האחים גררו אותו בקושי רב הצידה והורידו אותו מהשביל. הם השכיבו אותו מתחת לעץ תאנה גדול. לא הרחק מהתאנה הם ראו בריכת מים טבעית. הם מילאו את הנאד של הגמד במים וניסו להשקות אותו ולשטוף את פניו. אך הגמד היה תשוש מדי, והמים רק החליקו על פניו המצולקות. הם נאלצו לשבת על ידו ולחכות שיתעורר.
"את חושבת שהחתולים האלה ינסו לתפוס אותנו?" קטע ישון את השקט.
"אין סיכוי," ענתה דיה בהחלטיות, "ראית מה אחאיים עשה להם, לא האמנתי כשראיתי אותו מניף את הגרזן לגובה כזה!"
"שמת לב שהוא הכה את החתולרים בצד הקהה של הגרזן?" שאל ישון, "אין לי ספק שהוא היה יכול לקצוץ אותם לחתיכות אם היה מכה בהם בצד החד, נראה לי שהוא רצה רק לגרש אותם בלי לפגוע בהם. למרות המראה הגס שלו, הוא כנראה עדין ובעל לב רחום..."
"נו באמת..." לעגה דיה, "הוא לא רצה להרוג אותם כי אז הוא היה מסתבך באמת עם החתולרים האלה. ראית איך הוא כיבד את הנסיכה הזאת בהתחלה, הם כנראה מסוכנים באמת, אחרת הוא לא היה כורע ברך לפניה. הוא ידע כנראה שהם לא יעזבו אותו אם יפגע באנשיהם, ולכן רק הבריח אותם."
"השמש מתחילה לשקוע," אמר ישון אחרי עוד שתיקה, "אנחנו צריכים להתכונן ללינה, כדאי שנסתתר איכשהו כדי שלא נבלוט בשטח, אולי בכל זאת החתולרים האלה שלחו אחרינו תגבורת, הפעם אין מי שיגן עלינו."
"דווקא יש!"
שני האחים נדרכו. מניין הגיע הקול הזה?
דיה הנידה בראשה לעבר בריכת המים, הקול הגיע משם. ישון נעמד על רגליו והתקרב לאט ובשקט אל הבריכה.
במרכז הבריכה, על סלע שבלט מן המים, ישב לו יצור זעיר, בערך בגודל כף יד. היצור היה שקוף למחצה, וגופו נע כל הזמן בלי הפסקה. היצור הבחין בקלות בישון, למרות ניסיונותיו של ישון להסתתר בין הענפים, "אני מבין שאינכם מקומיים... רק מי שאינו מקומי ירד בטיפשות שכזאת משביל האור בלי הגנה..." ובמילים אלו, נמס גופו לתוך המים ונעלם.
דיה שמעה את הדברים והצטרפה אל ישון, ושניהם הביטו מופתעים לעבר הסלע שבבריכה, תוהים לעצמם לאן נעלם היצור.
כעבור כמה רגעים הופיע היצור על סלע אחר שבלט אף הוא מן המים. "אז... הספקתם להסתבך עם החתולרים... יצורים בלתי מזיקים, אם תשאלו אותי... אלא אם כן מתגרים בהם... ואז, הו... אז הם נקמנים נוראיים..."
"סלח לי," קרא ישון אל היצור, אך לפני שסיים את דבריו, שוב התפוגג היצור ונעלם בבריכה. שני האחים חיפשו אותו בתוך המים, ושוב, כעבור רגעים ספורים, הוא הופיע על סלע אחר.
"אתה בטח רוצה לשאול מה אני..." אמר היצור ממקום ישיבתו החדש, "אבל אני כבר עניתי לך... אני יצור מים... יצור עשוי ממים החי במים... אתם יודעים... גם אתם קצת יצורי מים, כי רוב הגוף שלכם עשוי ממים... אבל אני כולי ממים ולכן אני יכול להתמוסס במים ולזרום איתם... וככה איש אינו יכול לפגוע בי... אפילו החתולרים האלה שאתה מפחדים מהם כל כך..." ושוב, התמוסס היצור ונעלם בבריכה.
