הוריו של הקטין א' היו באמצע פריקת הארגזים תוך כדי מעבר דירה בתוך היישוב שבו הם מתגוררים. הם ידעו אומנם כי באותו זמן התנהל בבג"ץ הדיון בערר שהגישה הפרקליטות על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את בנם למעצר בית, אבל למודי אכזבות והלכי רוח בלתי צפויים של השופטים, הם לא נערכו לדרמה שעתידה הייתה להתחולל בתוך דקות ספורות. "אנחנו כל כך רגילים ששופט מחליט משהו ואז אצל השופט בערכאה הבאה זה מתהפך והוא מיישר קו, שההחלטה שהתקבלה הייתה בכלל לא מובנת מאליה". "זה היה יום ראשון, בשעות הצהריים", משחזר האב, "באמצע שפרקנו את הארגזים בבית החדש אנחנו פתאום מקבלים את הבשורה המשמחת שהילד משתחרר מהכלא. הרגשנו שמחה גדולה שאי אפשר להבין בכלל. התחושה היא שזה לא צירוף מקרים: אנחנו עוברים לבית חדש, הוא יוצא לבית חדש, וכל זה בתוך תשעת הימים – שחסר רק שה' יחזור לבית שלו. הגענו לשערי הכלא אחר הצהריים, המתנו לו וכשיצא זכינו סוף סוף להעניק לו חיבוקים גדולים של אמא ושלי. כשהתחבקנו איתו אמרנו 'שמע ישראל', כמו במעמד של יעקב שנפל על כתפי יוסף כשנפגשו. להבין שהשחרור לא מובן מאליו, שהכול בסייעתא דשמיא ואנחנו מנתבים את השמחה האדירה לקבלת עול מלכות שמיים", אומר האב בקול נרגש. איך הבן הגיב עם השחרור? "הוא יצא מהכלא ונשא עיניים וכפיים לשמיים. זה היה מאוד מרגש. אי אפשר להכיל את זה. אחרי 16 פעמים של הארכות מעצר בבית המשפט העליון אתה מתייאש, רואה את עצמך שנים רבות בכלא, ופתאום אתה בחוץ. שמחה אדירה, אין כלים להכיל אותה". א', אחד משני הנאשמים בפרשת דומא שנכלא עוד בהיותו קטין, שוחרר ביום ראשון השבוע למעצר בית לאחר כשנתיים וחצי שבהן היה כלוא בתנאים קשים, ובתום מאבק ממושך שניהלו הוריו, עורכי דינו וארגון 'חננו'. ביום חמישי האחרון החליט שופט בית המשפט המחוזי מרכז עמי קובו על שחרורו למעצר בית אצל סבו וסבתו, אולם הפרקליטות מיהרה לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. ביום ראשון כאמור נדחה הערר על ידי שופט בית המשפט העליון עופר גרוסקופף, שהורה לשחרר את א'. "בישרנו לבני המשפחה וכולם בכו מרוב התרגשות", משתף האב בגל התגובות ששטף אותם, "קיבלנו מאות טלפונים ומסרונים מאנשים במעגלים קרובים ורחוקים, וגם מכאלה שאנחנו בכלל לא מכירים, בירכו אותנו ובכו מהתרגשות". איך א' מתאקלם בחיים החדשים מחוץ לכלא? "כרגע יש רק תחושות של שמחה. כל דבר חדש בשבילו: להסתכל מחלון המכונית בנסיעה מהכלא לבית הסבא והסבתא, לראות דרך חלון רגיל, לראות עצים ושדות. לצאת מהאוטו ולהיכנס לבית. כל דבר הוא חידוש בשבילו. להיכנס למטבח, לפתוח את המקרר, לגלות שיש שם אוכל כרצונך. להתחבק עם אבא, אמא, סבא וסבתא. כל דבר כזה הוא חוויה. כולנו מרגישים שאנחנו צריכים כרגע להשלים חסך של קרוב לשלוש שנים". עשרים ואחד ימי עינויים אחת העילות המרכזיות בבקשת השחרור הייתה מצבו הנפשי של א', שממנו סבל בכלא בעקבות החוויות הקשות שעבר, ולא זכה לטיפול רפואי הולם. האב מבקש לשמור על כבודו של בנו ועל צנעת הפרט, ומוכן רק לומר כי נכון לעכשיו מצבו של הבן הוא כזה ש"אובחן חד משמעית כסובל מפוסט טראומה, גם על ידי גורמי שב"ס וגם על ידי פסיכיאטרית מטעמנו. אני לא רוצה לפרט מעבר לזה. מיד עם