שעות הצהריים של יום חמישי היו מיקרוקוסמוס של החיים בבית משפחת בניטה בשכונת מעלה הזיתים במזרח ירושלים. האם, רחל, נכנסה הביתה עם עגלת סופר עמוסה במוצרים, כשהיא מסדרת אותם בקדחתנות ומתחילה לבשל לקראת מסיבת החינה של בתה, שהתקיימה באותו ערב. הקטנים החלו לחזור מהגנים ומבתי הספר. על המרפסת, בין הצעצועים, מונחים לייבוש המדים של הבן, אשר משרת ביחידה מובחרת. ואז מגיע הטלפון ממתי דן, העומד בראש עמותת 'עטרת כהנים'. מרדכי בניטה, האב, מסיים את השיחה ומודיע: "רחל, יאיר נתניהו תיכף מגיע לפה לביקור. כדאי לסדר קצת את הבית ושיהיה איזה כיבוד". רחל, מתורגלת כבר בכוננות האח"מים, אוספת בזריזות את הצעצועים בעזרת הילדים, ומסבירה לי בחיוך: "יותר טוב ככה, אחרת לוקח לי הרבה יותר זמן לסדר...". האח"מ הצעיר מתמהמה, אבל לבסוף נשמעות דפיקות בדלת ובנו של ראש הממשלה, במכנסי ברמודה ובליווי מאבטח וכמה ידידים, נכנס. בניטה לוקח אותו למרפסת רחבת הידיים, שממנה נשקפות שכונות מזרח ירושלים זרועות אי פה אי שם דגלי כחול לבן המאותתים על אחיזה יהודית. המארח מזדרז להצביע לנתניהו הצעיר על יעד ההתיישבות הבא: "אתה רואה את גדר ההפרדה באופק? ליד העצים יש שטח ריק, שם אנחנו מתכוננים לבנות מאות יחידות דיור של שכונת קדמת ציון". נראה שנתניהו די מחבב את הרעיון, ואחר מפנה את ראשו לכיוון דגל גדול: "מה זה שם?". בניטה מסביר שזהו בית החושן, בניין של משפחות יהודיות על הר הזיתים, סמוך למלון שבע הקשתות. נתניהו מבקש לדעת איך אפשר להפוך את האוריינטציה הבינלאומית-ערבית של המלון המדובר ליותר ישראלית-יהודית. הם עולים לתצפית מקיפה מגג הבניין, ועל הדרך בניטה מעניק לנתניהו את ספר הצילומים הירושלמי החדש שהוציא לאחרונה, 'ירושלים של זהב'. בסיום הביקור, אחרי שהפמליה עם הצ'קלקות עוזבת את הבניין, בניטה מסכם בסיפוק: "הוא אמנם לא דיבר הרבה, אבל העיקר שהוא שמע מה שיש לנו להגיד". מתוך הספר צילום: מרדכי בניטה חברותא עם גדעון סער "על הכיסא שאת יושבת עכשיו ישבו הרבה שרים וח"כים", מגלה בניטה כשאנחנו מתיישבים לריאיון באותה מרפסת. את שמו של השר הלא-ימני-במיוחד שביקר כאן לפני שבוע הוא מוכן לחשוף רק אוף רקורד, ועל החברותא שיש לו עם גדעון סער הוא בכלל לא מוכן לדבר. לגבי השר זאב אלקין הוא מסתפק בלספר שרק לאחרונה הוא עשה פה שבת. גם יאיר נתניהו לא סתם הגיע לביקור דווקא בבית הזה. בניטה צבר לא מעט שעות שיחה של אחד על אחד עם אביו – בנימין נתניהו. חלק מהדברים שלחש על אוזנו של ראש הממשלה, כך לדבריו, אף הגיעו לכלל ביצוע. בניטה אף היה מועמדו של נתניהו לתפקיד מנכ"ל המפלגה, מינוי שמימושו מתעכב בינתיים. הסיבה