"אתם בטח גם רוצים לשאול למה התכוונתי כשאמרתי שיש מי שיגן עליכם..." נשמע שוב קולו של היצור, הפעם מצידה השני של הבריכה. "על זה עוד לא עניתי לכם... אם תרצו שאגלה לכם, תצטרכו להבטיח לי משהו... משהו שאני רוצה מאוד, אבל איני יכול להשיג בעצמי... נו... אתם מסכימים?" ושוב, התמוסס היצור ונעלם.
האחים שוב סקרו את הבריכה, מנסים לגלות מניין יופיע הפעם, אך שוב נכשלו בכך. הפעם הוא הופיע סמוך אליהם מאוד, ממש מתחת לאפם, על קצה שורש השקוע במים שנמשכו מן הבריכה. "אז מה אתם אומרים?"
"חכה רגע..." אמר ישון, "אתה יכול להישאר במקום אחד ולהפסיק להתמוסס ולהיעלם כל הזמן? איך אנחנו יכולים לדבר איתך כך?!"
"איני יכול... כמו שדגים אינם יכולים לעלות אל מחוץ למים לזמן רב, כך אני... אני חייב לחזור למים, הם האוויר שלי, הם החיים שלי... אבל אתם יכולים לדבר אל הבריכה, גם כשאני במים אני שומע אתכם..." ושוב התמוסס ונעלם במים.
"אה..." גמגם ישון, הוא היה נבוך לדבר אל בריכת מים, "לפני שאנחנו מסכימים, אנחנו צריכים לדעת על מה אנחנו מסכימים, מה אתה רוצה שנבטיח לך?"
היצור הופיע שוב על הסלע שבמרכז הבריכה. "הבקשה שלי אינה גדולה כל כך... אני רוצה רק לחזור הביתה... אם תבטיחו להחזיר אותי הביתה... אגלה לכם מי עוד יכול להגן עליכם..."
"זה לא הבית שלך?" התערבה דיה, "אמרת שאתה יצור של מים, שהמים הם הבית שלך!"
בינתיים הספיק היצור להיעלם שוב ולהופיע במקום אחר. "הבית שלי רחוק מכאן, אני יצור המים היחיד הגר בבריכה העכורה הזאת... לפני שנים הייתה סערה של ממש... האגם הגדול שמשפחתי גרה בו במשך דורות עלה על גדותיו... הייתי אז צעיר מאוד... לא היה לי די כוח להתנגד לזרם המים... וכך נסחפתי עם הזרם במשך ימים רבים עד שהגעתי לבריכה הזאת..."
היצור נעלם שוב וחידש את דבריו רק אחרי שהופיע קרוב יותר אליהם, "מאז אני תקוע כאן... איני יכול לעלות על היבשה ולצעוד... אני חייב לנשום מים כל כמה דקות... אבל אני משתוקק לחזור לאגם שלי... אל משפחתי... אם תבטיחו להחזיר אותי לביתי, אגלה לכם את הסוד..."
"אבל איך נחזיר אותך?" שאל ישון, "אתה הרי צריך להיות במים כל הזמן!"
"התכופף והכנס את ידך למים!" הספיק היצור לענות לפני שנעלם שוב. ישון עשה כפי שהורה לו היצור. הוא הכניס את ידו למים ומיד הרגיש משהו מדגדג בידו, ובתוך רגע קצר הופיע היצור ישוב על ידו. "מלאו כלי במים מן הבריכה ואני איכנס לתוכו... פעם בכמה ימים תצטרכו להחליף את המים במים טריים... אשמח אם בדרך תתנו לי להשתחרר קצת במעיינות ובריכות שנפגוש... אינני כבד... אינני זקוק למזון חוץ ממים... אנא... קחו אותי איתכם!"
היצור נמוג מידו של ישון ונעלם שוב בבריכה. "בסדר!" אמר ישון אל הבריכה, "ניקח אותך איתנו!" היצור שב והופיע במרכז הבריכה, טיפות מים ניתזו מגופו, ישון הסיק שזהו כנראה ביטוי שמחה שלו על הסכמתם.
