לפנינו שנה נוספת של עמל והשקעה אינסופית בחינוך ילדי ישראל החביבים, והיא ללא ספק תספק אתגרים רבים. על אף התדמית הירודה של מקצוע ההוראה בארצנו, שנתפס כלא יוקרתי וזוכה ליחס צונן, אני בוחר בו שוב כשבליבי תחושה של שליחות ואחריות גדולה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כחברה כיצד נפגם מעמדו של החינוך בעם היהודי. שחלומה של כל אם שוודית הוא לבן שיהיה מורה, לעומת אם יהודייה שמייחלת לבן עורך דין. שקיימת מציאות שבה מורים משתוקקים לעזוב כי הם עוסקים במקצוע לא אטרקטיבי ולא 'אין'. חלקם שומעים לא פעם קולות שתוהים כיצד הם מצליחים להישאר שפויים. אצלי כנראה מורגשת איזו "אי שפיות" מכיוון שיש בי חוסר הסכמה לוותר על המקצועי שנוגע בנצח, במהות, בתכלית קיומנו כעם. שיש לו הזכות לבנות, בליווי עזרה ממרומים, עוד חוליה ברצף הקדוש של העברת התכנים והרעיונות היהודיים לדור האייפונים והאינסטגרם. הרי אם לא נגייס מתוכנו כוחות, מהיכן הם יגיעו? מסין? נכון שמשימת החינוך היום קשה ומסובכת וברור שגם אין באמתחתו של איש נוסחת פלא להצלחה, אף לא לגדולי המומחים. עם זאת, לתפקיד הזה אתה מוכרח לבוא מתוך תחושת שליחות ברם, אין מטרת החינוך לבנות דגם של כיתה קפואה ודוממת שמשליכים לכיוונה ערימות של מידע הכרחי. תרחיש זה יבשר על סופו של החינוך היהודי ובמקומו יצמח לו מודל חינוכי פוסט מודרני, משובש וסטרילי, שיטשטש את המטרה להשפיע ולחנך, יעמיד חיץ בין מורה לתלמיד, ובכך ישלול את האפשרות להעניק לתלמיד את הכלים הנחוצים לו. ניווכח במפנה עגום מחינוך יהודי אקטיבי לחינוך גרסת "עידן הקרח" שאין בו קבלת עול, מגע, דחיפה חיובית, מעורבות ואכפתיות. במקום לעסוק בעיצוב אישיותם של תלמידינו ובטיפוחם, שכולל "גיזום" ואם צריך גם "יישור"- נסתפק בלהשקות פה ושם בכמות שצריך מבלי לעורר מהומה ובלי להשאיר סימנים. אכן מדובר בתפקיד שמצד אחד דורש לטפל בילד מנוזל אך מצד שני בונה עולמות של בני אדם. לכן צריכים אנשי חינוך שלא יהיו רק ספקי מידע, אלא יהוו דוגמא, יעצימו, יאירו פנים, יחייכו ויקשיבו כי זה מה שהילדים זקוקים – "כִּי לֹא אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַתַּלְמִיד בִּלְבַד אָנוּ מְחַפְּשִׂים עַתָּה, רַק אֶת כָּל הַתַּלְמִיד, אֶת הַנֶּפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַיֶּלֶד הַיִּשְׂרְאֵלִי" (האדמו"ר מפיאסצנא). מי שבוחר בחינוך הוא כפועל המלטש ומבריק יהלומים מאוצרו של המלך- רבש"ע ואין תחושה מרוממת מזו. בעולם רווי באתגרים נפשיים וחברתיים תפקידו של מורה הוא בעיקר לשמש אלומת אור שמשרה ביטחון ואמון. ילד יכול לספק לעצמו מידע בקלות וביעילות, אך יותר מכול זקוק לדמות שתסייע לו לבנות בנפשו קומה אחר קומה, לדמות שתחשוב עליו גם אחרי שעות בית ספר ושתסלול בעבורו את הדרך להאמין בעצמו. מול עינינו צומחת לה חברה שמפארת השגיות, קרייריזם, שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, אבל מאידך מתמודדת עם בדידות, אובדן דרך ואומללות. זה ילך ויחמיר ככל שנתקדם לעבר סופו של החינוך המסורתי המשפחתי, שבבסיסו הערבות והנתינה, כזה שרואה בכל ילד אוצר יקר ונשמה ייחודי בתוך מרקם שלם. בינתיים נמשיך לקרוא מחקרים ונגלה שגדל פה דור שמאמץ לעצמו נורמות של הימנעות, קשיחות וחוסר אמפתיה. ואחרי הכול, כל העולם מתקיים בזכות הבל פיהן, הם ששומרים עלינו מפני הקטיושות והאיום האיראני. לכן אסור לנו להפקיר את הזירה החינוכית מול רוחות הבלבול וחוסר האונים שמנשבות ברחוב. בוערת בכם אש השליחות? בואו לחינוך. דרך צלחה לכל מנהיגי החינוך בשליחותם החשובה. הכותב הוא מורה בבי"ס סעדיה גאון באור יהודה
