הקמפיין ההיסטרי של ראשי מועצת יש"ע ואחרים בימין לריבונות עכשיו, לפני הבחירות, נראה מוגזם, ומזכיר במידת מה את סיסמת "שלום עכשיו" שליוותה את השמאל שנים רבות. רעיון שווא מלכתחילה, שכשל בדיעבד, ונדמה שכמעט כולם מכירים בכך. הריבונות על ההתיישבות ביהודה ושומרון, היא הדובדבן שבתכנית המאה של טראמפ, אבל חשוב לזכור שברקע מהדהדים עדיין הנאומים בעלי התוכן הנבואי על זכותו של עם ישראל בארצו, כולל יהודה ושומרון, וניתן ליהנות ולהתבשם מהם. לא תמיד השטח ומה שמוגשם בשטח הוא הקובע, אלא גם מה שמצוי בתודעתם של אישים ומדינות. ואם בשטח עסקינן, הרי שהקפאת בנייה לארבע שנים, גם עם ריבונות, וודאי לא מועילה. אכן קיים סיכון מסוים באי הגשמת הריבונות המידית. אך טראמפ אתנו עוד שנה ומעלה לפחות. לפי מה שמסתמן גדולים סיכוייו לנצח את הדמוקרטים המדשדשים באיוווה ובכלל, ולהיבחר לארבע שנים נוספות. ההתנגדות אצל הפלשתינאים כבר מגדילה ראש בטרור, ובעולם הערבי הליגה הערבית בטאה התנגדות ברורה, יותר מהצפוי. גם האיחוד האירופי השמיע קולות התנגדות ואיום, והמימשל האמריקאי שלח אותות אזהרה ובקש להמתין. קדנציה נוספת של טראמפ תחולל מהפך במזרח התיכון, ובעולם כולו, הרבה מעבר לתכנית המאה, ויש מצב שהשיפור במצבה של מדינת ישראל ילך ויגבר. האיחוד האירופי שלאחר הברקזיט חלש יותר, וצפויים תהליכים נוספים של התפרקות, שיקלו את משקל הכוחות המתנגדים לריבונות. נדמה שהריבונות ראוייה למהלך שקול, מדוד ואחראי, ולאו דווקא למחטף קדם בחירות. אכן יש תקדימים היסטוריים למהלכים מהירים, אך יש להיזהר ממשוואות היסטוריות, ובכל רגע נתון בהיסטוריה רצוי לשקול לגופו של עניין. עדיין לא ברור מה תהיינה תוצאות הבחירות, וכרגע הסקרים מנבאים מצב דומה למה שהיה, מצב תקוע שעלול להוביל לבחירות רביעיות. יש את התסריט של דרעי שגנץ וכחול לבן ינסו להקים ממשלה בחסות ליברמן והרשימה המשותפת, אבל גם ממשלת שמאל כזו לא תצליח להתגבר על ההתנגדות הפלשתינאית, ולא בהכרח תשנה את המשוואה. המשך בנייה והמתנה נוספת לשעת כושר היא אופציה אפשרית והגיונית. אין כאן הבעת התנגדות לניסיון להפעיל לחץ על נתניהו, אך מצבו הפוליטי והמשפטי רגיש, ואין טעם בלדחוק אותו לפינה. אם הוא יתרצה ויגיע למסקנה שזה מה שנדרש וזה מה שהוא רוצה, כמובן להצטרף ולתמוך. בכל מקרה נתניהו בהרבה מובנים עשה את שלו, וראוי לכל תודה והוקרה. הגישה אליו מצד ההתיישבות והימין החדש לא אמורה להיות בבחינת "הכושי עשה ת שלו הכושי יכול ללכת", אבל יש מצב שזו המציאות, ואין בכוחנו לשנותה. עיקר הבעיה שאני מזהה ומסמן היא רמת הלחץ וההיסטריה של הימין, ובהיסטריה לא עושים היסטוריה. זה משדר חולשה, חוסר בטחון בצדקת הדרך ובסיכויים להגשמתה, ומעין "נבואה שמגשימה את עצמה". כלומר בתחושה שההזדמנות היא חד פעמית והוחמצה, וחוסר אמון בסיכויים לנצח בבחירות הקרובות. העם היהודי בישראל הוא ברובו עדיין ימין, וזה יבוא לידי ביטוי כבר בבחירות הקרובות, ואם לא אז בהמשך.
