ההצלחה בחינוך הבנים תלויה במידת חביבות המצוות אצל האבות. אלה שידעו לקבל כל ניסיון באהבה ובשמחה הצליחו בחינוך הבנים "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו'" (יח,יט) כי ידעתיו, לשון חיבה... ולמה ידעתיו... לפי שהוא מצווה את בניו עלי (רש"י). צריך לבאר מדוע חיבת אברהם אבינו, אשר התנסה בעשרה ניסיונות, והאיר את העולם באמונה בא-ל אחד, תלויה דווקא ב"אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'". ונראה בזה על פי דברי הגמרא סוף מסכת סוכה (דף נו,ב). "מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים. כשנכנסו יוונים להיכל, הייתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס (זאב, זאב) עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל, ואי אתה עומד להם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר קנסו את משמר בית אביה. ויש אומרים שהייתה סיבה אחרת לקנס שקנסו את משמרת בילגה, משום שמשמרתה שוהה לבא". ופירש רש"י, כשהגיע שבת שלה [שמשמרתה צריכה להחליף את המשמרת הקודמת] לא היו באים [ביום ו' אלא ביום א'], מוכחה מילתא שאין עבודה חביבה עליהם. וממשיכה הגמ', "בשלמא למ"ד [לפי דעה] משמרתו שוהה לבא היינו דקנסינן לכולה משמר, אלא למ"ד מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה [בתה] קנסינן ליה לדידיה [קונסים לו]. אמר אביי אין [כן], כדאמרי אינשי שותא דינוקא [שיחה של ילד] בשוקא, או דאבוה או דאימיה". הנה לפי שתי הדעות בסיבת העונש – נשאר העונש אותו עונש, ומכאן ראיה, שלשתי הדעות ישנו שורש משותף לחטא, שהרי צריך שיהיה קשר בין החטא לעונש. למדנו, שהשורש שכתב רש"י "שאין עבודה חביבה עליהם", היה גם שורש למעשה מרים בת בילגה. נמצאנו למדים שחוסר הערכה וחיבה אצל האבות מתבטא בזלזול ובבעיטה אצל הבנים, וככל שהאב מעריך ומחבב את העבודה, כך הוא מצליח להשריש קשר לעבודת ה' אצל בניו. לפי זה מובן שאברהם זכה לחיבה מידה כנגד מידה, כי רק מחמת חיבוב העבודה הצליח להעביר את הקשר לעבודת ה' לדורות הבאים. וחיזוק לדברינו, תפילה שאנו מתפללים ב"ובא לציון" – "הוא יפתח לבנו בתורתו, וישם בלבנו אהבתו ויראתו, ולעשות רצונו, ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה", ופירש ב"משנה ברורה" (מז, י), "שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" – זו תפילה על הבנים שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות. הרי מצינו ש"אהבתו ויראתו ועשיית רצונו בלבב שלם", הן גורמים ותנאים כדי שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, ונזכה לבנים בני תורה וצדיקים. כשהמהגרים היהודים הראשונים הגיעו לאמריקה, לא הייתה להם אפשרות לקבל שם עבודה מבלי לעבוד בשבת, והיו כאלו שכל שבוע החליפו מקום עבודה כדי לא לעבוד בשבת. חלק מהמשפחות האלה הצליחו להמשיך ולהעמיד דור חדש של יראי ה', וחלקם נכשלו בחינוך ילדיהם. שאלו את הרב יעקב קמנצקי ז"ל, כיצד יתכן שילדים שראו מסירות נפש כזו אצל הוריהם לא הלכו בדרכם. והשיב הרב, שהדבר היה תלוי באופן שהגיבו אבותיהם כשחזרו ביום ששי מפוטרים מהעבודה – היו כאלו שהקרינו שמחה ואושר שהצליחו לעמוד בניסיון קשה שוב ושוב, והיו כאלו שנאנחו קשות על מר גורלם, והתאוננו עד כמה קשה להיות יהודי שומר מצוות, וילדיהם למדו לקח בהתאם.
