התפטרותו של פנחס ולרשטיין, אחד מראשי ותיקי ההתיישבות, מתפקיד ראש צוות ההסדרה במשרד ראש הממשלה, לא זעזעה את סדר היום הציבורי כפי שהייתה צריכה. ולרשטיין, איש עשייה ובולדוזר, לא עזב סתם, ובמיוחד לא בעיתוי הנוכחי. האיש שבא עם כל המרץ לקדם את הסדרת המאחזים, הרגיש לאורך כל הדרך כיצד תוקעים לו מקלות בגלגלים. גם צוות ההסדרה השני, זה שהיה אמור להאיץ את התהליך, פעל בעצלתיים. ולרשטיין לא רצה ללכת בהתרסה, אחרת כנראה היה עושה זאת מזמן. כשאיש עשייה מהמרכזיים בהתיישבות קם ועוזב, הדבר מלמד משהו על התנהלות הגוף שעזב. אבל המסר של עזיבת ולרשטיין חמור בהרבה, וכנראה שלא נתפס בקרב הציבור: נתניהו מתכנן, גם אם לא באופן אקטיבי, שהרצף הפלשתיני ביהודה ושומרון, ולא הרצף היהודי, הוא זה שיישמר. כיצד עושים זאת? פשוט מאוד: תוקעים וממסמסים את תהליכי הסדרת המאחזים, שהם בעצם אלו שיוצרים את הרצף היהודי. ראש הממשלה התחייב מעל כל במה שכל היישובים הישראליים יקבלו את הריבונות. ההבטחה תקפה לגבי היישובים; המאחזים אינם כלולים בה. גורם בכיר בהתיישבות אומר לנו השבוע: "ההתנהלות בהסדרת המאחזים הייתה של גרירת רגליים מכוונת. מטרת נתניהו הייתה לייצר מצב שבו המאחזים שהוקמו לשם תפיסת השטח לא ייכללו במפת הריבונות, והוא עשה זאת בכך שהם פשוט לא מוגדרים כיישובים ומעמדם לא הוסדר. אומנם היו כמה מאחזים שהוסדרו בשל לחצים כבדים מאוד, אבל רובם נותרו לא מוסדרים, וזה מאוד נוח לנתניהו כשהוא דן במפה מול האמריקנים". לדבריו, המאחזים קמו ונאחזו בשטח כדי לייצר רצף יהודי, וכעת עלולה מפת הריבונות, בהסכמתו של ראש הממשלה, להחזיר את המצב עשרים שנים לאחור. "הרצף הפלשתיני ייצור מדינה פלשתינית מפורזת, ולשם למעשה חותר ראש הממשלה", הוא מסכם. לצד עניין הרצף, תוכנית טראמפ קובעת בין היתר שהמצב בשטחי C יוקפא לארבע שנים, וכל בנייה שכבר נעשתה לא תיהרס. בישראל יודעים שהפלשתינים, שפועלים עקב בצד אגודל לפי תוכנית פיאד, שמטרתה לייצר רוב פלשתיני על השטח הזה - לא יעצרו ליום אחד, וודאי שלא לארבע שנים. נתניהו אומנם הבטיח שמעמד שטחי C לא ישתנה, אבל המבחן שלו יהיה בפועל. גם הניסיון של השר נפתלי בנט להקים צוות שפועל לגבי שטחי C נעצר, כמובן, על ידי מחליפו בתפקיד בני גנץ. למעשה הצוות מעולם לא הוקם, ומי שהיה אמור לעמוד בראשו, קובי אלירז, מעולם לא נכנס לתפקיד בפועל. פחות משבוע נותר עד לרגע שבו הבטיח נתניהו להחיל את הריבונות, ונראה שהשאלות שהציבור לא מקבל עליהן מענה, גדולות הרבה יותר מאלה שכן. האם בשבוע הקרוב נקבל את התשובות? בהתיישבות מסופקים מאוד. נתניהו יחליט רק קרוב מאוד לרגע האמת אם יחיל את הריבונות בזמן, ובאיזה מתווה. בינתיים הלחץ האמריקני נוטה לשיטת הפעימות ולאזורים סביב ירושלים בשלב ראשון. לגבי בירת ישראל, האמריקנים כבר עשו מהלך, וקל להם יותר להתמודד עם ביקורת. מה גם שכשמדובר במעלה אדומים, גם בתוך ישראל עצמה הקונצנזוס גדול מאוד. לנשיא טראמפ, אגב, הגיע השבוע מכתב מעניין במיוחד מ־109 חברי קונגרס רפובליקנים. המחוקקים, חברי מפלגתו, קראו לו לתת לישראל להחליט בעצמה. "אנו מחויבים לזכותה של ישראל לקבל החלטות כדי לשמר גבולות בני־הגנה. לישראל יש זכות להחליט עצמאית, ללא לחץ, לקבל החלטות בנושא הריבונות שלה", לשון המסמך. אלא שהבעיה היא לא בנשיא עצמו אלא בחתנו ג'ארד קושנר, שמהסס ובעיקר רוצה לשמור את תוכנית המאה כמקשה שלמה ולאפשר פתח לפלשתינים לעלות על הרכבת, גם אם באיחור. מכתבים כאלה מראים שלנשיא האמריקני יש גיבוי