"מה אתה עושה?" סיננה דיה בלחש באוזנו של אחיה, "איך אתה מבטיח לעשות דבר כזה? אתה בכלל לא יודע איפה האגם שלו, ומי אמר שבכלל נגיע לשם?"
"יש לנו ברירה אחרת?" לחש ישון בחזרה, "השמש שקעה כמעט לגמרי, עוד מעט תשרור כאן חשיכה איומה, תחילת חודש עכשיו. את רוצה להסתכן במפגש נוסף עם הנסיכה גוטם והחיילים שלה? לא נראה לי שאחאיים יתעורר בקרוב... וגם אם כן, הוא פצוע וחלש. אנו זקוקים להגנה אחרת."
בלית ברירה הסכימה דיה להצטרף להבטחת אחיה, בלי לדעת איך יוכלו לעמוד בה. היא תהתה לעצמה מה יאמר על כך הגמד כשיתעורר. ישון לקח את נאד המים שלו מהתרמיל שליווה אותם מאז בריחתם מהכפר. הוא ניקה אותו בתוך הבריכה ומילא אותו במים חדשים. כשסיים למלא, לפני שהספיק לסגור אותו, יצא יצור המים מתוך הנאד וישב על פתחו. "רק אל תשתו אותי..." הוא צחקק, הוא היה מאושר, התקווה לשוב לביתו מילא את ליבו.
"טוב..." אמרה דיה ביובש, בלי להתרשם משמחת היצור, "אז מה הסוד הגדול? מי עוד יכול להגן עלינו מפני החתולרים? אני מקווה שזה לא אתה..."
היצור חזר לרגע לתוך המים שבנאד, ואחר כמה רגעים שב והופיע במקומו. היה קשה לראות את פני המים שלו משום שהם רטטו כמו כל הגוף שלו וזרמו בלי הפסק, אך היה אפשר להבחין שהוא מחייך.
"מה פתאום אני?! איך אני, גדג הקטן, אוכל להגן עליכם?! היא מצחיקה מאוד האישה הזאת..." אמר היצור ופנה לישון.
דיה שמחה שהיצור, שכנראה נקרא גדג, ראה בה אישה ולא ילדה, אבל פחות אהבה את הכינוי: "מצחיקה" שנתן לה. "נו? אז מי יכול להגן עלינו? ואני מקווה שיש לך הסבר טוב, אחרת נחזיר אותך לבריכה הזאת!"
גדג שוב נעלם בנאד, אך מיד הופיע, הפעם נראה נעלב. "לא צריך לכעוס... השביל, כמובן, השביל הוא שיגן עליכם! אם הייתם מקומיים הייתם יודעים זאת בעצמכם, אבל נראה שהגעתם מרחוק אם אינכם יודעים את ברית שביל האור..."
דיה וישון הביטו זה בזה בבלבול בזמן שגדג שוב נעלם בנאד. היה קשה לנהל שיחה עם יצור שנעלם כל כמה רגעים, אבל אחרי כמה דקות של הסברים, וכשהשמש כבר שקעה לגמרי, הם סגרו את הנאד בזהירות ומיהרו לגרור את הגמד, עם כל חפציהם, חזרה על מרכז השביל, גלויים לעין־כול, כי אם מה שיצור המים אומר נכון, יוצא שהם נהגו בטיפשות רבה בירידתם מהשביל.
גדג הסביר להם שהשביל שהם צועדים בו מכונה "שביל האור". השביל הזה עתיק מאוד, ויש אומרים שהקדמונים סללו אותו לפני שרוב הגזעים הקיימים היום הופיעו על פני האדמה. איש אינו יודע היכן מתחיל שביל האור והיכן הוא מסתיים, אך ברור לכולם שהוא עובר בדרכו יערות וחורשות, הוא חוצה עמקים וגאיות, הרים וגבעות; מי שיצעד בו יעבור בתחומי ממלכות רבות ואדירות, אך גם בתוך כפרים וחוות. לפי השמועות, השביל חוצה אפילו את הים הגדול ומגיע אל הארצות שמעבר לו. השביל הזה אינו מתבלה לעולם, ומרצפותיו העתיקות אינן מתפרקות ונשברות. לכל אורכו, נשמר רוחבו של השביל ואינו משתנה אפילו בקמיצה.
