הגרבוז התורן שיתף שבוע שעבר את עם ישראל בתובנותיו ובכך חשף שוב את פרצופו המכוער של היהודי העלוב והגלותי, זה שהתרחק משורשיו ובועט במורשת אבותיו. הכוונה למי שכיהן בעבר כראש המוסד לשירותים מיוחדים שבתי שביט. לפני שנדון בתופעה (שאינה חדשה) ארצה להביא בפניכם כמה מה"פנינים" אותם הצליח להפיק הפה הזה, לאחר שהנשמה היהודית הוזזה אחר כבוד הצידה אל מקום חשוך ומוסתר היטב – על מנת שלא תפריע חלילה. בראיון למעריב סוף שבוע צוטט שבתי שביט כאומר : “אין ספק שביהודה ושומרון יש כוח אמוני, אפילו משיחי, שעבורו הישיבה ביהודה ושומרון היא צו האל. אני בז להם, כי זו לא היהדות האמתית. הוסיף ו"החמיא" ליהודים המצביעים לימין ולנתניהו באומרו: "המלחמה שלי היא לא עם סמוטריץ ... אלא עם הליכוד בראשות נתניהו. הבוחרים שלו הם אנשים חסרי דעת, חסרי הבנה. הבייס הפוליטי שלו זה אנשים שהסף הנורמטיבי שלהם הוא בגובה דשא". בתשובה לשאלה ענה שביט – "בארץ ישראל של סמוטריץ’ אני לא אשאר דקה". עד כאן ה"הארות" בהן שזיכה אותנו שביט. כמה לא מפתיע, הרי הורגלנו כבר (לאחרונה) שאנשי "ביטחון" "מזהים תהליכים" בחברה בישראל (כמו בגרמניה הנאצית...) ובעבר הרחוק למדונו בדרנים סוג ת' שמצביעי הימין הם צ'חצ'חים. בעבר הקרוב נמצא מי שיתאר אותנו כאספסוף המנשק מזוזות. למעשה, דברי הבלע הרוויים שנאה משטמה וזלזול נמצאים שם, כל הזמן אצל שכבה מסוימת באוכלוסייה, כזו הרואה עצמה כאליטה ואת אנשיה כנאורים. חברים של "כבוד" בקבוצה הזו הם שופטים ופרקליטים במערכת המשפט, אנשי תקשורת רבים מאד, בעלי ההון, "אנשי הרוח", הבוהמה השמאלנית והקיצונית המכנה עצמה "אנשי תרבות" ולמרבה הצער גם אנשים רבים שצמחו מתוך מערכת הביטחון – צה"ל, שב"כ והמוסד. ארצה להתעכב לרגע על האחרונים – אנשי מערכת הביטחון. כל מי שמעורה בנעשה בצה"ל אינו יכול להיות מופתע. מאז הסכמי אוסלו הארורים שבוי הצבא כבשרשראות ברזל עבותות בידי חשיבה "אוסלואידית" שכמוה כמחלה תודעתית קשה. המדיניות לה אנו עדים מזה שנים, מדיניות של "הכלה", "תגובות מידתיות", אש ב"עצימות נמוכה" וסירוס בפועל של הלוחמים בשטח- כל אלה הם סימפטומים למשהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר מדאיג, הרבה יותר מסוכן. ואכן, ראשי הצבא כולם התחנכו על ברכי "ערכיה" ותפישת עולמה של הקרן לישראל חדשה על שלל גרורותיה המסוכנות. מנקודת ראות גורמי השמאל שחדרו לחינוך הצה"לי והתיישבו "חזק" בתוך עורקיו (בדומה לטרשת אלימה) התוצר משובח, מבחינת עם ישראל זה אסון. כך יוצא שרמטכ"ל מזלזל ב"הקם להרגך השכם להרגו" ומגדיר ההיגד האלמותי של חז"ל כסיסמה ריקה. כך מתעסק הצבא בהעצמת נשים ובשילובן ביחידות