חוק הלאום יותר משהוא מהווה הצהרה חוקתית הוא מסמל את סיומה של תקופה. עדיין לא ברור לאן יתגלגל חוק הלאום שנחקק רק לפני שבועיים, האם בג"ץ יבטל אותו כפי שרמזו מספר שופטי בית המשפט העליון ובכך יפתחו ב'מלחמת רשויות, כפי שאמרה שרת המשפטים, או שבג"ץ יבחר שלא לבטל חוק יסוד. דבר אחד ברור, חוק הלאום לא ישנה כלום בצורת החשיבה של שופטי בג"ץ, הם מעולם לא התחשבו בחוקים וחוק הלאום השנוא עליהם לא יקבל יחס שונה. אין ספק שהם יהפכו את חוק הלאום ל'אות מתה' בספר החוקים הישראלי. חוק הלאום, כידוע, אינו משנה דבר באופיה של המדינה ובכללים הנהוגים כאן בשבעים השנה האחרונות. החוק שאלמלא פוליטיקה קטנונית (מישהו אמר 'ציפי ליבני?) היה קונצנזואלי לחלוטין. מקבע בספר החוקים את הציונות בגרסה הכי 'לייטית' שלה, את הצהרת בלפור בדבר "בית לאומי לעם היהודי" ואת מגילת העצמאות. החוק אם כן אינו משנה דבר, אבל הוא בהחלט סמל, הוא מציין את סוף תקופת הציונות. הציונות, כתנועה הלאומית של עם ישראל מלווה את עמנו כ-140 שנה. החל מועידת קטוביץ בשנת תרמ"ה ברומניה שם החלו לפעול 'חובבי ציון' כתנועה לאומית. ועד לשנת תשע"ח בכנסת ישראל בירושלים, שם סיימה הציונות את דרכה. הציונות נגמרה. אולי קשה לנו לקבל את זה אבל זאת המציאות. הציונות נגמרה לא בגלל שהיא היתה גרועה או שגויה, אדרבה. הציונות נגמרה בגלל שהיא הצליחה מעל ומעבר למצופה, מדינת ישראל היום היא מדינה חזקה ומובילה בעולם, יש בפנינו אומנם אתגרים לא מעטים, אבל אין איום קיומי מעל ראשנו. החקלאות הישראלית, גולת הכותרת של המפעל הציוני, מייצאת תוצרת וידע לכל העולם. הצבא שלנו הוא אחד הצבאות החזקים בעולם והיצוא הביטחוני הישראלי נמצא דרך קבע בעשיריה הראשונה בעולם. קיבוץ הגלויות, הכלכלה, ההייטק, דרוג האשראי... אם את הארץ בונים היום הקבלנים בעזרת פועלים סיניים וערבים, בחקלאות עובדים בעיקר תאילנדים ואת הביצות המיובשות מציפים מחדש במים, כנראה שתם עידן. חוק הלאום הוא בהחלט אקורד סיום ראוי ל 140 שנות ציונות. נכון, בעשרות השנים האחרונות ניסינו לדחוף את הציונות ליעדים חדשים, התיישבות ביהודה ושומרון מצד ימין וחזון השלום מצד שמאל. חזון השלום התפוגג מול הרצחנות האסלמית והאביב הערבי. ומאידך ההתישבות ביהודה ושומרון ובכל שאר חלקי הארץ נכנסה להקפאה. הדגל הכחול לבן נכנס לבוידם לאחסון עמוק. שולפים אותו משם מספר פעמים בשנה, ביום העצמאות, לזכור איפה היינו לפני 70 שנה, בניצחונות ספורטיבים נדירים, בעת זכיה בארוויזיון או בהפגנות... הקומה הראשונה, הציונות, בתקומת האומה הושלמה. נכון יש עדיין מה לשפר, יש עדיין מה לתקן גם בקומה הבנויה, תמיד יהיו. כבר אמרה התורה "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ", אבל הקומה עומדת יציבה ומרווחת ומוכנה היום יותר מתמיד לבניית הקומה השניה. על מהות קומה זאת נסובה כרגע המחלוקת בציבור הישראלי, לכל צד יש שאיפות משלו ודגלים משלו, דגלים שמבטאים את הרצונות והשאיפות לבניין הקומה השניה. מצד שמאל מונף בעוז דגל שבעת הצבעים, תחת הדגל הזה צועדים היום רבבות. הדגל הזה, שכבר מזמן חרג מהגדרתו המקורית מבטא עבורם את החופש, הליברליות, הניתוק מהעבר, המתירנות, החדשנות, מחיקת הלאומיות, השוויון, והשנאה לכל דבר שמייצג יהדות וקדושה תחת איזה צועדים אנו?! האם אנחנו בכלל נמצאים במאבק על מהותה של 'הקומה השניה'?! נכון, ישנם ארגונים רבים הנאבקים נגד "דגל שבעת הצבעים" על נגזרותיו השונות, נאבקים נגד הלהט"ב, נגד שילוב נשים בצבא, נגד הרפורמים, נגד ההנתקה, נגד, נגד ונגד. אבל בהתנגדות לא בונים כלום, גם לא עוצרים את הבניין של יריבינו עם איננו מעמידים חזון אחר. במאבק נגד נושאי דגל שבעת הצבעים על מהותה של הקומה השניה, אנו ממשיכים להניף את הדגל הכחול לבן, הדגל הישן והטוב, דגלה של הקומה הראשונה. דגל שהוא פשוט לא רלוונטי למאבק על מהותה של הקומה השניה. חובה עלינו להניף דגל חדש ישן, דגל שאת שמו הגה מרן הראי"ה זצ"ל שכינה אותו "דגל ירושלים", זהו הדגל השייך לקומה השניה אותה אנו שואפים לבנות. דגל זה עוסק בקדושה ובטהרה ובשאיפה להשראת שכינה. ליבה של "הקומה השניה" הוא הר הבית ובית המקדש והשאיפה לגאולת הר הבית ובניית המקדש היא העיסוק העיקרי שלה. לא כחזון אוטופי לימות המשיח, אלא כיעד אמיתי בר מימוש בימנו אנו. מול טומאה נעמיד טהרה. מול פריצות נעמיד קדושה. מול ניתוק נשאף לחידוש ימינו כקדם. מול מתירנות נערוג לגילוי שכינה. במאבק בין "דגל שבעת הצבעים" לבין "דגל ירושלים" ברור מי ינצח. נצח ישראל ינצח!