אך המיוחד ביותר בשביל האור הוא ברית הגזעים הכרוכה בו. לא משנה מאיזה גזע אתה, מאיזו ממלכה ומאיזה שבט, לעולם לא תעז לפגוע לרעה במי שנמצא בשביל. השביל הוא אתר המקודש לכל הגזעים על פני האדמה. אפילו הפושעים הנתעבים ביותר, בני הבלייעל שאינם מכירים בשום חוק ושלטון, מכבדים את השביל ואינם מעלים על דעתם לפגוע במי שנמצא בו. איש אינו זוכר איך התחילה הברית המקודשת סביב השביל, אך אין יצור תבוני על פני האדמה שיעלה ברוחו להפר אותה.
כעת הבינה דיה מדוע הזהיר הגמד את הנסיכה החתולרית שאין לה סמכות על השביל. אף שהשביל עובר בתוך ממלכתה, הוא מחוץ לתחום בשבילה, ולכן היא פיתתה את דיה בלשון חלקלקה לרדת מהשביל.
ואם דבריו של גדג באמת נכונים, אז השביל הוא ההגנה הטובה ביותר שהם יכולים להשיג. הם יכולים לעמוד בשביל, גלויים לעין־כול, ועדיין להרגיש בטוחים לחלוטין.
כעת כבר שרר חושך כבד, אך מרצפות האבן של השביל זהרו קלות. השביל הזוהר נראה כפס אור למרחקים, בעיקר מפני שהשביל המשיך הלאה בקו ישר, הוא לא התעקל ולא פנה. האזור הזה גם היה מישורי לחלוטין, וכך לא היה מה שיסתיר את השביל עד למרחק.
שני האחים לא חשו כל רעב, הודות לגרגרי המאן של הגמד, אך הגמד עצמו עוד היה מעולף. האחים ניסו לפרוק את שריונו כדי לנקות את פצעיו, אך לשווא, נראה כאילו השריון היה חלק מגופו. הם נאלצו להסתפק רק בניקוי חיצוני של אזורי הפציעה וקיוו שהפצעים לא יזדהמו. הגמד התנשם בכבדות, אך לא זז ממקומו. האחים הבינו שהם צריכים לקחת אותו בדחיפות לטיפול רפואי, אך לא ידעו לאן יוכלו לפנות. הם עמדו באמצע שביל האור בלי לדעת לאן פניהם מועדות והיכן נמצא יישוב אנושי קרוב. הם כמובן לא העזו לרדת מהשביל ולא העלו על דעתם לחזור לאחוריהם. ובכלל, הגמד היה כבד כל כך, הם בקושי הצליחו לגרור אותו חזרה לשביל, איך יוכלו לסחוב אותו לרופא?!
הם כמעט לא דיברו. היה ברור לשניהם שמצבם חסר התקווה הוא באשמת דיה, שבפזיזותה הרבה ועקשנותה ירדה מהשביל וסיבכה אותם עם אנשי החתול. מתוך מחשבות מתסכלות אלו נרדמו שני האחים. תחילה ישון, ואחריו דיה.
אך דבר לא הכין אותם להפתעה שציפתה להם למוחרת בבוקר.
שני האחים צעדו בשקט אחרי הגמד הצולע בשביל הנראה אין־סופי. אפילו דיה נזהרה ולא העזה לפצות את פיה. הם מעולם לא ראו בעיניהם קרב אמיתי. אחאיים אומנם הצליח להבריח את אנשי החתול, אך הם הספיקו לחדור בטופריהם החדים את השריון שלו במקומות רבים ואף פצעו את רגלו. ברגע שהנסיכה וארבעת חייליה המדממים שינו את צורתם לחתולים והסתלקו מהמקום, הסתובב הגמד בקושי על מקומו, נאנח, שלח מבט נוזף לעבר דיה והורה להם לשוב לשביל וללכת אחריו בלי דיבורים. מאז הם צעדו בשקט כבר יותר משעתיים. למזלם, לאורך כל הדרך, עצי תאנה ענקיים שצמח משני צידי השביל הצלו עליהם.