שחרורו מהכלא יצרנו קשר עם גורם רפואי מטפל על מנת שנוכל לטפל בו". האב מזכיר כי הפוסט טראומה נגרמה כתוצאה מ"עשרים ואחד יום שבהם עבר עינויים בכלא. לא מדובר רק על ארבעה וחצי ימים שבהם ישב כפות לכיסא, סובל מחבטות, כיפופי ידיים ועוד. גם תרגיל המדובבים שעבר, שבו עבריינים מתחזים איימו על חייו, ודברים נוספים, היו עינויים מבחינתו". האב מדגיש כי אומנם כעת, בימים הראשונים לאחר השחרור, נמצאים המשפחה וא' בענן של אופוריה, אבל ברור לכולם שבתוך זמן קצר יצטרכו להתמודד עם המציאות המורכבת שמכתיבים להם תנאי המעצר הקשים שקבעה הפרקליטות. "גם השופט גרוסקופף עצמו", מציין האב, "אמר בדיון שמדובר בתנאי המעצר הקשים ביותר שיכולים להיות, שהוא מעולם לא ראה תנאים כאלה". א' נמצא כאמור במעצר בית בבית סבו וסבתו, משם אסור לו לצאת בשום מצב. לגופו הוצמד אזיק אלקטרוני, "כך שאם הוא זז במילימטר מהמקום שהוגדר, תוך דקה יהיו פה עשרות ניידות. זו כליאה". הוא חייב לשהות בפיקוח צמוד של שני מפקחים בכל שעות היממה. עשרת המפקחים שאושרו על ידי הפרקליטות הם סבו וסבתו, הוריו וכמה דודים. על א' נאסר ליצור קשר מכל סוג עם כל אדם, למעט המפקחים המורשים לשהות במחיצתו. "אסור לו אפילו לדבר עם האחים והאחיות שלו, הם לא יכולים לבוא לומר לו שלום", ממחיש האב את חומרת התנאים, "מעצר הבית הוא למעשה בית כלא אחד גדול. בינתיים הגשנו בקשה שלפחות קרובים מדרג ראשון ושני יוכלו לבוא ולשוחח איתו". מאבקם של ההורים לא נגמר עם השחרור, והם מתכוונים לפעול להקלת תנאי המעצר החלופי. "אנחנו מקווים מאוד שלא נמתין עוד חצי שנה עד שיתחילו להקל. הם צריכים להבין שהרעיון הוא לא להחליף את כלא א' בכלא ב'. חלופת מעצר מטרתה גם להעלות אותו על מסלול שיקומי. אנחנו רוצים שיבואו לכאן חברותות, מורים, מטפלים. כשהיה בכלא אופק הוא השלים את הבגרויות לבד, ורצה להמשיך לקורסים אקדמיים של האוניברסיטה הפתוחה. לא אישרו לו כי טענו שהוא מחבל. הוא צמא דעת. להיות עם עשרה מפקחים בלבד זה לא יאפשר לו להשתקם". התנאים המגבילים משבשים גם את סדר יומם של ההורים והסבים שאושרו כמפקחים, "זה בעצם מכניס גם אותנו למצב של כליאה. אני ואשתי בינתיים כל היום על הקו בין הבית שלנו לבית הסבא והסבתא כדי לפקח, ועושים את זה במקביל לעבודה ולתפקידים הנוספים שיש לכל אחד מאיתנו". נאבקתם כשנתיים וחצי על קבלת חלופת המעצר, מאבק שברוב הפעמים נראה חסר סיכוי – זוג הורים נגד מערכת משפטית וביטחונית שלמה. אילו תובנות יש לך במבט לאחור, אחרי שנחלתם הצלחה? "חל פה שינוי תודעתי בדעת הקהל", פותח האב, "בהתחלה רוב האנשים האמינו לבנט ושקד ולא לבן גביר, שאמר שהיו עינויים. חשבו שאלה הגזמות של ההורים, תרגיל של עורכי הדין כדי לשחרר אותו. פתאום, קצת לפני ההכרעה במשפט הזוטא, הציבור כולו – כולל המתנגדים לנו – נחשף לכך שהיו עינויים. זה קרה אחרי ששינינו גישה. לכל אורך הדרך חשבנו שאפשר לסגור דברים בשקט. כדי לחסוך אי נעימות מהמדינה, השב"כ והפרקליטות, אמרנו בוא נסגור את הכול בשקט, מאחורי הקלעים. אבל הגיע שלב שבו הבנו שזה תיק הדגל של השב"כ והפרקליטות והם מטילים עליו את כל יוקרתם. הבנו שהדרך היחידה לאפשר לשופטים להכריע לפי צו מצפונם היא לתת לעם ישראל לדעת מה קרה". האב