סאגת תשלומי ההורים החוזרת מידי פתיחת הלימודים מעוררת בי תמיד פליאה גדולה. תמיד נפלאתי לראות איך אנשים ששים לשלם על כל שטות סכומי עתק, הכל חוץ מחינוך ילדיהם. טיולים לחו"ל, בידור, אוכל סמארטפון ורכב חדש, על הכל משלמים טבין ותקילין. אבל מאה או מאתיים שקל לחודש לטובת פעילות או טיול נוסף בבית הספר, עלות ארוחה ממוצעת למשפחה בקפה קפה, חלילה וחס, זהו שוד לאור היום. שלא יספרו לכם סיפורים על כך שתשלומי הורים יביאו לחינוך לעשירים בלבד. ברוך ה', אין משפחות רבות בארץ שאינן יכולות לעמוד בנחת, בסדר עדיפות נכון וראוי כמובן, בתשלום של סכום הנע בין מאה לשלש מאות שקלים לילד לחודש. אלו שבאמת אינם יכולים לשלם, יקבלו פטור או הנחה מטעמים כלכליים, כפי שמקובל בתשלומי הארנונה, אך מדובר במיעוט. דת החינוך חינם אין כסף, גובה מחיר כבד מהילדים שמקבלים בית ספר שעובד פחות שעות, פחות טיולים, פחות פרסים או ציוד העשרה, פחות אנשי צוות הוראה, וכמובן משכורות מעליבות לאלו שכן באים. אין כמו שוויון – כולנו יחד במערכת חינוך רדודה וענייה. ובכלל, במקום לצמצם פערים – הפערים רק הולכים וגדלים – העשירים ובעלי היכולת משלימים שעות חינוך על ידי מורים פרטיים ושלל חוגים יקרים, העיריות העשירות משלימות את החסר מתקציבן – מה שכמובן לא יכולות חברותיהן העניות בפריפריה. העשירים יותר שולחים מראש את הילדים לבתי ספר פרטיים, כנהוג במדינות אירופה וארה"ב, שם כל איש בעל ממון המכבד עצמו לא יהין לשלוח את בנו או בתו לבתי הספר הציבוריים החינמיים. ובכלל, כלל גדול אמרו חכמים – שומר חינם פטור. אם אינך משלם עבור השמירה – אין הדבר חשוב כל כך בעיניך, וכמים הפנים לפנים – כך גם יחס השומר, והאחריות בהתאם. אנו מתייחסים לחינוך כדבר המובן מאליו, כמציאה המתגוללת ברחוב חינם אין כסף, והיחס בהתאם. התשלום עבור הדבר מעורר בנו חשיבות ואחריות, והמסר מחלחל גם לצוות ההוראה, ובעיקר לתלמידים, החשים היטב מה חשוב להורים ומה לא, ויראו כי בעיני הוריהם חינוכם אינו מתנת חינם שביום באה ומחר תלך, אלא משימת חיים ששווה הון רב. אכן, עלויות מערכת החינוך גבוהות מאד, ולכן הן מוטלות ברובן על המדינה. אבל בראש ובראשונה – אחריות החינוך אינה מוטלת על ראש הממשלה או על שר החינוך, אלא עלינו, אבא ואמא. בכל הדורות היה מקובל כי אין דבר שווה השקעה יותר מחינוך הבנים והבנות והדבר מעוגן היטב בהלכה, ופתאום כל תשלום הורים עבור הדבר החשוב ביותר – הפך לשם מרדף למדינה המנצלת שעושקת מהאזרח המסכן את הזכות הבסיסית ביותר. וכמובן, אי אפשר מבלי לדבר על האירוע המזעזע של המטפלת מראש העין. החשיפה הנוראה, שוודאי אינה מלמדת על הרוב ואף לא על המיעוט, הביאה לגל מובן של הפגנות מחאה של הורים. חלק תובעים להגביר את הפיקוח על מעונות היום הפרטיים – דבר שיוסיף רגולציה ובירוקרטיה נוספת שתקשה עוד יותר על פתיחת מעונות חדשים שגם כך סובלים ממחסור אקוטי, חלק תובעים להכפיף את המעונות תחת משרד החינוך, בחינם כמובן, איך לא, דבר שיקטין עוד יותר את מספר המעונות, בשל איטיות המערכת ותנאיהן הבלתי משתלמים בעליל של המטפלות. חלק תובעים להתקין מצלמות במעגל סגור, כלי יעיל על פניו, אך נזקו בצידו – עוד זריקת הרדמה להורים. מה הפתרון? אינני בטוח, יעסקו בכך אנשי המקצוע. מה שכן, זאת אדע כי איך שלא יהיה, כל דבר שקשור למערכת הממשלתית לוקח זמן רב. לעומת זאת, האחריות שלנו על ילדינו היא דבר שבחובה שניתן וצריך לבצע הלכה למעשה, כאן ועכשיו. ילדיכם חשובים עבורכם? אל תטילו הכול על המדינה, אלו הילדים שלכם, לא של שר החינוך. אל תחכו לגלגלים החורקים של הפיקוח או העירייה. קחו אחריות על הילדים. בדקו היטב את הגן. ערכו בו בדיקות פתע. בדקו את הילדים ואת מצב רוחם בגן. וכן, אל תשכחו גם לפרגן לגננות. תנו להן מילה טובה, פתק או מתנה. רובן ככולן עושות עבורנו עבודה קשה, שוחקת, ששכרה אינו בצידה.
