בימים אלה מושק ספרו של ההיסטוריון הצבאי משה גבעתי, 'ויהי מה', על דמותו הייחודית של מאיר הר ציון ז"ל. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם בנו משה על החיים בצילה של אגדה, על הספר שיצא לאור בהוצאת המשפחה ובית ספר שדה כפר עציון, על המיתוסים שנתלו בשמו של אביו ועל אופיו המיוחד שהניב את אחד הלוחמים הנועזים בתולדות מדינת ישראל. על החיים כילד בצילו של מי שנחשב כאגדה מבהיר משה הר ציון כי כילדים לא הבינו למה נחשב האב ולמה לא, "אמנם הסתבר שהוא לא אבא רגיל, אבל כילד לא מרגישים את זה ואתה גדל ככל הילדים". לדבריו אביו "לא היה מוכן לדבר או לספר" גם לבני המשפחה את קורותיו ומשום כך המהלך לריכוז החומרים והמסמכים החושפים את קורותיו ואת אישיותו התאפשרה רק אחרי פטירתו. "יכולת לראות שלא היה לו נוח לדבר על הדברים". ועל אף המאמצים של מאיר הר ציון עצמן להצניע את עצמו "הוא קיבל הערכה מאוד גדולה, וזה התבטא גם בהלוויה המאוד מכובדת שנערכה לו. בחייו לא היה דמות ציבורית, לא חבר כנסת, לא שר ולא מנכ"ל של חברה גדולה", אומר משה הבן ומעריך כי אם אביו לא היה נפצע קשה הוא היה מוצא את עצמו בדרך לעשייה הציבורית "אבל בלי יכולת דיבור פוליטיקאי לא יכול היה לפעול, למרות שכאשר הוא חש צורך הוא ידע להביע דעה". גם על הילדות בחוות שושנה מתקשה משה לספר כאתר מיתולוגי. "אני לא רואה בזה שום דבר מיתולוגי. זה הבית שלנו ושם גדלנו. לא גרתי במקומות אחרים בחיי אז אני לא מרגיש את ההרגשה. אנחנו שם מאז ומתמיד", הוא אומר ומציין כי היה מדובר אמנם בחוות בודדים, אך עבור הילדים שגדלו בה היה מדובר בבית לכל דבר. ומכאן לספר עצמו וחשיבותו, ספר שבו, מספר הבן, יש לא מעט פרטים שגם הוא עצמו לא ידע. "הספר נותן מענה ולפענח את הדמות הזו של מאיר הר ציון שהייתה אחת הדמויות שהשפיעו על הנוער בשנות החמישים והשישים לשרת שירות משמעותי. לי כבן שלו היה חשוב לדעת למה. מה היה בו, ומשה גבעתי שעשה את התחקיר ענה על השאלה הזו שהיא לא פשוטה וחידש הרבה דברים. הוא מצא הרבה מסמכים ועשה בהם סדר. הרבה מסמכים היו מפוזרים במקומות רבים כמו אצל חברו קצ'ה שנשאר ברשפון אחרי שאבא עזב לעין חרוד, והם התכתבו. הוא שמר את כל המכתבים האלה ופתאום הוא הוציא לנו 180 עמודים של חוויותיו של הנער מאיר מעין חרוד. היו גם החיבורים שהוא כתב בבית הספר היסודי, דברים מפליאים שילד כותב בכיתה ג', כמו חיבור על טרומפלדור". "הספר נכתב על ידי היסטוריון מוסמך שנחשב לאחד האמינים. היה חשוב לנו שכל דבר בספר יהיה כתוב מנין נלקח, שיהיה כמה שיותר אמתי וכמה שפחות אגדות, אבל התברר שרוב גדול ממה שהציבור מכנה אגדות היה באמת. גם אם לא תמיד הפרטים מדויקים הטיולים והפעולות והדברים שהוא עשה, שנראים בלתי אפשריים, באמת נעשו, כמו ההליכה של 52 קילומטר בלבנון לבדיקת המעבר על הליטאני, ואם בפעולת כפפות משי' בתקופת 101 כשהלכו 42 קילומטר לכל כיוון בשלג. כל אלה לא אגדות אלא אמת היסטורית וכך עוד הרבה פעולות וטיולים שנעשו". בין ים המסמכים והתיעודים שהתנקזו לכדי כתיבת הספר החדש הייתה