הצליעה של הגמד הלכה והחמירה, וקצב צעידתו הלך ופחת בהתאמה עד שהפך לקצב זחילה ממש. הגמד התעקש להמשיך ולהתקדם, אך בסופו של דבר נעצר במקומו לרגע קל ואז קרס על מרצפות השביל הזהובות. האחים מיהרו אליו וניסו להקימו, אך הוא היה מותש וחסר הכרה. עיניו היו עצומות, ופרט לחזהו העולה ויורד, לא ניכר בו כל סימן חיים.
האחים גררו אותו בקושי רב הצידה והורידו אותו מהשביל. הם השכיבו אותו מתחת לעץ תאנה גדול. לא הרחק מהתאנה הם ראו בריכת מים טבעית. הם מילאו את הנאד של הגמד במים וניסו להשקות אותו ולשטוף את פניו. אך הגמד היה תשוש מדי, והמים רק החליקו על פניו המצולקות. הם נאלצו לשבת על ידו ולחכות שיתעורר.
"את חושבת שהחתולים האלה ינסו לתפוס אותנו?" קטע ישון את השקט.
"אין סיכוי," ענתה דיה בהחלטיות, "ראית מה אחאיים עשה להם, לא האמנתי כשראיתי אותו מניף את הגרזן לגובה כזה!"
"שמת לב שהוא הכה את החתולרים בצד הקהה של הגרזן?" שאל ישון, "אין לי ספק שהוא היה יכול לקצוץ אותם לחתיכות אם היה מכה בהם בצד החד, נראה לי שהוא רצה רק לגרש אותם בלי לפגוע בהם. למרות המראה הגס שלו, הוא כנראה עדין ובעל לב רחום..."
"נו באמת..." לעגה דיה, "הוא לא רצה להרוג אותם כי אז הוא היה מסתבך באמת עם החתולרים האלה. ראית איך הוא כיבד את הנסיכה הזאת בהתחלה, הם כנראה מסוכנים באמת, אחרת הוא לא היה כורע ברך לפניה. הוא ידע כנראה שהם לא יעזבו אותו אם יפגע באנשיהם, ולכן רק הבריח אותם."
"השמש מתחילה לשקוע," אמר ישון אחרי עוד שתיקה, "אנחנו צריכים להתכונן ללינה, כדאי שנסתתר איכשהו כדי שלא נבלוט בשטח, אולי בכל זאת החתולרים האלה שלחו אחרינו תגבורת, הפעם אין מי שיגן עלינו."
"דווקא יש!"
שני האחים נדרכו. מניין הגיע הקול הזה?
דיה הנידה בראשה לעבר בריכת המים, הקול הגיע משם. ישון נעמד על רגליו והתקרב לאט ובשקט אל הבריכה.
במרכז הבריכה, על סלע שבלט מן המים, ישב לו יצור זעיר, בערך בגודל כף יד. היצור היה שקוף למחצה, וגופו נע כל הזמן בלי הפסקה. היצור הבחין בקלות בישון, למרות ניסיונותיו של ישון להסתתר בין הענפים, "אני מבין שאינכם מקומיים... רק מי שאינו מקומי ירד בטיפשות שכזאת משביל האור בלי הגנה..." ובמילים אלו, נמס גופו לתוך המים ונעלם.
דיה שמעה את הדברים והצטרפה אל ישון, ושניהם הביטו מופתעים לעבר הסלע שבבריכה, תוהים לעצמם לאן נעלם היצור.
כעבור כמה רגעים הופיע היצור על סלע אחר שבלט אף הוא מן המים. "אז... הספקתם להסתבך עם החתולרים... יצורים בלתי מזיקים, אם תשאלו אותי... אלא אם כן מתגרים בהם... ואז, הו... אז הם נקמנים נוראיים..."
