במערכון האגדי של מונטי פייתון The Lumberjack Song מרנן מייקל פאלין בעליצות על חייו כחוטב עצים. הוא שר ומקהלה חוזרת אחריו בהתלהבות. בשלב מסוים הוא מתחיל לתאר הרגלים ביזאריים. חברי המקהלה חוזרים אחריו תוך כדי שהם מחליפים ביניהם מבטים משתאים נוכח הגילויים. אולם אז הם חוזרים לפזמון ומיד מתעשתים. הרי מי לא רוצה חיים כמו של חוטב העצים הפראי והמאושר? לבסוף חוטב העצים מתוודה על סטייה ארוכת שנים. חברי המקהלה מספיקים לחזור על מספר מילים ואז קולטים את העניין, משתנקים ומתפזרים במחאה נמרצת ובהבעות פנים נגעלות. גם לנו יש חוטבי עצים כאלה. הראשון היה השופט אהרון ברק שכתב את הפזמון "מלוא כל הארץ משפט". ואנחנו חזרנו אחריו בעליצות. כי הרי מי לא רוצה לגור במדינה מתוקנת עם בית משפט עצמאי ונאור? בית המשפט העליון שלאחר עידן ברק שדרג את קו האקטיביזם השיפוטי למחוזות הזויים, פוליטיים במובהק. בשלב הזה כבר התחלנו להחליף מבטים משתאים אבל כשהגענו לפזמון התעשתנו מיד: "הכל שפיט! הכל שפיט!". כי הרי מי לא רוצה לגור במדינה מתוקנת עם בית משפט עצמאי ונאור? ואז שופטת אחת נתפסה בקלקלתה, זכתה לגיבוי של נשיא בית המשפט העליון דאז שהוציא אותה בזול, וכתגובה למהלך גם לא שכחה להצהיר, בלי בושה, שאפילו החוק לא יקבע לה מתי לסיים את תפקידה. והכל מהמקפצה. השופטת הבאה בתור כבר תיאמה עם פרקליט את תוצאת הדיון בווטסאפ. ובשביל להבהיר עד כמה היא חושבת שכולנו מטומטמים (ויש בזה משהו, צריך לומר) הרימה הצגה בדיון ושיחקה אותה מופתעת. גם היא בדרך לצאת בזול מהעניין. ככל שהדו"ח שרשם עליה נציב תלונות הציבור על השופטים היה חריף וקשה, כך הייתה המלצתו לגבי המשך דרכה כשופטת מרוככת וסלחנית. המערכת מגבה את עצמה ומגינה על עצמה. גם מפני האשמות בשחיתות. אז שוב החלפנו מבטים משתאים, וגם כעסנו והיו כמה כתבות בעיתון. אבל אז הסבירו לנו כמה בית משפט עצמאי וחזק הוא קריטי לדמוקרטיה. אז התעשתנו וחזרנו על הפזמון. כי הרי מי לא רוצה וגו'..? עכשיו מגיעה השופטת גרסטל, ובניסיון מוצלח מאוד להדיח את אלון מזרחי מתואר אלוף הציטוטים המביכים אי פעם, מבהירה כי אמנם קיבלה הצעה קרימינלית, אבל לא במובן הפלילי של המילה.. כולנו מטומטמים, כבר אמרנו. ואפילו בארזים הכי גבוהים נפלה שלהבת כשמרים נאור עצמה ביצעה מחטף שערורייתי וזיהמה את תהליך בחירת השופטים בישראל. בשלב הזה כבר היינו אמורים להשתנק, למחות ולפזר את המקהלה הזו לכל הרוחות. אבל את המנגינה הזו דואגים שופטי בית המשפט העליון ותומכיו מ"כולנו" ומר"צ שלא ניתן יהיה להפסיק. אלא מה? שלאור כל הגילויים, הדיון החוקתי הקורקטי אודות יחסי כנסת-ממשלה-רשות שופטת כבר אינו רלוונטי. מה שרלוונטי הוא שבמערכת המשפטית של מדינת ישראל ישנם גידולים ממאירים ומבהילים של הסתאבות ושחיתות. אז יש שמנסים לקדם את פסקת ההתגברות. זהו עניין חשוב שלעצמו, אך כביטוי מושאל מצהל"ית, פסקת ההתגברות היא ניסיון להתכונן למערכה הקודמת במקום לפרש את תנאי הזירה הנוכחית ולהתכונן למערכה הבאה. במקום זאת עדיף שנקשיב היטב למנגינות שעולות מהמערכת המשפטית. ואז כדאי שנצא למערכה נגד השחיתות המרקיבה את המוסד החשוב הזה. כאחד הצעדים המיידיים, על משרד המשפטים להקים מנגנון חדש שישפוט שופטים שסרחו אך זכו לגיבוי וזיכוי מצד עמיתיהם למערכת. אז בעוד ששופטת אחת התאמנה על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת, ובעוד ששופטת אחרת מתאמנת כעת על הבעת פנים של "אנא כורדי", הגיע הזמן שאנחנו נעלה על פנינו הבעה של גועל נפש.
