אורי אורבך ז"ל כתב בשנת 1987 את מה שהפך קריאת כיוון לציבור הדתי לאומי ׳הטובים לתקשורת׳. צעירי המגזר, היכנסו והשפיעו על התקשורת ועל דעת הקהל מבפנים. ואכן חלה התקדמות מרשימה, בתקשורת באקדמיה, ואפילו ברשויות המוניציפאליות. בצבא יש עלייה מתמדת במספר הקצינים הדתיים, עלייה במספר הבנות הדתיות שמתגייסות. תוכנית מאמינים במשטרה, שנוסדה בשנים האחרונות והוציאה כבר עשרות קצינים מצוינים. ומה קורה בפוליטיקה? אותה המגמה. חינכנו את תלמידינו ואת עצמנו לפרוץ, להתערבב להיות חלק מהעם וזה בדיוק מה שהם ואנחנו עושים. ניתן לראות את בוגרי המגזר כמעט בכל המפלגות, כפעילי שטח, כיועצים ואפילו כחברי כנסת מכהנים. האם זו לא הצלחה? כנראה שכן. כל המפלגות טרחו להקים מטות דתיים לאומיים כולל כאלה שביום נתון לא סופרות את ה"מזרוחניקים"... כנראה שלפחות בקלפי הקול שלנו נספר אצלן. ובכל זאת, משהו חסר ויש הרגשה של החמצה בגרון; אולי רצנו לעזור לכולם ושכחנו את עצמנו? אז נכון, זה חשוב להיות חלק, להיות מעורב, אבל כנראה שחשוב לא פחות ׳להטעין׳ את עצמנו, להתמלא על מנת להשפיע...איך עושים זאת? התכנסות, לא זו של אולמרט... התכנסות פנימה, חזרה אל המקורות, קבלת האחר, הצמחת מנהיגות מקומית וארצית. הקמת מערכת מפלגתית שתכניס תחת כנפיה את כלל המגזר הדתי ציוני! מערכת שתקבל את כולם! הרי כולנו גדלנו באותה הערוגה, ׳דתיים שלובים׳ אנחנו. הבסיס לזה הוא הכלה של האחר, שגודל הכיפה שלו והצבע שלה זה לא האירוע המרכזי בחייו, אלא גודל מעשיו ופעולתו. איסוף האנשים שהחיבור לארץ ישראל ותורת ישראל, הארץ הטובה, התורה הפשוטה, היא נר לרגליהם, ואין צורך לבדוק בציציותיו של אף אחד. בשלב זה, פיצלנו את עצמנו לדעת, בבתי הכנסת, בקהילות בתי הספר ובשנים האחרונות גם בייצוג המפלגתי. רוצים שינוי? רוצים מפלגה אחת גדולה ומשפיעה? שתדאג לישיבות שלנו, למוסדות ולעשייה הברוכה לא פחות ממה שתדאג לעם ישראל? צריך המון ענווה, כלפי עצמנו וכלפי האחר, ולא פחות, ענווה כלפי המנהיגים שלנו, בסוף המנהיג הרבה פעמים הוא בבואה של הציבור ששלח אותו.
