץ פטל.

"זה לא יורד," מנחם הרים את המגבת מהרצפה.

"בטח שזה לא יורד," מוריה טפחה על ראשו שהיה בגובה מותניה כיוון שרכן על ברכיו. "אתה צריך להשתמש בסמרטוט רטוב. אתה יודע מה? עדיף שתשטוף כבר את כל המטבח. תשתמש בחומר הניקוי בבקבוק הכחול. שים פקק אחד בחצי דלי מים- תשתמש בדלי הירוק- ותטבול סמרטוט רצפה נקי במים. תסחוט אותו ותעבור על הרצפה. עם מגב. זה המקל בלי השערות בקצה."

"את לא רצינית, נכון?"

"רצינית כמו המוות. אתה יודע כמה זה יעלה את המניות שלך אצל הבנות, לדעת לשטוף?"

"אגב בנות, לאן את הולכת?"

"להדס. היא לא בלונדינית ואין לה עיניים כחולות, והיא לא מעוניינת בך."

"איך את יודעת?"

"כי," מוריה הגישה לו את המגב, "היא אמרה לי לסדר לה את יהושע."

"היא לא תשים לב להבדל," מנחם נטל את המגב והתיישב עליו. "הו הו! אני הארי פוטר!"

"מאוד בוגר," מוריה אמרה בארס. "מה השעה?"

"בשעון הקסמים שלי השעה עשרה לחמש," מנחם אמר ברצינות.

"טוב. אתה מוכן לרדת מהמגב המסכן ולהתחיל לנקות?"

מנחם שלף כף עץ ארוכה מאחת המגירות. "התקרצף," אמר והחווה לכיוון הרצפה.

"אלוקים, אתה כזה תינוק," מוריה לקחה ממנו את הכף. "לך תביא סמרטוט מהארון במסדרון. סמרטוט רצפה."

היא הפשילה את שרווליה עד מעל מרפקיה, מחייכת בינה לבינה כששמעה את מנחם מטייל ברחבי הבית ונתקע בקירות עם המגב שלקח איתו.

"מוריה, להביא- איי! –להביא סמרטוט אפור?"

"כן," השיבה בצעקה. "בוא כבר!"

"זה עם הפסים הכחולים או האדומים בצד? איי!"

"לא משנה, רק בוא כבר, אני רוצה ללכת!"

"קחי," מנחם הופיע בפתח המטבח.

"יופי. תביא את הדלי מהמרפסת, טוב?"

"בטח."

"ועזוב כבר את המג- לא משנה," נאנחה כשהוא נעלם במהירות מאחורי הקיר.

-הוא-

הצחוק שלך, הכישוף שלך

העיניים שלך הנוצצות

קחי אותם למקום רחוק-

כי הם לא עושים לי טוב!!

מורן הסיר את ידיו מהגיטרה שלו, שנשארה תלויה על חזהו, והתקרב אל חבריו. "נו," אמר, "אז מה אתם חושבים?"

היתה שניה של שקט לפני שהם קפצו עליו, טופחים על כתפיו ועל גבו.

"זה מעולה!"

"בליגה אחרת, כאילו."

"לגמרי!"

מורן השתחרר מהבחורים המקפצים ופנה אל אופק. "מה אתה חושב? אני יודע שבדרך כלל אני משתמש במילים שלך, אבל הייתי חייב לעשות משהו עם המנגינה הזאת... אתה לא כועס, נכון?"

"לא, מה פתאום," אופק הניד בידו בביטול. "הוא ממש טוב. כל הכבוד."

