שתיקה רועמת. פרק י'

-היא-

מוריה הביטה בדמותה שנשקפה אליה, סמוקת פנים ומיוזעת, מהמראה הגדולה, המלוכלכת. לידה, בחורה כהת עור משחה ליפסטיק אדום כהה על שפתיה. מוריה הציצה לכיוונה ונתקלה בזוג עיניים מנצנצות, חודרות. היא השיבה את מבטה אל השתקפותה, נבוכה.

"הי, את," הבחורה אמרה. היה לה קול אלט נעים לאוזן.

"הי," מוריה חייכה אליה דרך המראה.

"את חדשה כאן?" הבחורה סגרה את הליפסטיק. "לא ראיתי אותך כאן אף פעם."

"אני... באתי לכאן עם מישהו." מוריה העבירה יד בשערותיה. "את מגיעה לפה הרבה?"

"אני כאן כל יום. אני ברמנית." הבחורה הושיטה אליה יד. "אהבה."

"מוריה."

"מוריה?" מצחה של הבחורה התקמט. "את דתיה?" היא העיפה מבט אל חצאיתה של מוריה.

"כן. יש לך בעיה?" מזגה של מוריה התלהט פתאום.

"לא, ממש לא," אהבה חייכה. "פשוט נראה לי מוזר שאת כאן. אין הרבה אנשים דתיים במקום הזה."

"אין לי מושג מה אני עושה כאן," מוריה פלטה. "באתי בשביל לרצות את אופק- ואני מרגישה ממש לא שייכת," גילתה.

"אופק?" אהבה נעצה בה עיניים גדולות. "אה- הגיטריסט של הרמאים?"

"הוא."

"מה לך ולו? אתם בני דודים או משהו?"

"ממש לא. אנחנו... נפגשים מדי פעם."

"מדי פעם." אהבה פלטה גיחוך משועשע. "מותק," אמרה בעודה פונה אל הדלת, "זה או תמיד- או אף פעם."

היא יצאה, מותירה את מוריה לבהות במראה. דמותה, כהת עור, נמוכה ושמנמנה, השיבה לה מבט.

"כאילו שמישהו כמוהו בכלל יסתכל עליי," לחשה לעצמה. "כשיש לו את כל הבחורות האלה סביבו." הרגיע אותה לחשוב שבאמת, הוא לא מסתכל עליה ככה.

"איפה את?" רז התפרצה פתאום אל החדר הקטן. "פספסת את כל השירים הכי טובים!! בואי-" היא משכה אותה החוצה, בחזרה אל האולם הצפוף, הרועש. מוריה הספיקה לשמוע את קול הגיטרות גווע.

"השיר הזה אמנם לא שלנו," שמעה לפתע את קולו של אופק ממש ליד אוזנה, "אבל אני בטוח שתחיו עם זה." קולו היה משועשע. היא הסתובבה לאחור ומצאה את עצמה מול רמקול עצום. במהירות התרחקה ממנו, לפני שהשיר הבא יחריש את אוזניה. היא הביטה אל הבמה. אופק עמד בקדמתה, ידיו על הגיטרה שלו ופיו מול המיקרופון. הוא סקר בעיניו את הקהל העומד מולו, משולהב, והחל לנגן.

"עכשיו יחפשו בכל הפינות,
הלוואי יהיה אם יעזבו אותי
ורק השעות, יתנו את השקט
שיבוא על גופי שלי...

מובן לי עכשיו, טעיתי, שגיתי
מובן לי עכשיו כבר הכול,
רוצה לחזור למקום שאהבתי,
אבל אני לא יכול..."

אופק עצם את עיניו ומוריה גילתה שהיא נסחפת בכישופן של המנגינה הלא מוכרת, של המילים הזרות, הדוקרות.

"עכשיו יתרוקנו חדרים שבלב
יתומים יוותרו מאדם
מאחורי שתי עיניי, את חבלי הדמעות
ימשכו ליצנים ולתשואות סוערות
כשאצליח לבכות למולם...

מובן לי עכשיו, טעיתי, שגיתי,
מובן לי עכשיו כבר הכול.
רוצה לחזור למקום שאהבתי,
אבל אני לא יכול!"

מוריה סתמה את אוזניה בידיה כשהתופים והגיטרות מילאו את האוויר. על הבמה, אופק נטש את הקהל והתרכז בגיטרה שלו, ידיו רצות על ששת מיתריה.

"מובן לי עכשיו, טעיתי, שגיתי,
מובן לי עכשיו כבר הכול,
רוצה לחזור למקום שאהבתי-
שהיה לי בו טוב,
כשהעזתי לחשוב-

ליפול.."

תשואות רמות מילאו את החלל הדחוס. מוריה העיפה מבט אל רז העומדת לידה. זו נעצה עיניים בבמה, ולא נראה היה שהיא שמה לב לנוכחותה של מוריה שלצידה.

וגם אם כן, לא אכפת לי.

האוויר בחוץ היה קריר, ורוח עזה נשבה, מסחררת את חצאיתה של מוריה סביבה. מוריה הידקה סביבה את מעילה, חשה את הסומק בלחייה נרגע אט אט. עברו אולי עשר דקות לפני   שהדלת נפתחה ומישהו נפלט החוצה, נושא איתו ריחות אלכוהול ובשמים.

"אופק!"

"הנה את!!" הוא חייך אליה. "חיפשתי אותך בכל מקום!"

"מצאת אותי." היא חייכה חיוך קטן. "אתה מוכן להסיע אותי הביתה?"