"סלח לי," קרא ישון אל היצור, אך לפני שסיים את דבריו, שוב התפוגג היצור ונעלם בבריכה. שני האחים חיפשו אותו בתוך המים, ושוב, כעבור רגעים ספורים, הוא הופיע על סלע אחר.
"אתה בטח רוצה לשאול מה אני..." אמר היצור ממקום ישיבתו החדש, "אבל אני כבר עניתי לך... אני יצור מים... יצור עשוי ממים החי במים... אתם יודעים... גם אתם קצת יצורי מים, כי רוב הגוף שלכם עשוי ממים... אבל אני כולי ממים ולכן אני יכול להתמוסס במים ולזרום איתם... וככה איש אינו יכול לפגוע בי... אפילו החתולרים האלה שאתה מפחדים מהם כל כך..." ושוב, התמוסס היצור ונעלם בבריכה.
"אתם בטח גם רוצים לשאול למה התכוונתי כשאמרתי שיש מי שיגן עליכם..." נשמע שוב קולו של היצור, הפעם מצידה השני של הבריכה. "על זה עוד לא עניתי לכם... אם תרצו שאגלה לכם, תצטרכו להבטיח לי משהו... משהו שאני רוצה מאוד, אבל איני יכול להשיג בעצמי... נו... אתם מסכימים?" ושוב, התמוסס היצור ונעלם.
האחים שוב סקרו את הבריכה, מנסים לגלות מניין יופיע הפעם, אך שוב נכשלו בכך. הפעם הוא הופיע סמוך אליהם מאוד, ממש מתחת לאפם, על קצה שורש השקוע במים שנמשכו מן הבריכה. "אז מה אתם אומרים?"
"חכה רגע..." אמר ישון, "אתה יכול להישאר במקום אחד ולהפסיק להתמוסס ולהיעלם כל הזמן? איך אנחנו יכולים לדבר איתך כך?!"
"איני יכול... כמו שדגים אינם יכולים לעלות אל מחוץ למים לזמן רב, כך אני... אני חייב לחזור למים, הם האוויר שלי, הם החיים שלי... אבל אתם יכולים לדבר אל הבריכה, גם כשאני במים אני שומע אתכם..." ושוב התמוסס ונעלם במים.
"אה..." גמגם ישון, הוא היה נבוך לדבר אל בריכת מים, "לפני שאנחנו מסכימים, אנחנו צריכים לדעת על מה אנחנו מסכימים, מה אתה רוצה שנבטיח לך?"
היצור הופיע שוב על הסלע שבמרכז הבריכה. "הבקשה שלי אינה גדולה כל כך... אני רוצה רק לחזור הביתה... אם תבטיחו להחזיר אותי הביתה... אגלה לכם מי עוד יכול להגן עליכם..."
"זה לא הבית שלך?" התערבה דיה, "אמרת שאתה יצור של מים, שהמים הם הבית שלך!"
בינתיים הספיק היצור להיעלם שוב ולהופיע במקום אחר. "הבית שלי רחוק מכאן, אני יצור המים היחיד הגר בבריכה העכורה הזאת... לפני שנים הייתה סערה של ממש... האגם הגדול שמשפחתי גרה בו במשך דורות עלה על גדותיו... הייתי אז צעיר מאוד... לא היה לי די כוח להתנגד לזרם המים... וכך נסחפתי עם הזרם במשך ימים רבים עד שהגעתי לבריכה הזאת..."
היצור נעלם שוב וחידש את דבריו רק אחרי שהופיע קרוב יותר אליהם, "מאז אני תקוע כאן... איני יכול לעלות על היבשה ולצעוד... אני חייב לנשום מים כל כמה דקות... אבל אני משתוקק לחזור לאגם שלי... אל משפחתי... אם תבטיחו להחזיר אותי לביתי, אגלה לכם את הסוד..."
"אבל איך נחזיר אותך?" שאל ישון, "אתה הרי צריך להיות במים כל הזמן!"