לוחמות (על חשבון איכות היחידות וכושרן המבצעי) ועוד ועוד... וככל שהקצין מטפס גבוה יותר בסולם הדרגות, כך הוא נדרש להתאים עצמו יותר לטומאה הזו, שבינה לבין רוח קרב יהודית, ניצחון ומיגור האויב אין ולא כלום. סוד גלוי הוא שרבים מהקצינים הבכירים פוזלים, עוד בהיותם במדים, לעבר הקריירה השנייה בה יפצחו בסמוך לאחר שחרורם. האפשרויות די מצומצמות – השתלבות בעולם הפוליטי או פנייה לעולם העסקים. הקשרים הסימביוטיים (שבוודאי אינם רצויים) בין לובשי מדים לבין אנשי הון ופוליטיקאים נולדים ומטופחים עוד בתקופת השירות. בהיות ההשקפות והתודעה מעוצבות כדבעי בהתאם ל"דרישות" השמאל – הרי שמכאן קצרה הדרך למנעמי ה"מיליה" – כסף, כבוד, תקשורת מפרגנת ושאר מטעמים. חברי הצמרת הביטחונית הזו מתחככים איש ברעהו, מפרגנים אחד לשני ומשלמים את המס (בשפתיים) כמצופה מהם. נחזור למתנשאים ולמכפישים. פעם זה דודו טופז, פעם זה גרבוז, הפעם זה שבתי שביט. המשותף לכולם הם התנשאות כלפי רוב היהודים במדינה, זלזול בהם ובאינטליגנציה שלהם, בעיטה במורשת ישראל וניכור מיהודים ומיהדות, הכפשה והעלבה של יהודים תוך פגיעה ברגשות רבים. למעשה מדובר בניתוק חמור מהעם, כזה המייצר שני מחנות. מחנה אחד (הרוב המוחלט של היהודים) ובו יהודים מכל העדות ומהפזורה כולה, ילידי הארץ וכאלה שעלו בשמחה לישראל ומקיימים בגופם, בחייהם כאן ובאמונתם את ראשית צמיחת הגאולה של עם ישראל בארצו. ואילו המחנה השני המצומצם מאד בממדיו, מתנכר למורשת אבותיו, מתמכר לתרבות זרה ולובש אדרת וצביון של מתייוונים בני זמננו. מחנה זה סוגד לחומר, מאפשר פריצות בחברה, רואה בהפקרות המינית בסטיות ובתועבה "גאווה", חי בשקר ומטפח "דמוקרטיה" של שקר וצביעות. זהו מחנה הרואה באויב הרצחני "פרטנר" ובן שיח בעוד שבאחיו המתיישבים הוא רואה אנשים משיחיים, הזויים ומסוכנים. זהו מחנה של נהנתנים, חסרי רוח יהודית, נעדרי אמונה, קצרי רואי ונעדרי חזון. ובהיות תפישותיהם כמתואר לעיל לא פלא הוא שיהדותנו אינה יהדותם (כך בעיניהם), ארצנו אינה ארצם (ורוצים הם למסור אותה לאויבינו מבקשי נפשנו), חלומותינו אינם חלומותיהם ומאוויינו הלאומיים היו להם לזרא. עם ישראל שב בתהליך נסי לארצו, שחרר את נחלותיו מידי צר, מגדיל תורה ומאדירה, מחנך את ילדיו לאהבת העם הארץ והתורה, מוכן למסור את הנפש על הגנת המולדת, מרבה חסד וצדקה וחוגג את עצמאותו בארצו בדרך לגאולה השלימה. אם זו היא "ארץ ישראל של בסמוטריץ" בעיני המלעיז התורן – הרי שרוב מוחלט של היהודים בישראל שמחים בה, רוצים בשגשוגה וחולמים על הגשמת חזון הנביאים במלואו. אין בפי דברי ניחומים למתייוונים החדשים, למלעיזים ולמתנשאים, השם יסלח להם.