ששמו של בניטה, מתלמידי הרבנים טאו ואבינר, כל כך לא מוכר בנוף הציבורי-פוליטי היא שאצלו אנונימיות היא שם המשחק. בניטה, שלדבריו עומד בראש מחנה של אלפי מתפקדים בליכוד, מקפיד במשך שנים ארוכות של פעילותו הציבורית לעבוד מתחת לרדאר. "הרבה עיתונאים כבר ביקשו לראיין אותי בעבר", הוא מספר, "אבל סירבתי". את הריאיון הראשון שלו לתקשורת הוא מעניק לנו, "ואל תחשבי שלא היו לי הרבה פרפרים בבטן לפני כן". גם את ההסכמה הזאת הוא מייחס לסיבה אחת בלבד: אהבת ירושלים, זו שהניעה אותו להוציא ספר בפורמט אלבומי המגלה את פניה היפות של עיר הבירה כפי שנלכדו בעין העדשה של מצלמתו. עיון בקורות החיים הרשמיים של בניטה יוצר רושם של אדם שצמח בלב קהילת שמנת דתית לאומית, אחד שהתחנך במוסדות תורניים והשתייך לחברה אידיאליסטית. הוא מכהן כבר 15 שנה כמנהל ישיבת עטרת כהנים, ובמקביל הספיק בין לבין להבריא כלכלית את מכון מאיר ולהקים את ערוץ מאיר; הוא שיקם כמה מוסדות חינוך דתיים ששקעו כספית; קידם את ההתיישבות במעלה הזיתים ובשכונות נוספות במזרח העיר, וגם בכמה יישובים ביו"ש; התקדם בסולם הדרגות הצבאי וכיום הוא מפקד של יחידה מיוחדת במילואים, ואף נבחר למג"ד מצטיין; זאת בנוסף לפעילות הפוליטית שכבר הוזכרה. בין כל אלה, והיותו אב לשמונה, הוא גם מוציא ספרים חינוכיים לילדים בהוצאה עצמית בשם 'עין טובה', וגם ספרים שכוללים את אהבתו הגדולה: צילומים מירושלים וממרחבי יהודה ושומרון. אלא שבניטה כלל לא צמח בלב המגזר. הוא נולד בשכונת כפר סירקין בפתח תקווה לפני קצת יותר מ‑50 שנה, ערב מלחמת ששת הימים. הבית היה של עולי מרוקו, מסורתיים אבל לא שומרי מצוות. הוא התחנך בבית ספר ובתנועת נוער חילוניים, אבל זה לא הפריע לו לחבוש כיפה לראשו, החלטה שקיבל עצמאית כשהיה בן שש בלבד. צילום: מרדכי בניטה איך מגיל כל כך צעיר בוחרים לחיות נגד הזרם? "אני קשור לזה בנשמה", הוא מנסה להסביר את ההחלטה להיות דתי, "זה היה אתגר גדול מאוד לחיות כדתי בחברה לא דתית. אפשר לכתוב על זה ספר", הוא מחייך. אחרי שסיים את לימודי התיכון בבית הספר עמל, עשה בניטה את הצעד המשמעותי לעבר הציבור הדתי-לאומי, כשהלך ללימודים במכון מאיר, ומשם המשיך לישיבת מרכז הרב ולאחר מכן ישיבת מעלה אדומים. הוא שירת בצבא בחטיבת גבעתי והשתחרר כקצין. לאחר שנישא לרחל עבד לפרנסתו כצלם. במקביל החל לשלוח את ידו בעיסוקים ציבוריים שונים, אבל בפרופיל נמוך יחסית. "מאז שאני בעטרת כהנים, זה נהיה יותר אינטנסיבי". לפני 15 שנה הצטרף לליכוד יחד עם אפי איתם והקים מחנה של אלפי מתפקדים. במקביל קידם את תנופת הבנייה והאכלוס היהודי במזרח ירושלים. הילדים, הוא