"התכופף והכנס את ידך למים!" הספיק היצור לענות לפני שנעלם שוב. ישון עשה כפי שהורה לו היצור. הוא הכניס את ידו למים ומיד הרגיש משהו מדגדג בידו, ובתוך רגע קצר הופיע היצור ישוב על ידו. "מלאו כלי במים מן הבריכה ואני איכנס לתוכו... פעם בכמה ימים תצטרכו להחליף את המים במים טריים... אשמח אם בדרך תתנו לי להשתחרר קצת במעיינות ובריכות שנפגוש... אינני כבד... אינני זקוק למזון חוץ ממים... אנא... קחו אותי איתכם!"
היצור נמוג מידו של ישון ונעלם שוב בבריכה. "בסדר!" אמר ישון אל הבריכה, "ניקח אותך איתנו!" היצור שב והופיע במרכז הבריכה, טיפות מים ניתזו מגופו, ישון הסיק שזהו כנראה ביטוי שמחה שלו על הסכמתם.
"מה אתה עושה?" סיננה דיה בלחש באוזנו של אחיה, "איך אתה מבטיח לעשות דבר כזה? אתה בכלל לא יודע איפה האגם שלו, ומי אמר שבכלל נגיע לשם?"
"יש לנו ברירה אחרת?" לחש ישון בחזרה, "השמש שקעה כמעט לגמרי, עוד מעט תשרור כאן חשיכה איומה, תחילת חודש עכשיו. את רוצה להסתכן במפגש נוסף עם הנסיכה גוטם והחיילים שלה? לא נראה לי שאחאיים יתעורר בקרוב... וגם אם כן, הוא פצוע וחלש. אנו זקוקים להגנה אחרת."
בלית ברירה הסכימה דיה להצטרף להבטחת אחיה, בלי לדעת איך יוכלו לעמוד בה. היא תהתה לעצמה מה יאמר על כך הגמד כשיתעורר. ישון לקח את נאד המים שלו מהתרמיל שליווה אותם מאז בריחתם מהכפר. הוא ניקה אותו בתוך הבריכה ומילא אותו במים חדשים. כשסיים למלא, לפני שהספיק לסגור אותו, יצא יצור המים מתוך הנאד וישב על פתחו. "רק אל תשתו אותי..." הוא צחקק, הוא היה מאושר, התקווה לשוב לביתו מילא את ליבו.
"טוב..." אמרה דיה ביובש, בלי להתרשם משמחת היצור, "אז מה הסוד הגדול? מי עוד יכול להגן עלינו מפני החתולרים? אני מקווה שזה לא אתה..."
היצור חזר לרגע לתוך המים שבנאד, ואחר כמה רגעים שב והופיע במקומו. היה קשה לראות את פני המים שלו משום שהם רטטו כמו כל הגוף שלו וזרמו בלי הפסק, אך היה אפשר להבחין שהוא מחייך.
"מה פתאום אני?! איך אני, גדג הקטן, אוכל להגן עליכם?! היא מצחיקה מאוד האישה הזאת..." אמר היצור ופנה לישון.
דיה שמחה שהיצור, שכנראה נקרא גדג, ראה בה אישה ולא ילדה, אבל פחות אהבה את הכינוי: "מצחיקה" שנתן לה. "נו? אז מי יכול להגן עלינו? ואני מקווה שיש לך הסבר טוב, אחרת נחזיר אותך לבריכה הזאת!"
גדג שוב נעלם בנאד, אך מיד הופיע, הפעם נראה נעלב. "לא צריך לכעוס... השביל, כמובן, השביל הוא שיגן עליכם! אם הייתם מקומיים הייתם יודעים זאת בעצמכם, אבל נראה שהגעתם מרחוק אם אינכם יודעים את ברית שביל האור..."
דיה וישון הביטו זה בזה בבלבול בזמן שגדג שוב נעלם בנאד. היה קשה לנהל שיחה עם יצור שנעלם כל כמה רגעים, אבל אחרי כמה דקות של הסברים, וכשהשמש כבר שקעה לגמרי, הם סגרו את הנאד בזהירות ומיהרו לגרור את הגמד, עם כל חפציהם, חזרה על מרכז השביל, גלויים לעין־כול, כי אם מה שיצור המים אומר נכון, יוצא שהם נהגו בטיפשות רבה בירידתם מהשביל.
