מחקר גישוש ראשוני שנערך במרכז לחקר ולימוד הזקנה באוניברסיטת חיפה בקרב ניצולי שואה המתגוררים בשדרות ועוטף עזה מצא כי רבים מהניצולים סובלים מתחושות בדידות וצורך בקשר אישי, מתחושות של עצבנות, פחד, מתח וחוסר שקט. רבים מהם דיווחו שהאירועים מעלים בהם זיכרונות מתקופת מלחמת העולם השנייה.

"החשיפה הממושכת לטראומה מגבירה את תחושת הבדידות בקרב ניצולי השואה ולכן עולה החשיבות בקשר אישי, במישהו שידבר ויגיע לראות מה שלום הניצול", אמרה פרופ' אריאלה לבנשטיין מאוניברסיטת חיפה, מעורכות המחקר.

מטרתו של המחקר שנערך ביוזמת הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל היא לראיין 250 ניצולי שואה המתגוררים בשדרות ועוטף עזה ומקבלים סיוע מהקרן ולבדוק את הצרכים הייחודים שעלו בעקבות החשיפה הממושכת לירי הטילים מעזה.

במחקר הגישוש הראשוני נבדקו בחודשים פברואר-אפריל 35 ניצולי שואה על ידי פרופ' לבנשטיין יחד עם ד"ר דנה פרילוצקי, בתיה רפפורט ודפנה הלפרין מאוניברסיטת חיפה. מטרת החוקרות להרחיב את המחקר שיכלול גם קבוצת השוואה של זקנים שאינם ניצולי שואה המתגוררים בעוטף עזה.

מהנתונים שנאספו עולה כי בעיית הבדידות ממנה סובלים מרבית הניצולים אינה אופיינית רק לתושבי שדרות והיא שכיחה באותה מידה גם בקיבוצי הסביבה. לדבריה של פרופ' לבנשטיין, גם במחקר דומה שנערך בקרב ניצולי שואה שהתגוררו בצפון במהלך מלחמת לבנון השנייה התברר כי תחושת הבדידות היא אחת הבעיות העיקריות עליהן התלוננו הניצולים ולכן החשיבות בקשר אישי רציף עולה.

עוד התברר כי הצרכים העיקריים של ניצולי השואה הם מחסור במימון הסעה לאמבולנסים כדי להגיע לבית החולים ומחסור בלחצני מצוקה, מה שמחזק עוד יותר את חשיבות הקשר האישי והקבוע עם ניצול השואה.

בעיה נוספת שציינו רוב הנחקרים היא מצוקה כלכלית, שמתבטאת בעיקר בקושי לקנות תרופות. עוד התברר כי ישנם ניצולים קשישים שאינם מסוגלים לרדת למקלט בזמן בעת שנשמעת התראת "צבע אדום" עקב בעיות בניידות. למרות כל המצוקות, מרבית הניצולים דיווחו על תחושת אופטימיות והתארגנות קהילתית במקום מגוריהם שמסייעת להם.

"החשיפה לטראומה מעלה זיכרונות קשים מימי השואה, אולם במקביל, ניסיון החיים הקשה שלהם מחזק את תחושת האופטימיות", ציינה פרופ' לבנשטיין.