באמצע הראיון, חברת הכנסת ניגשת למדף הספרים שעל הקיר ומתחילה לקרוא בקול את פרק ט"ו בתהילים. "... הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו... כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח...". במכנסיים אלגנטיות ושיער גולש היא קוראת בהתרגשות את הפסוקים ואומרת: "זה המוטו שלי, זה הפרק שבחרתי להקריא בנאום ההשבעה שלי בדיוק השבוע לפני שנתיים, כשנכנסתי לכנסת".

יותר שמאלוב מברקוביץ

זר לו היה נכנס לחדרה של חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ מקדימה, היה טועה לחשוב שמדובר בחדר של חבר סיעת האיחוד הלאומי. את הקירות מקשטות תעודות הערכה ותמונות שהוענקו לה על ידי מחדשי היישוב היהודי בחברון, המועצה מקומית בית אל, מוזיאון גוש קטיף, עיר דוד, מועצה מקומית קצרין וגם תעודה מושקעת של איחוד הצלה.

בתמונה אחת, ממש מעל שולחן העבודה, יהודי זקן חבוש כיפה ועטור תפילין, על רקע הכותל המערבי. "זה אבא שלי ז"ל וככה אני זוכרת אותו", היא אומרת בגעגועים. על הח"כית הנושאת את שם המשפחה אולי הכי ארוך בכנסת, אפשר לומר שהיא יותר שמאלוב מברקוביץ. היא חילונית בהוויתה אבל לדבריה מאוד מחוברת לעולם הדתי ולחינוך המסורתי שקיבלה בבית הבוכרי השמרן שבו גדלה. "אני דוסית סמויה בכנסת", היא אומרת וצוחקת.

וכאילו כדי להמחיש את עולמה המאוד מורכב, על מדף הספרים שלה, לצד "נשים מובילות בישראל" ו"נשים ששינו את העולם" אפשר לפגוש ב"שו"ת כנפי יונה", ספר על זוגיות על פי היהדות וספרי רבי נחמן מברסלב.

היא מצביעה על גאדג'ט המונח על שולחן העבודה שלה - לוח קטן מואר המציג את תפילת "שמע ישראל". וזה לא שהיא מקפידה
לא יכול להיות שחייל צה"ל בשבי ואנחנו לא עושים את כל הפעולות הקיצוניות כדי להחזיר אותו - בכל דרך צבאית. הכי קל להחזיר שמונים גופות ואלף מחבלים. חייל שלנו צריך להיות בבית וצריך לשלם עליו כל מחיר - אבל מהצד השני. שהם ישלמו את המחיר היקר ביותר ולא האזרחים שלנו
להתפלל, היא מדגישה, את אלוקים היא עובדת בדרך משלה. "אנשים דתיים מאוד יכולים אפילו לצחוק עליי. יש בי אמונה פנימית כל כך חזקה, שאני חושבת שמה שאני לא אעשה  בשמירת מצוות זה יהיה עדיין הרבה פחות ממה שאני מאמינה באמת".

אז היא אומנם לא שומרת שבת, אבל מקפידה מאוד לא לעבוד בשבת. היא מדליקה נרות, שומרת כשרות וחגים וכיאה לבת למשפחה בוכרית מסורתית היא גם לא מתלבשת חשוף, לדבריה.

"אני לא שומרת על כל תרי"ג המצוות, אבל בעשרת הדיברות אני ודאי עומדת. אני אדם שמסתכל בפנימיות ואני לא מאמינה שזה שאני אלך עם מטפחת יחזק האמונה שלי בבורא עולם. באופן כללי אני לא מסתכלת על סממנים חיצוניים אלא על אמונה פנימית. אני חושבת שאיפה שיש ערכים לא צריך חוקים. הערך העליון שלי לפני החוקים זה הברית ביני לבין בורא עולם. ואני חושבת שגם בכנסת ישראל לא היה צריך לחוקק כל כך הרבה חוקים אם אנשים היו מתחברים באמת לערך העליון של האדם שנברא בצלם אלוקים".