מספר, לא כל כך יודעים לענות לשאלה הפשוטה "מה אבא עושה?". "העשייה הציבורית תמיד עניינה אותי", הוא מעיד על עצמו, "ואני גם יודע איך לעשות את זה". הייתה נקודה מסוימת שדחפה אותך לפעילות הזאת? "אחרי ההתנתקות הבנתי שכדי להשפיע, כדי שתקלה כזאת לא תקרה שוב, אנחנו חייבים לקחת יותר אחריות, להתחבר לעם. אי אפשר לומר 'אנחנו פה והם שם'. אנחנו לא יכולים להתעמת מולם כל הזמן. צריך למצוא דרך לגלות להם את מה שגם הם מאמינים בו. התורה של בית המדרש של הרב קוק נגלתה בהמון צדדים מעשיים, אבל הציבור עדיין לא נחשף למיוחדות ולגודל של הצדדים הרעיוניים של בית המדרש הזה. הם לא נחשפו לתורה המיוחדת, תורת ארץ ישראל. "אני רואה את עצמי שותף דרך העניינים המעשיים לחלק גדול מהדבר הזה. בכל הזדמנות שיש לי, אני דואג שדרך העניינים המעשיים ייחשף היחס המיוחד שיש לנו לעניינים הרוחניים, זה בעיניי העיקר. כשבאים לפה אנשים, מעיתונאים ועד אנשי ציבור, אני מסביר להם מה הקשר שלנו לירושלים. זה לא שבנינו פה עוד בית, יש לנו קשר מיוחד למקום הזה". את תורת הרב קוק אפשר להפיץ בהרבה אופנים. למה בחרת דווקא בזירה הפוליטית? "הפוליטיקה היא השתקפות של מה שקורה בעם, לכן זה יעד לפעילות מבחינתי. העיקר מבחינתי הוא עם ישראל. לכן גם כשעסוקים בפוליטיקה, מבחינתי זה רק עוד מנוף לדבר עם עם ישראל". אבל בזירה הפוליטית, בוודאי בליכוד, בסוף הכול מגיע לנתניהו. אתה תומך במדיניות שלו נגד ההתיישבות? "אני חושב שנתניהו הוא אדם אחראי שרוצה לעשות טוב. יש לנו קשר טוב, קרוב. אני לא מצדיק את המדיניות שלו ולא מסנגר עליו. אבל בסיטואציה שבה מדינת ישראל מצויה כיום, של עולם אנטישמי סביבנו, קבוצות שמאל קיצוני בעם ישראל ומערכת תקשורת שעוינת את הרעיונות הלאומיים – במסגרת הזאת אני יכול להגיד שנתניהו עושה לא מעט למען מדינת ישראל מול העולם, מול דעות לא לאומיות בעם ישראל ומול התקשורת. ממילא זה מגונן עלינו. נכון שיש מקום גדול וחשוב לשיפור ביחס שלו להתיישבות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט". מה אתה שומע ממנו בשיחות? "אני שומע ממנו שאכפת לו וחשוב לו שההתיישבות תצמח, חשובה לו מסורת ישראל וערכים יהודיים. לא סתם השמאל אומר 'רק לא נתניהו', והם מעדיפים אפילו את בנט או שקד במקומו". אם כבר בנט ושקד, למה העדפת את הזירה הליכודית על פני הבית היהודי? "החלטתי על כך מתוך הבנה שמי שמנהל את מדינת ישראל ויש לו אחריות עליה בעשורים האחרונים זה הליכוד. ולכן אם רוצים להשפיע על מדינת ישראל בצורה המיטבית, זה צריך להיות משם. מעבר לכך, אני רואה בליכוד יהודים מסורתיים שאוהבים את הארץ ומכבדים את מסורת ישראל, ולא