לא מעט אנשים נכבדים עסוקים בימים אלה בניסיונות להרכיב פאזלים. כל מיני תרכובות פוליטיות שבסופו של דבר אמורות להביא את הניצחון, בין אם מדובר בימין ובין אם מדובר בשמאל. בצד הימני של המפה הפוליטית המצב הולך ומסתבך. אחרי שבשעה טובה חתמו הבית היהודי והאיחוד הלאומי על הסכם ריצה משותפת שהוא בעצם צילום מצב, עוצמה יהודית עושה שרירים ולא מקבלת את המקום החמישי והשמיני שנשמרו לה.

הן באיחוד הלאומי, שעשתה מאמצים רבים כדי שההסכם יישאר כמות שהוא לטובת עוצמה, והן בבית היהודי שפחות התלהבו מהרעיון מתקשים לקבל את התגובה הצוננת, את הפניית העורף וההצהרות הלוחמניות. לא ניכנס כאן לוויכוח הפנימי בין הצדדים על כל מיני נקודות קטנות כי הוא נדון כאן בהרחבה בשבוע שעבר. הבעיה המשמעותית יותר היא ששוב מישהו בימין מוכן לפצל בכל הכוח, בשביל כבודו או כבוד בוחריו, לא משנה כיצד זה יוגדר. מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר בודקים את כל החיבורים האפשריים, אבל טועים בדבר אחד: החיבור שלהם צריך להיות מאוד משמעותי כדי לעבור את אחוז החסימה.

עו"ד איתמר בן גביר התראיין כאן בהרחבה בשבוע שעבר וסיפר כי גם אם לא יהיו שיתופי פעולה וחבירות הוא ואנשיו מתכוונים להתמודד לכנסת. חבר כנסת מהליכוד שעמו שוחחנו השבוע הגיב לדברים הללו ואמר: "עוצמה יהודית עלולה לזרוק לפח מנדט או שניים, רק כדי לרוץ. הגיע הזמן שאנשים יורידו את האגו האישי שלהם לרצפה ויבינו שאפשר לרוץ גם ב-15 מפלגות, אבל כולם יישארו מאחור והממשלה לא תהיה ימנית".

בעוצמה מדברים כל הזמן על סקרים, אבל הנתונים מורים שגם בימי 'יחד' היה חסר להם גרוש ללירה. הם צריכים כוח, בדיוק כפי שבאיחוד מפלגות הימין צריכים. בעוצמה מחכים לרגע האחרון, אולי ישיגו יותר. שישאלו את אלי ישי ששיחק את המשחק הזה והיה יכול היום להיות שר במקום סרח עודף של יהדות התורה. גם בעוצמה השתעשעו באיזה רעיון של חבירה ליהדות התורה, אולם גורם בכיר במפלגה אמר ל'בשבע' שזה משהו שלא באמת יכול לקרות. "אלי ישי, בסופו של דבר, הוא חרדי. לכן החיבור איתו היה הגיוני. אין טעם בחיבור למפלגה שסובבת מגוון של ציבורים שהמכנה המשותף שלהם הוא בעיקר ימין".

מפלגת הר המור המדוברת נמצאת גם היא באותו מצב. אם תרוץ לבד, מה שייתכן שיקרה, היא תזכה לכמה אלפי קולות. באיחוד מפלגות הימין היא לא תפגע כי מצביעיה ממילא קיבלו הוראה לשים את הפתק של יהדות התורה בקלפי, אבל המפלגה החרדית לא מעוניינת להכניס מועמד סרוג לשורותיה בשום קונסטלציה.

נראה שאת המסר הזה צריך להדהד לכל ראשי מפלגות הימין היום. פשרות זה שם המשחק. הפשרה צריכה להיות על הרכב מנצח, וכל אחד יצטרך להוריד את הראש כדי להיות חלק ממנו. את הדברים הללו צריכים להפנים בכל המפלגות שמימין לליכוד: מעוצמה יהודית, עבור בזהות ובימין החדש וגם באיחוד מפלגות הימין. מי שיחכה לרגע האחרון יצטרך בסבירות גבוהה להעביר את השנים הקרובות או באופוזיציה או בבית במחשבה על אמרת רבי אלעזר הקפר בפרקי אבות: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".