וכמו לכל יהודי מאמין, גם לה יש שיג ושיח עם הבורא. "תמיד אני מבקשת מאלוקים שלא יבדוק את האמונה שלי, שלא יהיו לי ספקות. פחד זה ספק. ברגע שיש פחד - זה אומר שאני לא מאמינה מספיק. הפחד הכי גדול שלי הוא על הילדים. אני צריכה להאמין שהוא ישמור עליהם".

שירות קרבי באזרחות

שמאלוב ברקוביץ, 47, נשואה לשמאי מקרקעין וכלכלן ואם לשניים, בת 16 ובן 10 ומתגוררת בהרצליה. היא נולדה באוזבקיסטן לבית מסורתי עשיר ברוח ובחומר, שארוחות החג המשפחתיות שלו היו לשם דבר ומשכו אליהן אפילו את השכנים הגויים. בשנת תשל"ט, כשהיתה בת 15, עלתה עם משפחתה לישראל. שם, על האספלט של נמל התעופה, כשראתה את אביה כורע ומנשק את אדמת הארץ, גמלה בליבה ההחלטה לשרת את העם והמדינה.

בתחילה, היא מספרת, ביקשו אנשי הסוכנות לשלוח אותם לדימונה והסבירו כי מדובר ב"שכונה בירושלים"... אבל שמאלוב ברקוביץ ואחותה התעקשו לבדוק את המציאות במפה, ולא ויתרו עד שהמשפחה קיבלה מפתחות לדירה במרכז הקליטה בשכונת גילה שבירושלים.

שלוש שנים אחר כך, כשרבים מחבריה גוייסו לצבא, שמאלוב ברקוביץ נשארה בבית בשל שיתוק מלידה בידה השמאלית, בגינו נאלצה לשהות פעמים רבות בבתי חולים. בהמשך התנדבה לשירות לאומי בבית חולים גריאטרי ואחר כך עזבה את העיר לטובת לימודים באזור המרכז.

היא חיה תמיד בצל המאבקים, כמי שנקודת הפתיחה שלה היתה של עולה חדשה. "כשאומרים לי 'לא עשית צבא' אני עונה שאת 'הקרבי' שלי עשיתי באזרחות. אני חושבת שצריך להיות עולה כדי להבין מה באמת עובר על עולה חדש בישראל. גם אז, ב-1979, להיות עולה חדש מחבר המדינות היה מאוד לא פשוט. עולים מאמריקה ומצרפת קיבלו המון אהדה אבל עולים מחבר המדינות, מפרס או מארגנטינה היו במצב הרבה יותר קשה. לא פעם היו קוראים לי רוסיה מסריחה. הייתי צריכה להיאבק על כל דבר, לבוא ולהגיד: אני שונה, אני אצליח יותר מכולם".

היא חלמה להיות שופטת ונרשמה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, אבל העברית שלה, עדיין של עולה חדשה, הותירה אותה מחוץ לכותלי הפקולטה היוקרתית והיא נאלצה לפנות ללימודי תואר ראשון במדעי החברה. כך גם הכירה את הסטודנט שסייע לה לעבור את המבחנים בכלכלה - מי שלימים הפך בעלה.

גם החלום להגיע להנהגת המדינה הגיע מאביה. "הוא אמר שיום אחד אני אהיה גולדה מאיר. היה לו תמיד ברור שיום אחד אני אגיע לכנסת, זו רק שאלה של זמן. אני נכדה של רב קבליסט ומצד שני של איש עסקים ואיש ציבור, וזה מה שהנחילו לי".

וכמה החלום הזה להיות גולדה, קרוב להגשמה?