"תודה, גבר." מורן חייך. המילה של אופק היתה חשובה לו יותר ממחמאותיהם של האחרים, רבות ככל שיהיו. הם היו קרובים זה לזה, קרובים יותר מן האחרים. חברותם נבעה מהבדידות והניכור שהרגישו שניהם בחיק משפחותיהם, מורן- מצד אמו שהעדיפה לטייל עם בעלה ברחבי העולם מאשר להיות בביתה עם שני ילדיה, ואופק- מצד אביו שביקש ממנו יותר משיכל, או רצה, לתת. הם גילו זה את זה בכיתה י', במסיבת סוף השנה, בה מורן היה לבדו ואופק ברח מאביו. בחצר האחורית, החשוכה- הפנס נופץ בידי השמיניסטים כמתנת סוף שנה לבית הספר- כרתו ביניהם ברית ללא מילים.

באש ובמים. בחמסין ובקרה.

מאז היו יחד, צמודים זה לזה בצורה שעוררה צחוק בקרב חבריהם. "שתי מתבגרות," עקצו בגיחוך. הוסיפו לזה את שמו הנשי של מורן ואת שמו המפונק, הצפוני של אופק- ולולא לקח מורן יוזמה, אסף לו עוד שלושה חבר'ה מוסיקאים והקים להם להקה, הרי שהיום לא היה איש מבני שכבתם שמדבר איתם. למרבה המזל היו ירדן, מני ורותם מקובלים בחברה, ודעתם היתה נשמעת ומתקבלת ללא עוררין. כך הפכה להקתם, הרמאים, למעין מועדון של החברה העילית של שכבתם, ומורן ואופק נהנו מכל ההטבות הכלולות בעסקה.

"בואו ננגן את זה, בסדר?" מורן הושיט לאופק את הגיטרה שלו, מסמן לחבריו לגשת אל כליהם. הם תפסו את מקומם בזה אחר זה- רותם על הבס, ירדן על התופים ומני על האורגן החשמלי, הסינטיסייזר. מורן חזר על האקורדים, והשמיע מנגינה פרועה בגיטרה החשמלית שלו. "חשבתי על סולו גיטרות בהתחלה," אמר כשסיים. "אלתור מופרע לגמרי על הסולם, ואז כניסה של תופים בבת אחת. שיהיה מרעיש כזה, אתם יודעים?"

"סבבה," ירדן היטיב את ישיבתו. "קח, נגיד, שתיים עשרה תיבות?"

"הולך." מורן פתח בצביטה מרעישה של מיתר, ואז החליק את ידו השמאלית על צוואר הגיטרה והחל לנגן, מאלתר בפראות. ירדן נכנס בשלב מסוים בתיפוף קצבי, מסמל לאחרים להיכנס. הם ניגנו יחדיו, מאלתרים במעברים ובכלל, אך בסוף השיר היו עיניהם משולהבות.

"זה הולך להיות להיט," הודיע מני. ממקומו על האורגן הוא יכול לשמוע את המכלול השלם טוב מכולם, והלהקה הסתמכה, כתמיד, על שמיעות המוסיקלית. הם כיבו את מגברי הגיטרות ואת האורגן ויצאו מן המרתף, בו היו כליהם, אל הבית של מורן.

"מה אני אגיד לך, גבר," ירדן טפח כל כתפו כשיצאו, בזה אחר זה, מפתח הדלת, "שיחקת אותה."

"אנחנו הולכים להתפרסם. זה בטוח. תמשיך ככה, בסדר? עוד כמה שירים כאלו ויש לנו חוזה." מני חייך בהתרגשות, ועזב.

"ביי, איש," רותם נפנף ונכנס אל מכוניתו.

"ביי. הי, אופק- אתה נשאר?"

"לא, אני רוצה ללכת לנגן," אופק פסע לכיוון המכונית של אביו.

"אתה הולך לנגן ב- טוב, תהנה." מורן משך בכתפיו. "תיזהר מאבא שלך."

"אני הולך ישר מכאן, אולי אני אבוא לישון אצלך. תשאיר את החלון פתוח."

"בהצלחה."

אופק נסע משם, ידיו אוחזות בהגה ועיניו מקובעות על הכביש. הגלגלים המו ברחש, למדבר... למדבר...