לפני כ-20 שנה נתכנסו כל ראשי הסיעות הדתיות למפגש פסגה, למפגש קדם סקר שאמר: שאם כל המפלגות הדתיות חוברות למפלגה אחת המפלגה תקבל 31 מנדטים. לאור תוצאות הסקר, הנדבן זאב וולפסון (ז"ל) אמר שמבחינתו הוא עוצר את כל התרומות שלו לכל עניין אחר ומתמקד במטרה הזו. לטובת העניין נרתמו רבנים ואישי ציבור שראו בשיקוף סקר זה נקודת תפנית שיכולה לשנות את המציאות הפוליטית והיהודית בישראל ופעלו לקיום המפגש. המפגש עצמו התנהל באווירה טובה וכאשר היה נראה שיש הסכמה בין הנוכחים, קם אחד מראשי הסיעות שהיה כבר אז חבר כנסת מוכשר, והודיע שהוא אינו נכנס למהלך כזה, 'איננו מוכנים למדינת יהודית. אין לנו שום כלים לזה, אנחנו צריכים להמשיך לתת לחילוניים לנהל את המדינה ולהתנהל תחתיהם'. ובאמירה זו נסתיימה הישיבה. מאז לא נעשו נסיונות נוספים לקיים תהליך כזה. היהדות במשך מאות שנים התמקדה במערך חוקים דתיים שמתעסקים באדם הפרטי ולכל היותר בקהילה. אך מהלכים מדיניים היו ממנו והלאה, השאלה: האם מתקנים בשבת מערכת ביוב עירונית שקרסה?, כלל לא נדונה. האם מדינה היא גוף חסד שצריך לתמוך בתושביו או שהוא גוף ניהולי עם מינימום התערבות? כלל לא הייתה קיימת בשיח ההלכתי. בקום המדינה קמו בצורה מואצת מכונים שעוסקים במערכי תורה ומדינה ונכתבו מאמרים על ידי תלמידי חכמים שנתנו מענה לשאלות נקודותיות, אך צד השווה בכל ההרי הפסקים שנכתבו הם: איך משלבים את מערכת ההלכה בתוך חיי המדינה, אף אחד מהם לא התיימר לייצר מערכת חיים מדינית שלמה על פי התורה. "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות" (אורות המלחמה ג) הרב קוק מתאר את הפחד הפנימי שגרם ליהודים לפחד להתעסק בפוליטיקה העצמאית שלהם, כחשש מסיאוב המערכות שקיים בפוליטיקה. גם כאשר יהודים התקבצו להקים להם מדינה את המדינה הם בונים אותה במבנה חילוני, "אשימה עלי מלך ככל הגויים". את ההלכה היהדות הם יוציאו המבויידם רק כאשר יהודי פרטי יפגע מאיזה היבט. מה שכן התפתח זה מערך פחדים ממדינת הלכה, פחדים שחלקים בעם עשו בהם שימוש דמוני שהוריד למחתרת כל נסיון להציף את הסוגיה הזו בשיח הציבורי. המענה לשאלה - האם תחילו דיני סקילה? שהינו מענה מורכב, הוביל במהרה את השיח החשוב הזה לתוככי בית המדרש, ולהשאר שם, שוב בד' אמות של הלכה. גם אחרי סתימת הגולל של איחוד המפלגות הדתית, לא התחילו פתאום צוותי חשיבה בשאלה: מה יש לעשות על מנת להגיע למקום זה? חיי הנוחות שיש את החילוני (או דתי המנהל על פי תפיסה חילוני ע"ע היועמ"ש) שמנהל את המדינה, והדתי שנהנה ממנעמיה קשה היה לקחת. אולי לעשות הפגנה על פגיעה בשבת שהגיע לד' אמותי, או על מנת להשיג הישג פוליטי נוסף. אך מהלך אסטרטגי ארוך טווח כלל לא עמד באמת על השולחן. מי שכן חי את הקונפליקט הזה הוא הציבור הדתי לאומי שראה לאורך כל הדרך את החיבור בין מדינת הלאום היהודי לדתו, אך גם הוא לא התמודד עם הבעיה הזו, אלא ניהל איתה סכסוך. כאשר מצד אחד הוא חשש ובצדק לכפות את ערכיו על ציבור, אך גם לא באמת הבין איך הוא מסתדר עם מערכי חוקי הסנהדרין, ומצד שני המשיך להאמין באמונה משיחית שאיך-שהוא זה יגיע, באש מן השמים. גם מכונים כמו צומת וכתר לא הובילו את השיח, הפוליטיקים הדתיים לא ביקשו מהם נירות עמדה, וגם חוות הדעת שהם הוציאו לרוב התעסקו בנקודות פרטיות. ראשי מועצה או רשות מקומית שנתקלו בבעיות הלכתיות נאלצים לאלתר פתרונות מקומיים. במגילת העצמאות מופיעה המילה יהודית, היהודים בשלל וריאציות, תוך מחיקה עקבית של המילה דמוקרטית שהופיעה בטיוטות, מכיוון שהיה ברור למקימי המדינה מה מהות ומה פרוצדורה . בפועל לא נעשה שום מחקר ושום תהליך מדיני או ממשלתי להבין את המושג הזה ואיך לקדם אותו במערך החקיקה. כך נוצר שבצלאל סמוטריץ' אומר שאנחנו רוצים מדינה יהודית, מכניס את כולם לעמדת מגננה מזיזים למישהו את הגבינה, אם מתוך חשש דמוני, או מתוך חוסר ידיעה. בזמן שבמקביל מדינה הלכה אחרת של אהרון ברק התקדמה בזחילה ויצרה פה הלכה למעשה תפיסה דתית משפטית בעלת ערכים מערביים. נדמה כאילו נוח לכולם להשאיר את היהדות בגלות. לאור זאת אני מוצא את אמירתו של סמוטריץ' מלבד קריאת השקמה וניעור, אלא גם אמירה חזונית בריאה שבעבודה רבה ניתן להתחיל ליישם אותה. וכן ברור לי שמשימה זו לא יכולה לבוא מלמעלה העם יקיא אותה כמו שהוא מקיא את המהפיכה השיפוטית של ברק. מי שצריך להוביל אותה זה העם על ידי נציגיו עקב בצד אגודל, למשימה הזו יהיו אויבים רבים מבית ומחוץ, אוהבים כשונאים, והיא לא תקרה במהירות, או מעצמה. היא באחריותינו.