שליש-שליש-שליש

על כל הבלגן בימין משקיפה מהצד השרה לשעבר איילת שקד, שחזרה לארץ אחרי חופשה והספיקה לשוחח ולהיפגש השבוע עם כמה מהאפשרויות המובילות שלה. אחרי שברור וחתום שבסיבוב הזה לא ייתנו לה מקום בליכוד, האופציות של שקד – מלבד להישאר בבית – הן חבירה לנפתלי בנט בימין החדש ומשם חיבור עם מפלגות נוספות, או הליכה לבד עם איחוד מפלגות הימין, ייתכן שבקונסטלציה מסוימת אפילו במקום הראשון.

בימים האחרונים נראה ששקד מתקרבת לריצה חוזרת עם בנט, כששאלת המקום הראשון תמשיך להדהד ביניהם עד שייצא עשן לבן. נפתלי בנט יודע היטב את ערכה האלקטורלי של שקד, ואם יצליחו להתגבר על המשקעים שיצרה ביניהם מערכת הבחירות האחרונה, החיבור של שניהם יהיה הדבר הטבעי ביותר בשביל שרת המשפטים לשעבר.

אם חבירה כזו תתרחש, יעמדו בפניהם שני תרחישים, בהנחה ברורה שהכוונה היא לשמר את הימין החדש ולנסות להגדיל אותו בשנים הבאות: האחד, חבירה לזהות ומשה פייגלין. יש כאן סיכון וסיכוי. בנט יודע שעם פייגלין אחד ועוד אחד אולי יכול להיות שווה יותר מחיבורים אחרים. מצד שני, הוא חושש. פייגלין מבחינתו הוא חידה לא פתורה, וגם כבלוק טכני הוא חושש שהדבר עלול להיות בעוכריו.

האפשרות השנייה היא חבירה של הימין החדש לאיחוד מפלגות הימין, בבחינת חדש ימינו כקדם. ההתנגדות לבנט בתוככי הבית היהודי היא לא גדולה, אבל יש לפחות גורם אחד במפלגה שמנסה להגדיל ולהעצים אותה, ובעיקר ליצור ספינים תקשורתיים כדי לסמן אותו כפרסונה נון גרטה לשידוך. אותו גורם טרם הבין שגם אם כל חלקי איחוד מפלגות הימין ירוצו יחד, הסקרים אינם מחמיאים. ואם החיבור עם הימין החדש הוא ממילא בבלוק טכני, ייתכן שיהיה טוב יותר לכל הצדדים לרוץ ביחד.

הנוסחה שיכולה להיות במצב כזה היא חלוקה של שלושה מקומות לבית היהודי, שלושה לאיחוד הלאומי, שלושה לימין החדש ואחד לעוצמה יהודית בעשירייה הראשונה. זו נוסחה שעל פי בדיקות ראשוניות יכולה להגיע גם לעשרה מנדטים כחיבור נכון, תוך שהיא משאירה לזהות את השיקול אם לרוץ או לא לרוץ.

אפשרות אחרת היא ריצה של איחוד מפלגות הימין רק עם איילת שקד. למרות הספינולוגיה והניסיון של גורם או שניים לשסות רבנים באיילת שקד, אם היא לא תחבור לבנט זה תרחיש אפשרי, שגם יהיה הרבה יותר קל להצגה במרכז מפלגת הבית היהודי, שם עדיין הטינה לבנט גבוהה יותר מאשר לשקד.

