כשאני מרפרפת מעל קלידי המקלדת, האצבעות נעות להן בחרדת קודש. כמה כוח יש במילה הכתובה. בכוחה לרומם ובכוחה להביא לקלקול. השופר שאני תוקעת בו חייבת להשמיע צלילים מדויקים. בלי זיופים. לשאוף אוויר מלוא ראותי, ולתקוע תקיעה גדולה. המעמד מחייב. אני רוצה לגעת בנשמות. אני רוצה לעורר מחשבה ולפרוץ את מנעולי הלבבות האטומים. אני רוצה להשפיע- ובגדול. וכך בראיון מוקלט או מצולם, או בהופעה ב'לייב'- יש לי שליחות. ואני לא הולכת לפספס את המומנטום. לפני שנים רבות, הוזמנתי להופיע בתכנית טלוויזיה של אילנה דיין בנושא של הפלות מלאכותיות- עם מרואיינים רמי ניסיון ורהוטי לשון ,ועם עמדות מבוררות ומנומקות היטב.. היתה זאת כניסה לגוב האריות ממש. דר שוסהיים, ראש אגודת אפרת, ששלח אותי למשימה המאתגרת, העביר אותי 'סדנת תקשורת' קצרה. דבריו הסתכמו במשפט הבא- חנה, לא משנה כלל מה ישאלו אותך. את תגידי את מה שתכננת להגיד. המשפט הזה מלווה אותי עד היום. כדי להתראיין צריך להיות גיבורים. וזה לא תמיד נעים. ומעולם לא נוכל להביע את כל מה שעל ליבנו. לאחר יגיעה של הגעה לאולפן , והמתנה ארוכה, יוקצו לנו במסורה דקות ספורות כדי להעביר מסר. ובינתיים, בחדר האיפור אפשר לפתח שיחה מלב ללב . באולפן, אנשי התאורה והסאונד- יזכו לפנים מאירות ולהכרת הטוב, נתעניין במראויינים הממתינים , מבטם קפוא .ומתברר שכאשר עושים לשם שמיים, ריבונו של עולם מפליא לעשות. הוא שם בפינו בדיוק את המילים הנכונות שהיו אמורות להיאמר ולהישמע. שנים רבות ברחתי מאימת המצלמה. מבקשת אנונימיות. לא רוצה לצאת מאזור הנוחות. אני עלולה להיכשל בלשוני. לפספס את המסר שבקשתי להעביר. וזאת היתה טעות. כי אין לך קידוש ה' גדול מחשיפת הפנים היפות של הציבור הנפלא שלנו, ואין כמו מראה עיניים. לחשיפה יש גם שני צדדים – אנו באים לחשוף את עצמנו, את המהות שלנו, את הערכים היקרים לנו ואת אורח חיינו . ובאותה נשימה, אנחנו נדרשים להיחשף לרחשי כלל ישראל באמצעות התקשורת. לדוגמה- קול באשה ערווה. לכאורה, זה מקומם. זה מעליב. זה מבדל. זה חשוך. זה מביע יצריות וטרוף הדעת. איפה הפתיחות? איפה כבוד לזמרת? אך אם נחשוף את עצמנו יותר, נגלה את פניה היפות של הצניעות, של כבוד האשה היהודית, יתכן והלבבות האטומות תיפתחנה.. וחשוב לא פחות, הוא שנבין ונפנים את החששות הכבדים שמעוררת ההתקדמות העל-טבעית של הציבור הדתי לאומי, בכל המישורים. חששות אלו מלווים בכאב עמוק על ערכים שנמוגו ובדאגה כנה לעתיד כשכלו אידיאלים מן הארץ . אם נבין את העמדה הנפשית של הציבור שעומד מולנו, נוכל להרגיע ולהפיג את המתח ולקרב לבבות . הציבור שלנו נושא על כתפיו סרבל עמוס במשימות. אנחנו נושאים על כתפינו הרחבות את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, את לימוד התורה, את הפצת היהדות בגרעינים התורניים, עזרה לאוכלוסיות מוחלשות, ועוד. והנה, מצטרף תיק תקשורת , תיק כבד, עמוס ובלוי. אך אין לנו ברירה. לא נוכל להדיר את רגלינו מהזירה המשמעותית הזאת. אנחנו צריכים לכתוב את התסריט. יש לנו בשורה. והיא תנצח.
