כוס קפה שחור או נס, שקיות ממתקים לילדים מתוקים, תורה בעמקות מול ספר בעיון, גריסת "קריאי מועד" בנעימה או רב שעושה את העבודה. כך נראה ליל התיקון המתקרב. כי בחג הקרוב נקבל אותה, את התורה. כנראה שמנהג ישראל, שאיננו הלכה, דין הוא, ואם אין אנו נביאים אז לפחות בני נביאים. ישראל שלפני מתן תורה, שם במדבר למרגלות הר סיני, שקעו בתרדמת עמוקה ובא הקדוש ברוך הוא והקיצם (שיר השירים רבה). הקיצונו קולות השופר והברקים. וקיבלנו אותה. נכון, בהתחלה בחרדה ואפילו בבכי (רש"י במדבר יא,י) אך בסוף באהבה גמורה - "נעשה ונשמע". כנראה שבחג השבועות הבא עלינו ועל כל תושבי מדינת ישראל לטובה, נצטרך לקבל אותה אף יותר. אין הכוונה לחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו. ודאי ששם יש לתורה הקדושה מה לעשות והרבה. הכוונה לחיי התורה הציבוריים, שם נדמה, חברים, שאנחנו עדיין ישנים למרגלות הר סיני ואזנינו אטומות לקריאות השכמה. אנו עירניים מאד בסוגיות לאומיות אך ישנים בזמן שארגונים וקבוצות לוקחים לנו את המדינה ואת לב החיים, את חירות המחשבה והביטוי, אנו המומים מהאיסור לומר אפילו בתוך ישיבה ביום ירושלים את חזון התורה הפשוט והברור, להלכה ולמעשה. הציונות הדתית היא אלופת הרכבת הקודש והחול, הסינרגיה וההרמוניה, קידוש החידוש וחידוש הישן. אבל אם בדרך הרגליים מסתבכות זו בזו ואם שכחנו את הבסיס הקיומי, הבה נתעורר על עצמנו, נפסיק לנקר, נחזור על הראשונות ונקבל באהבה תורה, בעשרת הדיברות לדתי במדינה, ולכל מי שהתורה יקרה לו: " אנוכי ה ' אלוקיך " – אין עוד מלבדו. לא אהרן ברק ולא נתניהו. לא לפיד ולא נוני מוזס. לא "הארץ" ולא שום עם הארץ הנושך כחמור, או משתולל. " לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני " – לא נסגוד, לא נתנצל, לא נכרע ברך ולא נשתחווה. לא נתבלבל ולא נאמץ אלוהים אחרים, לא דתות, לא תפיסות, לא רעיונות הפכפכים המתהפכים עלינו. חכמה בגויים – נאמין. תורה בגויים – לא תודה. " לא תישא את שם ה ' אלוקיך לשווא " – לא נעקם את תורת ה' ולא ננסה להדביק כיפה כדי 'לגייר' תופעות פסולות, בטח שלא נשתמש בתורה לשם כך, לא לכתחילה ולא בדיעבד. אנו, כל העם, זקוקים לתורה בטהרתה. לא ננסה לדבר על "היפה שבתורה" ולא נהיה סתם דתי-שימושי באיזה ספסל אחורי. " שמור את יום השבת לקדשו " – נשמור על השבת הציבורית, זה לא עסק רק לאחינו החרדים. זהו מאבק למען כלל ישראל, למען העובד במפעל בירוחם, למען השוטר המאבטח בעל כרחו בארוויזיון ואפילו למען הבת שלך או שלי, שלא תתקבל לעבודה כי היא שומרת שבת. שבת-קודש, שבת לה', היא הנשמה הממלכתית של מדינת ישראל. והיא ממש לא לדתיים בלבד. " כבד את אביך ואת אמך " – נכבד את מוסד המשפחה העתיק, את השורשים שלנו ההופכים לנגד עיננו ל'הורה 1 והורה 2'. את הנשיות והגבריות שמוכנסים למבחנות והבניות מגדריות. נחוס על המולדת, מדינת ישראל אשר נכנסה להריון לא רצוי כאם פונדקאית לזרמים עכורים שפלשו לכאן מעבר לים בלי ששמנו לב. " לא תרצח " – לא נהיה אדישים מול ההפקרות הביטחונית. מול הכניעה לרוצחים. מול קול דמי אחינו ואחיותינו הזועקים אלינו מן האדמה. יש פתרון צבאי. זאת אכן לא סוגיה דתית אך לא ברור למה הרבנים ובתי המדרש צריכים להזכיר לצה"ל ולממשלה שתפקידם לנצח. " לא תנאף " – לא ניתן יד לאידאליזציה של פירוק מסגרות. ציונות דתית זה ממש לא כנס פוליאמוריה עם לוגו אוניברסיטאי של ספר תורה. לא נשב בשקט בזמן שמצעדי תרבות מצרים וכנען והנפת דגלי כיעור ועריות על ידי עיריות הופכים ל"כבוד האדם". ישראל בהר סיני - פסקה זוהמתן (שבת קמו.). " לא תגנוב " – לא ניתן יד להעברת תקציבי עתק על חשבוננו ומכיסנו, משלמי המיסים, בכדי לעצב את צביון המדינה מחדש. בכדי לפרנס פקידים ושופטים שחצנים שיודעים מה טוב לנו. והעיקר – לא ניתן יד לגניבת לב הציבור אשר מצביע לממשלה ימנית-מסורתית ומקבל לפרצוף מדיניות שמאל ופירוק זהות. " לא תענה ברעך עד שוא " – ניצמד לאמת. האמת איננה פחדנית ואיננה ביישנית. לא נחביא ולא נייפה. מה שטוב לומר בתוך מכינת עלי ובישיבת מרכז הרב – נאמר לכולם. בהסברה נאותה ובחכמה. הסתיימו ימי הרדיפה שלא מביישים את מצוד הנביאים על ידי איזבל. " לא תחמוד " – לא נתפעל מהברק ומהחיצוניות של אלה הנראים חזקים. נתעלם מפיתויים תמורת ויתורים על יסודות חיינו. גם תקציבים למוסדות ומפעלי תורה והתיישבות חשובים לא יכשירו מדיניות של תפיסות זרות. נשמור על החופש לומר את דעתנו בלי תלות ובלי איומים. (ראה חו"מ סוף סימן רמט ובסמ"ע שם) אכן, ריקודי-התפרקות ומחולות עגלי בג"צ הם מנת חלקנו בזמן האחרון. לפעמים אנו נוטים לפסוח על שני הסעיפים. לפעמים גם נדמה שהלוחות קצת שבורים לנו. אך בחג מתן תורה נתקן. נתקן כי הם חקוקים על סלע ליבנו. זה הזמן לקבלם באהבה ובשמחה על ידי מקדש ישראל והזמנים. תיקון קבלת התורה.
