מנהלי שיווק ופרסום למדו את הדרך הקלה לקדם מוצרים במחיר זול. במקום להשקיע תקציבי עתק בקמפיין ממומן, אפשר פשוט לתפוס טרמפ על מוצר קיים ולהלביש עליו את המסר של הקמפיין. כך בכל שנה פסח שני הופך לפסטיבל להט"ב בו אנו מצווים ללמוד על הסובלנות ואילו חג השבועות נבחר כיום חגם של דוכני הגיור. מתפרסמים טורים ומחקרים מהם אנו למדים על חומרת הבעיה במערכת הגיור הנוכחית, וכמובן שומעים על פתרונות שרובן ככולן מנגנים במקצב אחיד – יש להקל, לפתוח, להפריט, לשנות ולתקן. אכן כן, אלו שמעוניינים לפתוח את עולם הגיור לכל הבא ליד ולכל החפץ ליטול שיבוא ויטול, מרבים לצטט את רות המואביה שהתאמצה, רצתה, והתקבלה. אך רות לא הסתפקה ברצון הכנה להיות ישראלית, 'עמך עמי', אלא קיבלה על עצמה את כל מצוות התורה ודברי חז"ל, 'אלהיך אלהי' מתוך הבנה שכמו בכל דבר, גם השייכות לעם ישראל אינה רק זכות גדולה, היא טומנת בחובה גם אחריות, וחובות גדולות כלפי העם וכלפי תורתו. ובכל זאת, למרות הוויתור המפליג של 'גיור כהלכה' והמצדדים בהם על העקרונות הבסיסיים ביותר בגיור המקובלים אפילו על גיורי 'נתיב', ובראשם הקורס המכין האמור לבדוק את מידת רצינותו של הבא בשערי העם ולהכין אותו לקראת חיים של תורה ומצוות, לא רבים המתדפקים על שערי הגיור הפרטי, כשם שלא מספיק מתדפקים על שערי הגיור הממלכתי. בניגוד לדעות רוב מוחלט של רבני ישראל, ציוניים דתיים וחרדים כאחד, ובהם רבנים כרב דרוקמן, הרב יעקב אריאל והרב רוזן זצ"ל, אנשי גיור כהלכה עושים בעולם הגיור כבתוך שלהם, ללא כל אחריות או גישה ממלכתית ראויה, וללא אמות מידה שקופות ביחס לאופן הקבלה של המתגיירים. הסיבה למיעוט המתעניינים אינה גישה מחמירה במיוחד של דייני בתי הדין, שאגב רובם המוחלט מבני הציונות הדתית, ואף לא נעוצה בחוסר מאור פנים של מכוני הגיור שעושים מלאכת קודש ומעניקים קורסים כמעט חינם אין כסף תוך הרעפת חום ואהבה על התלמידים. מאות אלפי הגויים החיים בישראל אינם מעוניינים כלל ועיקר להתגייר, ואינם חפצים לקבל עליהם אפילו את דרישותיו הצנועות של הרב חיים אמסלם שמסתפק בקשר אמורפי לתורה ומצוות. על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה רק 25 אחוזים מביעים התעניינות בגיור. לכל אותם רבבות אין כל סיבה לבוא בשערי בית הדין מפני שהם ישראלים לכל דבר, שווי זכויות, ואין להם כל עניין לקבל עליהם דבר וחצי דבר מתורת ישראל, שגם היא אינה ששה ואינה מעוניינת לקבל לחיקה אנשים שאינם מעוניינים בה. אגב, גם נבואות הזעם על החרפת הבעיה ואסון לאומי הממשמש ובא אינן מדוייקות, בלשון המעטה. במסמך שפרסם ארגון 'חותם' עולה כי יהודים מעדיפים להתחתן עם יהודים ועל כן אחוז נישואי התערובת בישראל קטן, ולצד ירידה בילודה בקרב עולי ברית המועצות שאינם יהודיים, אחוז חסרי הדת בישראל צפוי לקטון, ואיתו גם פוטנציאל ההתבוללות. נתון מעניין נוסף מלמד כי 40 אחוזים מהיורדים מהארץ הינם מעולי ברית המועצות, וכי שני שליש מהם אינם יהודים. את הפתרונות לסכנת ההתבוללות יש לחפש באפיקים אחרים. ראש וראשון לכל, שנוי סעיף הנכד בחוק השבות, הסעיף שגרם פי כמה נזק מאשר תועלת. סעיף זה, המאפשר לכל נכד של יהודי לעלות לארץ, גם אם סביו וסבתו ואפילו הוריו חיים בחו"ל ואין להם דבר וחצי דבר עם מדינת ישראל ועם ישראל, דינו לעבור ולהתבטל מן העולם. המדינה צריכה ויכולה להציע סל קליטה כלכלי והסברתי למתגייר, שהרי הוא 'כתינוק שנולד דמי', ופעמים רבות מוצא עצמו מנותק ממשפחתו ומתקשה לתפקד בעצמו בעולם חדש ולא מוכר. מדינה חייבת באופן דחוף לתקצב באופן ראוי את בתי הדין שלה, שרבים מהם סובלים מתת תקינה ומתת תקצוב ובפועל נראים כמשרד סתמי ולא כפי שראוי להיראות השער לעם ישראל. ומילה לסיום. גיור זה לא עוד סיר שנטרף ושאלת כשרותו עומדת בחלל בית המדרש. מדובר כאן במשחק מסוכן באש בעל השלכות על העם, המדינה, ולאורך דורות ארוכים. הניסיון לכפות דעות מיעוט על הכלל בסוגיות כל כך רגישות, בשיטות הידועות של פנייה לבג"ץ או בדרכים עוקפות אחרות, מהווה בעיקר חוסר אחריות. כך לא בונים חומה, נהוג לומר, קל וחומר שכך לא בונים אומה. עמיטל בראלי - מנכ"ל ארגון חותם