צומת דרכים

מכל הצדדים כאן, בנט הוא אולי האחראי ביותר. הוא לא ירוץ אם יראה שאין לזה סיכוי. אם בנט לא יחבור לאף מפלגה, ייתכן שראש הממשלה יפנה אליו למרות הכול ויציע לו תפקיד של שגריר בכיר כדי לפצות אותו. פייגלין לא יקבל הצעה כזאת, גם איילת שקד לא. נתניהו, מתחת לכל הדם הרע, יודע בדיוק שבנט יכול לייצג את ישראל היטב דווקא במדינות שאחרים לא יוכלו לעשות זאת בהן. אם המצב ביניהם היה אפילו מעט יותר טוב, ייתכן מאוד שהכיסא שמפנה דני דנון באו"ם היה מוצע לבנט, שנראה לא רק כמועמד ראוי אלא אפילו כאופטימלי. שר התפוצות לשעבר מחובר היטב ליהדות ארצות הברית על כל נבכיה ובעיותיה, וגם מייצג מעולה של ישראל. נתניהו אולי היה מציע אם הייתה ודאות שבנט יסכים. בסביבתו של ראש הממשלה לא פוסלים אפשרות שבנט יקבל בקרוב פנייה להיות שגריר במדינת מפתח מבחינה ישראלית.

עם או בלי בנט, בקרוב מאוד נתניהו יתחיל להפעיל את הלחצים שלו על גוש הימין כדי שיתאחד. האם זה יצליח? ספק גדול. אין היום בגוש מפלגות שחוששות יותר מדי מהליכוד. האינטרסים של נתניהו, במצב הסקרים נכון להיום, הרבה פחות מעניינים אותן מיצר ההישרדות הטבעי כשאחוז החסימה נושף בעורפיהן. גם ההבנה הדי מעמיקה שתמונת המצב הפוליטית בכל מקרה כנראה לא מאפשרת דבר מלבד הקמת ממשלה משותפת, בין אם של הליכוד כמנצח וכחול לבן כשותפה ובין אם להפך, תגרום לכך שלמרות הרצון העז בממשלת ימין, כל אחד יעשה את השיקולים לעצמו. אם בפעם שעברה מפלגות הימין התאבדו בשביל נתניהו, הפעם זה לא יקרה. קולות שאומרים את הדברים הללו באופן מפורש נשמעים בהתייעצויות פנים-מפלגתיות.

יש עוד מעט זמן להכריע, אבל הרגעים הללו מתקרבים. באיחוד מפלגות הימין חתמו מכיוון שהבינו שהמתנה לרגע האחרון תייאש את ציבור הבוחרים. עוצמה יהודית, שממשיכה לנפח שרירים, יכולה להבטיח לעצמה מקום בכנסת הבאה ויכולה להישאר בחוץ וגם לפגוע בגוש הימין כולו בתירוץ ש"הבוחרים שלנו ילכו לים ולא יבואו להצביע אם לא נרוץ".

נפתלי בנט ואיילת שקד צריכים להיות ריאליים. ריצה נפרדת שעלולה להיגמר בהפסד תפגע אנושות בשניים – שרואים את עצמם עוד שנים רבות במערכת הפוליטית, שלא לומר שייתכן מאוד ששניהם בסוף יגיעו לליכוד אחרי עידן נתניהו. הם יודעים שצעד לא נכון במערכת הנוכחית יכול לחסל סופית את הסיכוי שלהם להיות רלוונטיים בהמשך.

מפלגת זהות נמצאת גם היא בצומת דרכים. מצד אחד, ריצה לבד לא תוביל אותם אל מעבר לאחוז החסימה, ומצד שני למעט החיבור לבנט – קשה לראות לאן הם יכולים להתחבר. פייגלין נתפס מבחינה ציבורית כאדם אחראי שלא ירוץ נטו לשם הריצה, וזה עומד לזכותו. הוא גם יודע שהחיבור שכן עומד על הפרק עם בנט יכול ליצור שלם שיעלה על סך חלקיו, גם אם יתפרק רגע אחרי הבחירות.

העניין שאולי כדאי שיירד מסדר היום הוא חיבור של כל המפלגות הללו יחד. זה אולי נהדר בתאוריה, אבל לא בטוח שיצור כלאיים כזה יצדיק את הציפיות בתרגום למנדטים. ובעיקר, הסיכון שהחבילה תתפרק בדרך גדול מהסיכוי שתצליח לשמור על עצמה יחד, אפילו בזמן הקצר שנותר עד לבחירות.

רגע ההכרעה מתקרב. האם האגו והפוליטיקה ינצחו את השכל הישר? רק ראשי מפלגות הימין יכולים להשיב על השאלה הזאת.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com