מסביר ש"קשה לצפות מהשופטים להכריע גם נגד דעת השב"כ והפרקליטות וגם נגד דעת הקהל, שחושבים כאילו הם מזכים רוצחים. אבל אם דעת הקהל תשתנה – השופטים יוכלו לקבל החלטה יותר אובייקטיבית. וזה מה שקרה". ההורים בשיתוף עמותת 'חננו' החלו בפעילות הסברה ציבורית לחשיפת העינויים: נשלחו מכתבים לרבנים וקובעי מדיניות, נחתמו עצומות של רבנים הקוראות לחקור את נושא העינויים, נמסרו ראיונות לתקשורת ועוד. דרוש בדק בית יסודי גל ההסברה כנראה נתן את אותותיו, שכן לפני ההכרעה במשפט הזוטא הודיעה הפרקליטות כי היא מבטלת את ההודאות שניתנו תחת עינויים, "והם הרי טענו כל הזמן שלא היו עינויים כלל", מדגיש האב. "כל זה קרה כתוצאה מהלחץ הציבורי. התודעה הציבורית השתנתה וזה איפשר לשופטים אחר כך לצאת בקביעה הכי אמיצה שאפשר לצפות לה: לומר שבחקירות נפגעו נפשם, כבודם וגופם של הנחקרים, ולכן השופטים פסלו את ההודאות שניתנו תחת עינויים. ההחלטה הזאת ביטלה את כל הודאותיו של א' וחלק מהודאותיו של הנאשם הנוסף, עמירם בן אוליאל. כל זה הביא בסופו של דבר לכך שא' נמצא היום במעצר בית, זה לא היה קורה אחרת". האב מבקש להודות לארגון 'חננו' שליווה את המערכה התקשורתית בפרשה, וגם לעורכי הדין עדי קידר וציון אמיר, "שבמשך שנה וחצי חקרו את חוקרי השב"כ והצליחו להוציא מהם תמונה של מה התרחש בחקירות, למרות שהעדויות נמסרו תחת מגבלות רבות והיו מעורפלות. העדות המרכזית, אגב, הייתה של א', שבאמצעות זיכרון פנומנלי זכר מה בדיוק עשה כל חוקר, באיזה יום ובאיזו שעה. הוא העיד על הכול בצורה קוהרנטית בפני השופט, וגם עמד בפני חקירה נגדית". האב מסכם את תחושותיו באווירת שבת חזון הקרבה, וקריאת נבואת התוכחה על עיוות המשפט. "דווקא בערב ט' באב, אנחנו מבקשים להעביר לציבור את ההבנה שזו לא סוגיה פרטית של עמירם וא', זו סוגיה שדורשת בדק בית יסודי בהתנהלות מערכת המשפט, איך מתקבלות החלטות ומי נתן אישור לעינויים כאלה". בעקבות שחרורו של הקטין, קרא השבוע מנכ"ל ארגון 'חננו', שמואל מידד, לשחרר גם את הנאשם השני, עמירם בן אוליאל: "בית המשפט המחוזי קבע לפני מספר שבועות כי גם בן אוליאל וגם הקטין עונו במהלך החקירות. בנוסף לכך קבע בית המשפט שהעינויים הובילו אותם למסור דברים שלא מרצונם החופשי, דבר שהוביל את בית המשפט לפסול את ההודאות שנמסרו בעינויים והודאות נוספות. בית המשפט עשה הפרדה מלאכותית ואכזרית בין הקטין לבגיר, והחליט שאצל בן אוליאל כן ניתן להכשיר מספר הודאות נוספות, למרות שברור לכולם כי נגבו לאחר עינויים ובנוכחות אנשי השב"כ שעינו אותו", הסביר מידד. "הסיבה היחידה להחלטה זו היא הרצון לרצות את הציבור כפי שנראה לתקשורת. לא משפטנות ולא צדק יש כאן, אלא רק רצון וריצוי ולהביא אשם בכל מחיר. משפטנים בכירים מאוד, גם בישראל וגם בחו"ל, לא מבינים מדוע בית המשפט הפריד בין הקטין לבגיר", הוסיף מידד. מידד קרא לשחרר גם את בן אוליאל ממעצרו: "אל תשאירו שעיר לעזאזל בתיק הזה. עשו צדק. יש לשחרר גם את בן אוליאל לביתו. השב"כ ניהל חקירה רשלנית ובלתי חוקית, שלא הובילה לחקר האמת אלא לתוצאות אותן הם רצו להשיג מראש. השב"כ הביא למצב שלעולם לא נדע מה קרה בלילה ההוא בכפר דומא. הדבר לא צריך ליפול על כתפיו של בן אוליאל ויש לשחררו מיד".