לאפשר לישראל להחיל ריבונות מבלי לחייב את הקשר לתוכנית המאה. אם כן, מדוע לראש הממשלה חשוב כל כך להיות נאמן למפות האמריקניות ולהשאיר את המאחזים מחוץ למפת הריבונות? מדוע הוא אינו מכנס מחדש דיונים שבוטלו לגבי הצורך האקוטי במתן מענה למצב שטחי C? התשובה פשוטה מאוד: נתניהו, מנאום בר אילן ועד היום, משאיר פתח למדינה הפלשתינית. לפתרון שתי המדינות. מתוך הראייה הזו יכול כל אחד לגבש את עמדתו לגבי מהלך הריבונות כולו. טלו קורה מחקר מעניין, שהגיע לידיי השבוע, ראוי לאזכור כאן. במחקר, שנערך על ידי חוקרי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה יוסי קופרווסר ודן דייקר, מתברר שהארגונים שהגישו תביעות נגד ישראל וארה"ב בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, קשורים לארגוני טרור. יתרה מזאת, ובאופן בלתי מתקבל על הדעת, אחד מהארגונים הללו קשור לתובעת בבית הדין פאטו בנסודה. המחקר מציין כי הניטרליות של התובעת הכללית בנסודה מוטלת בספק בגלל קשריה הקרובים בשנים האחרונות עם 'הפדרציה הבינלאומית לזכויות אדם', אחד הארגונים המתלוננים. ב־2015 ביקרה בנסודה במשרדי הארגון בפריז, וב־2019 השתתפה בוועידה ה־40 של הארגון כדוברת המרכזית. דן דייקר מסביר לנו כי "המתלוננים, הן בתיק של ארה"ב בהקשר של אפגניסטן והן בתיק של ישראל בהקשר של הפלשתינים, הם אותם אנשים משני ארגונים שונים. בלילה הם פועלים למען 'הפדרציה הבינלאומית לזכויות אדם', וביום הם מחליפים זהות ומציגים את עצמם כארגונים פרו־פלשתיניים. שני הארגונים קשורים לחמאס ולחזית העממית לשחרור פלשתין. מנכ"ל אחד הארגונים המתלוננים מוכר ומזוהה ברחבי המערב כתומך טרור שריצה עונש מאסר על פעילות טרוריסטית. "העולם המערבי ממשיך לעצום עיניים ולהקשיב לבית המשפט הבינלאומי בהאג, וזו פשוט בדיחה. הדוח שלנו חושף שהתלונות הללו הן חלק מלוחמה מדינית בינלאומית של ארגונים חוץ־ממשלתיים פרו־פלשתיניים נגד קיומה של מדינת ישראל. אין כאן הרי אובייקטיביות של בית הדין. הופכים את המוסד הזה לנשק פוליטי נגד מדינת ישראל. הם קיבלו החלטה בחודש מרץ לנקוט צעדים נגד ארה"ב, והצליחו לעורר את זעמה עד כדי הטלת סנקציות. אנחנו רוצים להפנות את תשומת לב העולם להונאה הגדולה המתרחשת בבית הדין בהאג", מוסיף דייקר. האמריקנים כבר התחילו במאבק הבינלאומי נגד בית הדין. הסנקציות שהטיל הממשל נגד בכירי בית הדין הן רק ההתחלה. גם ישראל מצויה בסוד העניינים, והיא נאבקת בדרכים דיפלומטיות משלה, תוך עזרה מצד מדינות החברות ב'אמנת רומא' שמכוחה פועל בית הדין, המתנגדות לעצם היכולת של התובעת בהאג לעסוק בכלל במתרחש בישראל או במה שמוגדר על ידה 'השטחים הכבושים'. המטרה המשותפת של ישראל וארה"ב היא לחשוף לעולם מיהו בית הדין ועל פי אילו אמות מידה הוא מתנהל. מחקרם של קופרווסר ודייקר שופך אור על מה שטוענים בישראל כבר זמן רב. כעת צריך לנצל את המידע הזה לשימוש הדיפלומטיה הישראלית. שהעולם יבין כמה צדק יכול לצאת מבית דין שבו התובעת קשורה לאחר הארגונים שמגישים תביעה. שבו ניתנת לגיטימציה לתלונות מצד תומכי טרור, אשר במדינות האירופיות עצמן מוכרים כארגוני טרור. בית הדין בהאג בחר להתעלם מכל זה, לכאורה בשם 'הצדק'. כעת מתברר שצדק הוא הדבר האחרון שמעניין בית דין שפועל בשיטת חבר מביא חבר. הימין כולו זועק כשמדובר בבית המשפט העליון אצלנו. כדאי להרים את קול הזעקה בצורה הקשה ביותר, גם כשמדובר בבתי דין בינלאומיים, ובעיקר בערכאה המבזה-במיוחד בהאג. לתגובות: nitsankeidar@gmail.com