מבקשים לעשות רפורמות ביהדות אלא מכבדים אותה", אומר בניטה, במה שנשמע כמו רמיזה די ברורה לבעייתיות שהוא רואה בהתנהלות של הבית היהודי בכל הנוגע לתחום שמירת הדת. צילום: מרדכי בניטה לגור באקס-טריטוריה קולות הבאגרים שקודחים מתחת לבניין מחרישים את האוזן ומקשים על המשך קיום הריאיון, אבל בניטה מרוצה: "את שומעת את זה? אנחנו בונים כאן עכשיו בית כנסת חדש, ארבע קומות. יהיה שם בית כנסת אשכנזי וספרדי, כולל שעוסק בלימוד עבודת המקדש, גני ילדים ועוד. בית הכנסת הזה נבנה אחרי 14 שנה של מאבק גדול". מאבק גדול מאפיין את הולדתה של שכונת מעלה הזיתים. המפגש הראשון של משפחת בניטה עם מעלה הזיתים היה עם הולדתה של השכונה. לפני 20 שנה קיבל בניטה, אז כאמור צלם במקצועו, טלפון ממתי דן: "תשמע, מרדכי, אנחנו עומדים לעלות לשכונה חדשה בראס אל-עמוד. תבוא לצלם, לתעד את הכניסה, כל מה שקורה פה". בניטה לא חשב פעמיים. הוא ארז את ציוד הצילום והגיע אל לבה מבעבעת של מפגש בין ערבים עוינים, שמאל קיצוני ואנשי 'עטרת כהנים' שהגיעו עם הנחישות הגדולה מכולם. "ביום הראשון היה פה מטורף", הוא נזכר, "פיצוצים, בקת"בים, אבנים, משטרות. מתי אמר: יבנו פה שכונה. הסתכלתי עליו כאילו הוא אדם שצריך אשפוז. מאז במשך שנתיים ליוויתי את המקום בתיעוד וידאו וצילומים. הגיעו לפה אנשי ציבור כמו גנדי ובני אלון שבאו להביע הזדהות. קנו פה קרקע לבנייה, והיו שני קרוואנים שהתגוררו בהם משפחות". אחרי שנתיים שבהן עשתה השכונה את צעדיה הראשונים ונבנתה אט אט במימון משפחת מוסקוביץ', אהוד ברק עלה לשלטון והכריז על מסירת מזרח ירושלים לערפאת. בניין אחד כבר היה מוכן, אבל המחשבה שיהודים יאכלסו אותו במציאות הפוליטית החדשה נראתה כמו הזיה. "הייתה פה אקס-טריטוריה, אפילו השב"כ לא נכנס לכאן. אני זוכר כמו עכשיו שהיה ערב פסח, נסעתי עם אשתי ואמרתי לה: רחל, לא משנה מה יקרה, אנחנו מוכרים את הבית וקונים דירה בראס אל-עמוד. לא יודע מאיפה נשיג את הכסף. הלכתי עם שכן שלי לנחמן זולדן שבנה את הבתים, ואמרתי לו: באנו לקנות בית. גם אם נהיה היחידים שגרים פה, נזרום עם זה". משפחת בניטה גם הייתה מהמשפחות הראשונות שנכנסו לגור בבניינים החדשים. "אני זוכר שאפי איתם קיבל טלפון מהשגרירות האמריקנית, הם ביקשו אז שלא ניכנס לשכונה. זה יבעיר את המזרח התיכון. האמריקנים בדיוק נכנסו לעיראק והם חששו שזה יעשה להם בלגן. הם ביקשו שנתעכב שבועיים עם הכניסה לשכונה, אבל לא הסכמנו". מאז אותו ערב פסח שבו נחתה משפחת בניטה בביתה החדש, חלפו 14 שנה. מי שייכנס היום למתחם השכונה, הכוללת כמה בניינים, מאה משפחות ואלף תושבים, כמעט שוכח שמחוץ לגדר