"בטח," אמר. "בואי, החניתי שם." הם החלו לפסוע זה לצד זו. "נהנית הערב?" שאל. "או שהתפדחת?"

היא שקלה את מילותיה.

"לא התפדחתי. אבל גם לא נהניתי במיוחד," ציננה את התלהבותו. "אתם מנגנים טוב, אבל הרגשתי לא קשורה." הם הגיעו אל המכונית, והיא גלשה אל המושב וסגרה את הדלת.

"למה?" הוא  התניע, עיניו נעוצות בה במבט רציני.

"כי..." היא חיפשה את המילים הנכונות. "כי הרגשתי שאתה זר לי," אמרה בכנות. "הגיטרה החשמלית הזאת... היתה משהו שאני לא רגילה אליו. אני רגילה לאופק הרגוע, השקט. וזה היה שונה."

"האופק הזה לא מצא חן בעינייך?" קולו היה רציני כשניווט על הכביש הכמעט ריק.

"אני לא יודעת. הוא פשוט לא מוכר לי. אולי הוא כן ימצא חן בעיני מתישהו," צחקה. "אבל עכשיו פשוט הרגשתי..."

"שאת לא מכירה איש." קולו של אופק היה שקט עד שנאלצה לרכון לכיוונו על מנת לשמוע אותו.

"בדיוק."

הם החרישו לזמן רב, וכשאופק שבר את השתיקה לבסוף, היה זה כשכבר עמדו בשער היישוב.

"אני מצטער שהכרחתי אותך לבוא," אמר.

"זה בסדר," היא חייכה אליו. "סלחתי."

"בפעם הבאה... אני אשתדל להכין אותך מראש."

"אם תהיה פעם באה," ענתה. "תפנה פה ימינה."

הוא ציית, מסיט את ההגה ביד בוטחת.

"ו..." אמר, עיניו נעוצות בכביש, "..אני שמח שבאת. תודה."

מוריה נזכרה לפתע במה שאמר לה מורן בתחילתו של הערב. "אופק, אנחנו צריכם לדבר על משהו חשוב," אמרה.

"לא עכשיו. אני צריך לחזור. תבואי מחר?"

היא ידעה, גם מבלי שהזכיר זאת, שהוא מדבר על המקום שלהם.

"בטח," הבטיחה. "כאן הבית שלי. זה עם העץ בכניסה."

אופק עצר את המכונית בצייתנות. "לילה טוב," אמר כשירדה. עיניו הביעו רגש עז- צער, אולי, או געגועים? תחינה, החליטה מוריה, כשאופק הסב ממנה את ראשו.

"לילה טוב," השיבה בשקט. היא עמדה על המדרכה והביטה אל המכונית כשהסתובב ונסע לדרכו, מבלי להעיף בה ולו מבט אחד. אחר פנתה אל השביל מוביל אל ביתה, מותירה את הרוח ליילל לעצמה.

-הוא-

הדמעה הראשונה הנצה בעינו כשיצא משער היישוב. השניה פרצה החוצה כשאורות העיר הופיעו מולו. כשנכנס אל חניית ביתו לחייו כבר היו רטובות לחלוטין, ועיניו כמעט סומות. הוא נכנס אל הבית וטיפס במדרגות אל חדרו, מודה בלבו למי שזה לא יהיה שיושב שם למעלה על כך שאביו כבר ישן.

כשהגיע סופסוף אל חדרו, נעל מאחוריו את הדלת והשתרע על המיטה. הוא כבש את פניו בכרית, והניח לשינה לסחוף אותו.

שוב הוא היה באותה תעלה נמוכה, ושוב אותם כתמי- שמש ריצדו סביבו. שוב עלה מעלה והתיישב ליד גזע עץ האקליפטוס, ושוב שמע רעמים הולכים ומתקרבים. אך הפעם, כשחלף לידו הסוס הענק, הוא אפילו לא הרים אליו מבט.

-הם-

"אופק?"

מוריה חגה סביב, מחפשת אותו. הגיטרה שלו היתה שם, סגורה בנרתיקה, והמחברת שלו מונחת לידה, סגורה אף היא. אבל אופק לא היה שם.

"אופק? אתה שומע אותי?" מוריה חשה בדאגה מחלחלת ללבה לאטה.

"מורי...יה," שמעה פתאום קול חלוש. היא קפצה. "אופק? איפה אתה?!" הגבירה את קולה.

"כאן," שמעה אותו קורא בקושי.

"תמשיך לדבר!" קראה, מחפשת אחר מקור הקול.

"נפלתי... אני פה," קולו כיוון אותה אליו.

"אופק?! אלוהים אדירים!"

היא רכנה על שולי הבור העמוק, מביטה מטה.

"טוב לראות אותך," חייך אליה מלמטה. מוריה הביטה בפניו החיוורים בדאגה. "איך הגעת לשם?" חקרה.

"לא שמתי לב לאן אני הולך... מצטער."

"אל תקשקש." היא הוציאה את הפלאפון שלה מכיסה. "אוי, אין לי כאן קליטה..."

"רק עכשיו את שמה לב?" אופק צחקק בכאב.

"זה מעולם לא עניין אותי," ענתה בהיסח הדעת בעודה מרימה את הפלאפון באוויר, מחפשת נקודה שממנה תוכל להתקשר למישהו.

"זה היה הדבר הראשון שווידאתי כשבאתי לפה," אופק חתם בשביעות רצון.

מוריה נאנחה. "אין כאן קליטה. אני חושבת שאם אעלה למעלה אוכל להתקשר לאמבולנס... אתה תהיה בסדר?"

"הסתדרתי ככה כבר רבע שעה," ענה לה בעוקצנות.