גדג הסביר להם שהשביל שהם צועדים בו מכונה "שביל האור". השביל הזה עתיק מאוד, ויש אומרים שהקדמונים סללו אותו לפני שרוב הגזעים הקיימים היום הופיעו על פני האדמה. איש אינו יודע היכן מתחיל שביל האור והיכן הוא מסתיים, אך ברור לכולם שהוא עובר בדרכו יערות וחורשות, הוא חוצה עמקים וגאיות, הרים וגבעות; מי שיצעד בו יעבור בתחומי ממלכות רבות ואדירות, אך גם בתוך כפרים וחוות. לפי השמועות, השביל חוצה אפילו את הים הגדול ומגיע אל הארצות שמעבר לו. השביל הזה אינו מתבלה לעולם, ומרצפותיו העתיקות אינן מתפרקות ונשברות. לכל אורכו, נשמר רוחבו של השביל ואינו משתנה אפילו בקמיצה.
אך המיוחד ביותר בשביל האור הוא ברית הגזעים הכרוכה בו. לא משנה מאיזה גזע אתה, מאיזו ממלכה ומאיזה שבט, לעולם לא תעז לפגוע לרעה במי שנמצא בשביל. השביל הוא אתר המקודש לכל הגזעים על פני האדמה. אפילו הפושעים הנתעבים ביותר, בני הבלייעל שאינם מכירים בשום חוק ושלטון, מכבדים את השביל ואינם מעלים על דעתם לפגוע במי שנמצא בו. איש אינו זוכר איך התחילה הברית המקודשת סביב השביל, אך אין יצור תבוני על פני האדמה שיעלה ברוחו להפר אותה.
כעת הבינה דיה מדוע הזהיר הגמד את הנסיכה החתולרית שאין לה סמכות על השביל. אף שהשביל עובר בתוך ממלכתה, הוא מחוץ לתחום בשבילה, ולכן היא פיתתה את דיה בלשון חלקלקה לרדת מהשביל.
ואם דבריו של גדג באמת נכונים, אז השביל הוא ההגנה הטובה ביותר שהם יכולים להשיג. הם יכולים לעמוד בשביל, גלויים לעין־כול, ועדיין להרגיש בטוחים לחלוטין.
כעת כבר שרר חושך כבד, אך מרצפות האבן של השביל זהרו קלות. השביל הזוהר נראה כפס אור למרחקים, בעיקר מפני שהשביל המשיך הלאה בקו ישר, הוא לא התעקל ולא פנה. האזור הזה גם היה מישורי לחלוטין, וכך לא היה מה שיסתיר את השביל עד למרחק.
שני האחים לא חשו כל רעב, הודות לגרגרי המאן של הגמד, אך הגמד עצמו עוד היה מעולף. האחים ניסו לפרוק את שריונו כדי לנקות את פצעיו, אך לשווא, נראה כאילו השריון היה חלק מגופו. הם נאלצו להסתפק רק בניקוי חיצוני של אזורי הפציעה וקיוו שהפצעים לא יזדהמו. הגמד התנשם בכבדות, אך לא זז ממקומו. האחים הבינו שהם צריכים לקחת אותו בדחיפות לטיפול רפואי, אך לא ידעו לאן יוכלו לפנות. הם עמדו באמצע שביל האור בלי לדעת לאן פניהם מועדות והיכן נמצא יישוב אנושי קרוב. הם כמובן לא העזו לרדת מהשביל ולא העלו על דעתם לחזור לאחוריהם. ובכלל, הגמד היה כבד כל כך, הם בקושי הצליחו לגרור אותו חזרה לשביל, איך יוכלו לסחוב אותו לרופא?!
הם כמעט לא דיברו. היה ברור לשניהם שמצבם חסר התקווה הוא באשמת דיה, שבפזיזותה הרבה ועקשנותה ירדה מהשביל וסיבכה אותם עם אנשי החתול. מתוך מחשבות מתסכלות אלו נרדמו שני האחים. תחילה ישון, ואחריו דיה.
אך דבר לא הכין אותם להפתעה שציפתה להם למוחרת בבוקר.
תגובות