ישנה שכונה ערבית לא מאוד אוהדת בשם ראס אל-עמוד. יש כאן את הר הבית במרחק נגיעה, כולל אברכים פעיל, רחובות אבן מרוצפים, לוח מודעות מעניין וצבעוני, בית כנסת, ילדים ברחוב והרבה נורמליות שהושגה בעמל רב. בניטה מצביע בגאווה על מתחם יהודי סמוך בשם מעלות דוד, ומספר ששם נבנה בניין קומות חדש שיאכלס 40 משפחות נוספות. "יש רשימת המתנה של מאות שמחכים להיכנס לגור כאן. אצלנו אין דירה פנויה לשכירות". ממרפסת המטבח אפשר לראות את המקווה המפואר ורחב הידיים שמשרת את מעלה הזיתים ואת מעלות דוד הסמוכה. "זה המקווה כמעט הכי גדול במזרח התיכון", הוא אומר בגאווה "והוא נבנה אך ורק בכספי המדינה, בלי שום תורמים וידידי התיישבות מאמריקה". בניטה לא סתם מדגיש את הפרט הזה. מבחינתו מדובר בעיקרון: המדינה היא זו שצריכה לגלות כאן ריבונות, לקחת אחריות וגם לממן מה שצריך, ממש כמו בכל מקום אחר בישראל. כפרויקטור מרכזי של מזרח ירושלים, הוא ניהל לא מעט מאבקים בתחום הזה, וגם הצליח. הכיכר שמיועדת לאוטובוס אגד המוביל למעלה זיתים, צופנת גם היא בחובה סיפור דומה. "היה לנו מאבק של ארבע שנים על סובת האוטובוס (כיכר שמיועדת לאפשר לאוטובוס להסתובב, ח"ר). אני בגישה שמדינת ישראל היא הריבון פה והיא צריכה לקחת אחריות, לא המתנחלים, התורמים או הידידים. אנחנו אזרחים שמשרתים בצבא, אני מג"ד והבנים שלי באגוז ובגדס"ר צנחנים. אנחנו חלק מהמדינה, נמצאים פה בשליחות של המדינה, והיא צריכה לקחת אחריות על העניין. לכן רציתי שיגיע לשכונה אוטובוס אגד דווקא, זה סממן מובהק של ריבונות ישראלית, יותר מג'יפ של מג"ב שייסע פה כל עשר דקות. קו אגד זה לא ריבונות, אלא ריבונות נורמלית. "ביקשתי מאגד שיעשו לכאן קו אוטובוס. אמרו שלא, והתירוץ היה שאין לאוטובוס איפה להסתובב. במשך שנים לא היה לנו אוטובוס. לילדים לא היה איך להגיע לבית הספר, לעיר, להסתובב. ואז בעזרת ידידים ו'קדומים 3000' נבנתה הסובה. היום, כבר שבע שנים, יש כאן אוטובוס כל 45 דקות. הקו הזה עבר מדורי גיהינום עד שהגיע למתכונתו הנוכחית. זרקו עליו אבנים, זה עף על הילדים בפנים. אגד התייאשו, הביטחון התייאש, זה הרגיז מאוד את הערבים כי זה מראה ריבונות שלנו כאן. "אבל אם זה מעצבן אותם – סימן שזו המשמעות האמיתית של זה. המתנחלים חושבים: זה סתם אוטובוס, זה סתם מקווה. אבל לפי המראה של היחס מהצד השני – הערבים והשמאל שכועסים על זה – אנחנו מבינים מה המשמעות האמיתית של הדברים האלו, ואז יודעים שזה מה שאנחנו צריכים לעשות". אתה מדבר על ריבונות ונורמליות. הדיווחים על יידויי אבנים וזיקוקים של ערבים נגד יהודי מזרח ירושלים לא בדיוק מאותתים שזו המציאות. "בשנים