מה אני מחפש
לסחוט מעצמי אל המסך?
מה כבר ישתקף ממני
בעולם הזה,
הקטן והלבן?
לילה אחרי לילה
מחכה שיבואו השורות
ויסדרו אותי איתן.
אך אין כאב תהילה
ולא רגע טלטלה
רק ריקנות.
לא חרוזים,
כי כלום לא מתחבר.
ולא משקל.
כי אין מה לשקול,
ומה אפשר כבר להחליט?
ואין מה לעשות
כדי להיות
משמעותי
ולא עומק,
רק מסך, דק ומואר.
ושורות שטוחות של כלום שחוזר על עצמו כאילו אם יהיה לו מבנה אז תהיה לו גם משמעות או פתרון.
תודה רבה ל
@לב סדוק
@כוסף
על ההערות המחכימות, מקווה שתאהבו מה שעשיתי בסוף בפסקה של "ולא משקל" ממש היה קשה לי להפרד ממנה, סליחה.. (;
תגובות
כתבת מאוד יפה!
מקווה שמותר להעיר עוד טיפונת-
לדעתי לוותר על הנקודה בסוף.
ואולי 'ואין מה
כדי להיות
משמעותי'
או 'ואין מה
להיות
משמעותי'
עדיין מציקות לי שלושת השורות האלה:)
וכמו שאמרתי כבר, אהבתי ממש
אולי:
ולא משקל
כי אין מה לשקול
ומה אפשר כבר לעשות
כדי להיות
משמעותי
ואין מה לעשות
להיות
משמעותי
נראלי פשוט לצמצם טיפה במילים ו/או להעלות משלב
בכל מקרה זה שיר מצויין, בעיני
שאפו ותודה שאת לא מוותרת! (;
זה נראלי קטוע ומאולץ ככה ):
הדבר היחיד שעוד עולה לי זה להפוך את הסדר, לוותר על פסיחה, (המדגישה את "להיות" וגם חורזת את "להיות" עם "לעשות") ובעצם אפשר כבר לקצר אם אני מוותר על החרוז:
כי מה אפשר לשקול?
ואין מה לעשות
שאהיה משמעותי
קיצר, כל מילה שאני אפחית מזה כבר נראית לי קריטית.
וברור שלא חייבים לשנות.. זאת דעתי אבל אתה בהחלט לא חייב להקשיב.
השינוי נראלי מוסיף.
אפשר גם
ואין מה לעשות
שאהיה
משמעותי
החרוז עדיין לא קיים אבל כן יש את הפסיחה שמדגישה.
אם אתה מעדיף אפשר שנמשיך באישי:) או שפשוט נעצור פה.
שכוייח והכל