"היצירה משחררת. אותי מכל כאב או מגבלה פיזית" היא עונה לשאלה מאיפה הכוח, "הגיל אמנם פוגם בפעילותי הפיזית, אבל אינני חשה שהגיל משפיע על הדמיון ומעיין היצירה שלי. עדיין יש לי צורך נפשי ליצור". הספר, שנקרא "החיים על פי אנג'ל", הוא אח צעיר לארבעים הספרים הקודמים שכתבה מרון, והספר השלישי במספר שכתבה מאז עברה לדיור מוגן לפני חמש שנים, . "אינני חשה בירידה בכוח הכתיבה שלי, להפך. הכתיבה מרעננת אותי וגורמת לי סיפוק עצום. הבעייה העיקרית היא בהוצאה לאור של ספריי". מה הבעיה? "מניסיוני למדתי שלהוצאות הספרים יש תוכנית עבודה סדורה לפחות למשך השנתיים הבאות. כיוון שבגילי המופלג אני גם לא קונה בננות ירוקות, אין לי זמן לחכות שנתיים עד שאזכה לראות את יצירתי רואה אור". הבחירה הייתה פשוטה עבור מרון, והיא פנתה להוצאה פרטית ושילמה לה שתוציא את הספר בהקדם. "אמנם אני פנסיונרית, אבל אני מחשבת את הוצאותיי על פי סדר עדיפויות. לחו"ל אני כבר לא אסע, למותרות אינני זקוקה, והופעת ספר חדש שלי גורמת לי אושר גדול". הספר החדש מנסה להציג את נקודת מבטה של עובדת זרה, ועבור מרון מדובר בעניין די אישי. ניתוח שעברה ואילץ אותה להיעזר במטפלת, גרם לה להסתכל עליהן קצת אחרת. "עד הניתוח לא התעניינתי במיוחד במטפלות של אחרים. הייתי עוברת ליד מטפלת במסדרון, אומרת "שלום" והיא עונה בחיוך חביב". החיים על פי אנג'ל - ספרה החדש של נגה מרון ללא "החוויה החדשה הזאת של קירבה אינטימית לאישה זרה שממלאת כל בקשה שלי וקוראת לי "אמא" העסיק אותי במשך כל החודש שבו טיפלה בי. הופתעתי על שהיא מעולם לא הביעה דעה משלה על שום דבר. גם כשפתחתי בשיחה על נושאים שדובר בהם בתקשורת, היא לא גילתה עניין." "רציתי לספר כמובן את סיפורה של המטפלת, שהשאירה את ילדיה ובאה לפה, אבל בעיקר רציתי לספר על חיינו שלנו, הדור שהקים את המדינה הזאת, ועכשיו כוחו תש והוא נזקק לעזרה של מטפלים שמגיעים לכאן מעולם אחר. עובדים ועובדות המופתעים לראות חיים כל כך שונים מאלה שהם מכירים". מרון מספרת על חבריה, הדור שהקים את המדינה, אבל בתקשורת בתקופה האחרונה הם מכונים בשם קצת שונה – קבוצת סיכון. "רק על עצמי לספר ידעתי" אומרת מרון בכנות מפתיעה, "אבל לדעתי רוב האנשים כאן לא מפחדים מהמוות. כולנו יודעים שזה המקום האחרון שלנו ומכאן הולכים רק לעולם שכולו טוב. ממש לא נורא אם ייצא לנו ללכת שנה קודם או שנה אחר כך..." "על הקורונה אנחנו כמעט ולא מדברים, למרות שכן מקפידים להישמר ולהיזהר. התקווה היא רק ללכת מכאן ללא סבל. לדעתי המוטיבציה של רוב הדיירים להגיע לאחוזה שלנו, היא בעיקר כדי שבבוא היום לא יצטרכו להיות לנטל על ילדיהם ונכדיהם". "פגשתי פה חברים שגדלו על ערכים דומים לשלי. אנשים המדברים בשפתי, שרים את השירים שאהבתי, צוחקים מאותן הבדיחות, קוראים את הספרים שמעניינים אותי, ועדיין מקווים להשאיר לדור הבא מדינה כזאת שעליה חלמנו בנעורינו".