הראשונות היה פה די שקט, וסביב עופרת יצוקה באמת התחיל פה בלגן. הם השתוללו: בקת"בים, אבנים, זיקוקים. היו פה שנים מאוד מורכבות. אבל בשנה וחצי האחרונות זה דעך, והקרדיט מגיע לשר לביטחון פנים, גלעד ארדן. הוא הרגיע פה את השטח, עשה עבודה חשובה", מפרגן בניטה ורומז גם להחלפת הפיקוד במשטרת ירושלים לכזה שלא דוגל במדיניות ההכלה. הרגעת השטח שביצע ארדן, מתברר, נולדה משיחת טלפון שקיבל מידיד קרוב בשם בניטה. "אמרתי לגלעד ארדן: אנחנו צריכים פה ריבונות. לא יעלה על הדעת שערבים יתנהגו פה כאילו אין שלטון. הוא עשה מה שצריך לעשות, אני לא רוצה להיכנס לפרטים. עובדה היא שיש פה שקט. היו פה בעבר אלפי זיקוקים, לא יכולנו לישון. היום כמעט אין זיקוקים, יש ירידה דרסטית ביידויי אבנים. אנשים הולכים פה ברחוב ברגל לכותל". בניטה מוסיף כי מעמדה של מזרח ירושלים כולה בצמיחה, ומפרגן על כך גם לידידו, ראש העיר ניר ברקת: "עיר דוד ומנהרות הכותל הם האתרים הכי מטוילים בארץ. עם ישראל מצביע ברגליים ואומר שזה שייך לנו. זה הכי מטריף את השמאל. גם בימים הכי קשים נמשכה התיירות בהר הזיתים". צילום: מרדכי בניטה המצלמה מחברת את ירושלים "אני לא עובד אצל סטיב ג'ובס", מסביר בניטה בחיוך כשאני תמהה איך הוא מנהל את העולם מכף ידו באמצעות מכשיר סלולרי מדגם פשוט, מאלו שמאפשרים רק שיחות טלפון ומסרונים. מתברר שעקרונות נכנסים אצלו גם לפרטים הקטנים של החיים, ועוברים בטבעיות גם אל שמונת ילדיו. "לי ולכל הילדים אין סמארטפון. אנחנו לא מוכנים להיות עבדים של ווטסאפ, אינטרנט, פייסבוק. זה גורם נזק לנוער וגם למבוגרים. זוג יושב בבית קפה ומדבר אחד עם השני דרך הסמארטפון. שאני אשתף פעולה עם זה?!". וזה לא העיקרון היחיד שהוא עומד עליו. כבדרך אגב עולה בשיחה סיפור שאירע בעת שעבר קורס מג"דים. אחת הדרישות הייתה הצטרפות למסע לפולין. בניטה סירב בתוקף: "למרות שאני עוסק בגיוס כספים, מעולם לא יצאתי מארץ ישראל". כשהמפקד התעניין לסיבת הסירוב, בניטה העדיף לשתוק כדי שלא תשתמע מדבריו ביקורת על חבריו שנוסעים. אחרי שבועיים של לחצים, בניטה ניאות להסביר למפקד "בתנאי שזה יישאר בינינו. תראה, אמרתי לו, יש לי אחריות על עם ישראל ומדינת ישראל. לא יעלה על הדעת שאסע לפולין, ובגללי הפולנים והאוקראינים שמחזיקים ברכוש יהודי גנוב יקבלו שקל אחד. אני לא אשתף עם זה פעולה". המפקד שאל: "מה אתה מציע?". הרעיון של בניטה כבר היה מוכן: "אני מציע שבביקורים בישראל לא יביאו את מנהיגי העולם ל'יד ושם' לראות איך שחטו אותנו וכמה אנחנו מסכנים, אלא ייקחו אותם לבסיסי חיל האוויר, למובילאיי, לחקלאות בחבל חלוצה, לראות את עולם התורה הפורח