גם עדות על מפגש בין משה דיין למאיר הר ציון ובו ביקש ממנו דיין שלא לצאת לפעולת הנקם על רצח אחותו, שושנה. גם המפגש הזה לא היה ידוע למשה הבן והוא מספר: "תמיד צוטטו הדברים שדיין אמר אחרי הפעולה, שהוא לא ידע והכול היה פעולה פרטית, ושגם אריק לא ידע והשאירו את הכול לאחריותו של מאיר וזה היה בסדר מבחינתו כשהבין שלא יקבל את הגיבוי, אבל מסתבר שהם נפגשו. דיין ניסה להניא אותו מהפעולה וכאשר הוא ראה שלא הצליח ביקש מאריק שידאג שהם יחזרו בשלום. יש בכך הסכמה בשתיקה של מפקדיו ליציאה לפעולה. כך אני מפרש את זה". משה ממשיך ומתייחס מיידית להשלכות של הפעולה ההיא לימינו אלה ומציין כי "רבים שואלים אותי על הפעולה ההיא בעיניים של היום. אנחנו חיים במדינה עם ערך חיי אדם מאוד גבוה, וקשה לנו להבין את אווירת החיים בשנות החמישים כשחיי אדם נגזלו בוקר וערב בידי אותם מרצחים, כך נרצחו גם עודד ושושנה. מאות הרוגים היו בתקופה הזו. בימים אלה אני לומד על פלוגה א' שעליה אבא פיקד אחרי שהוא חזר לצבא אחרי פעולת הנקם. מעל ארבעים הרוגים היו לפלוגה הזו במהלך שנתיים וחצי, שמונה מ"פים התחלפו כי נפצעו או נהרגו. אי אפשר להשוות לדברים שקורים היום והפרופורציה מאוד חשובה ואיתה ההקשרים של התקופה. כשנכנסים לתקופה הזו ניתן להבין שזה מה שהיה צריך לעשות באותה תקופה ודרך אגב, פעולות נקם מאושרות היו לא אחת ולא שתיים, וגבעתי מביא לכך דוגמאות. כלומר, זה היה משהו מקובל". האם לקורות חייו של מאיר הר ציון צריכה ויכולה להיות השלכה לחייהם של בני נוער וצעירים של ימינו? משה הר ציון משוכנע שאכן כן. "אני מנסה להיות אובייקטיבי, למרות שאני לא, ויש הרבה מה ללמוד מאבא גם היום לאנשים שמשרתים בשירות הצבאי וגם בשירות האזרחי וגם בחיים עצמם. אפשר ללמוד מאיך הוא נהג ופעל. לדוגמא, הלימוד והתחקור העצמי שהתחיל ב-101, וזה מה שייחד אותם לעומת יחידות אחרות, הוא דבר שמי שעושה אותו בכל תחום יהיה טוב יותר וישתפר. גם אם דברים הצליחו ואתה לומד איך לעשות יותר טוב אפשר להשתפר ולהתמקצע. אבא הוכיח את זה בגידול עדר הבקר, שהתחיל מאפס ללא ידע שלא היה בארץ. הוא למד ושיפר עד שהגיע לאיכות הגבוהה בארץ". עדר הבקר שגידל הר ציון האב הייתה גאוותו הגדולה ומשה מסביר כי בעיני אביו הגיוס לצבא והעשייה ככל יכולתו בזירה זו היא חובתם של כל הצעירים, ולמעשה מדובר במעשה שנעשה גם ללא רצונו. לעומת זאת "הקמת חווה חקלאית ללא חשמל מים וללא דרכי גישה ולמעשה מתחיל מאפס ולהגיע לאן שהוא הגיע עם אחוזת שושנה, אמנם לא לבד, עם אמא שלנו, איתנו ועם חברים מהשירות וראשוני סיירת מטכ"ל, זה היה הישג". בימים אלה פוגש משה הר ציון צעירים ומבוגרים למפגשים ושיחות על דמותו של אביו ותובנות מעשיות מאורחות חייו, ולדבריו ההתעניינות רבה. הספר החדש, הוא מספר, מעניק לו תחושת ביטחון רבה יותר כאשר הוא מציג את הנתונים בפני בני שיחו. "בעקבות הלימוד הזה שגבעתי לימד אותנו אני מרגיש הרבה יותר בנוח לעשות הרצאות גם לקורסים פיקודים בצה"ל, גם מכינות, גם גמלאים ועוד. הדור הצעיר מתעניין. חשוב לו ואכפת לו".