כאן, ולומר להם: אנחנו חיים וקיימים ואתם עדיין מאחור. זה זיכרון השואה בעיניי. אנחנו לא עם מסכן, אלא עם שהעמים האחרים מתקנאים בו. זו ארץ החיים שלנו, לא ארץ מקלט". את אהבת הארץ המשתקפת בדבריו אלה, מבטא בניטה גם באמצעות תחביבו המקצועי משכבר הימים: הצילום. בימים אלו הוא מוציא לרגל יובל לאיחודה של ירושלים את ספרו 'ירושלים של זהב', ספר המשך לאלבום 'ארץ אהבתי' שהביא תמונות נוף מרחבי יהודה ושומרון. את צילומי ירושלים שבספר אגר בניטה בעיקר בשנה האחרונה, יחד עם בנו האוחז במצלמה אף הוא. בניטה מצא את עצמו עולה על האופנוע בשעות לא שעות ומשוטט ברחבי העיר האהובה עליו, תר אחרי רגעים אנושיים, משחקי אור, צל וצבע, מקומות מיוחדים ובעיקר – גילוי ירושלים של מעלה מבין חרכיה של ירושלים של מטה. הוא עובר בהתלהבות דף אחר דף באלבום, שבו כל תמונה מעוטרת בפסוק או במדרש רלוונטי במטרה להחיות את הקשר ההיסטורי והיהודי בכל אתר ופינה בעיר. "הנה", הוא מצביע על תמונה ממאה שערים, שבה חסיד צעיר תומך בחסיד בעל שיבה, "הייתי על האופנוע ועצרנו במאה שערים. פתאום ראיתי את התמונה הזאת. הוצאתי את המצלמה, ודקה לפני שהם ראו אותנו תפסנו תמונה אותנטית של מאה שערים, שמראה יהודים צדיקים. תראי את התמונה הזאת, היא אומרת הכול. הלבוש הירושלמי, הספר שהוא מחזיק ביד, גמילות החסד בתמיכה שלו בזקן". תמונה אחרת מגלה איש פשוט מכוסה במטרייה, צמוד לאבני הכותל ביום גשם. "הם באים לכותל כמו מגנט", הוא מספר את התמונה, "הוא בא ביום של מבול עם מטרייה כדי להתפלל בכותל. תביני איזו עוצמה יש למקום הזה. מה אדם מוכן לעשות כדי להגיע לשם. שלפתי את המצלמה מיד כשראיתי את זה". מה הקו המנחה של הספר? לכאורה זה עוד אוסף צילומים. "אני מראה שירושלים היא אחת. יש הרבה שאומרים שהיא מחולקת, פה ערבים, שם יהודים. בספר הזה אני מעביר בצורה נסתרת את המסר ההפוך. 50 אחוזים מהספר זה צילומים ממזרח ירושלים: נוף ציון, הר הזיתים, העיר העתיקה, עיר דוד. כל זה משולב בעוד 50 אחוזים של צילומים משאר אזורי ירושלים הציוריים: נחלאות, מחנה יהודה, ליפתא ועוד פינות חמד. הכול זה ירושלים". למה הר הבית נעדר מהצילומים שלך? "הר הבית נמצא אצלי במקום כל כך קדוש, גבוה ונאצל, שלכמת אותו בתמונה זה לדרוך עליו. זה להקטין את המקום הכי קדוש לנו. להקטין את כל הציורים הגדולים של השראת שכינה בישראל". בניטה עוצר ומבקש להקריא את ההקדמה לספר, שכתב בעצמו. הוא מקריא ברטט ובהתרגשות את המשפטים שבהם הוא מדמה את האדם העולה לירושלים למי שמצא את בת זוגו, את האהבה ואת מקום מנוחת הנפש. בניטה, כך נראה, תיאר במילים אלה את עצמו ממש. Hagitr72@gmail.com