"הטייטלים ברגע זה בחיים שלי פחות מעניינים אותי. אני לא יודעת מי אני צריכה להיות כדי להפוך את מדינת ישראל למקום הכי טוב ליהודים לחיות בו. עם דגש על יהודים. ברור לי לגמרי שכנסת ישראל זה המקום שלי. זה הסנהדרין, המדריך של העם. אחת הבעיות שמאה ועשרים חברי הכנסת לא קולטים היא שעתידה של מדינת ישראל תלוי בכנסת ישראל ולא בתקשורת. לא היא זו שתקבע את סדר היום אלא מאה ועשרים הנבחרים. אם הם היו מבינים את זה, המצב של המדינה היה נראה הרבה יותר טוב".

לסיעת קדימה הגיעה לאחר שנענתה לקריאתו של אריאל שרון. לכנסת ה-17 לא הצליחה להיבחר ובבחירות לכנסת ה-18 הגיעה למקום ה-29 במסגרת שיריון לנשים ועולים. רק לאחר התפטרותו של חיים רמון הצליחה להיכנס לכנסת ומאז היא שם.

הכנף הימנית של קדימה

את נחשבת לסמן הימני של קדימה, איך החברים לסיעה מקבלים את זה?

"אני לא היחידה בקדימה שמבטאת דעות משלי. אני אישית רוצה לראות את הבית שאני נמצאת בו יותר ימין מרכז ויותר הולך בדרכו של אריק שרון, שבגללו אני שם. אני נאמנה לדרכו, מי שמתנהג אחרת הוא זה שמפר את דרכה של המפלגה. חלק מדעותיי מופיעות במצע של קדימה. אני לא מבינה למה כשאני תומכת בכך שירושלים תישאר מאוחדת לנצח נצחים אני כל כך ימנית. אני לא מרגישה לעג כלפיי, אבל אין ספק שמיצבתי עצמי בצורה מאוד ברורה ככנף הימנית של המפלגה הזו בנושא המדיני ביטחוני. מבחינת זכויות אדם בישראל אני נמצאת בשמאל".

את עובדת בשיתוף פעולה עם חבר הכנסת מיכאל בן ארי, שמוגדר בעיני חברייך לסיעה כ"קיצוני"...

"אני מתייחסת אליו לא כאל ימין או כאל שמאל, אלא כבנאדם שאני מאוד מעריכה ויודעת בוודאות כי מדינת ישראל ואזרחיה מאוד חשובים לו. אני מחפשת שיתוף פעולה בכנסת, אני מחפשת לעבוד עם אנשים אמיתיים. יש אנשים בכנסת מסיעות הימין, שאני מאוד מאוכזבת מהם. הם לא אמיתיים. מעניינת אותי האמת, על אף שאומרים שבפוליטיקה אי אפשר להיות ישר ואמיתי. אולי אני תמימה,
אני חושבת שהארגונים הפמיניסטיים פוגעים בנישואים, בילדים. הניסיון להפוך את האישה לגבר ואת הגבר לאישה צריך להיפסק. רוב הארגונים הפמיניסטיים ממומנים על ידי שמאל קיצוני כמו הקרן החדשה לישראל. אני חושבת שבניסיון שלהם לעשות מלחמת מינים הם פוגעים בחוסנה של מדינת ישראל
יכול להיות".

יש סיכוי שתצביעי בניגוד לעמדת חברייך לסיעה?

"אם יש משמעת סיעתית לא אלך נגד המפלגה, מקסימום אמנע. היתה לנו מחלוקת בנושא הקמת ועדת חקירה לפעילות הקרן החדשה לישראל, אני הייתי בעד והסיעה התנגדה. בסופו של דבר הממשלה התקפלה".

יש לך ביקורת על הסיעה?

"אחד הכעסים שלי על החברים בקדימה נובע מהתחושה שאנחנו כל הזמן מסתכלים מה יגיד העולם ושכחנו לשאול מה אנחנו אומרים. כל הזמן טוענים: העולם לא אוהב אותנו, אבל אני הייתי רוצה לשאול, אנחנו אוהבים את עצמנו? החברה הישראלית מפולגת ומשוסעת. הבעיה הכי גדולה זה איבוד האמונה. אתה מספיק חזק רק כשאתה מאמין. איבדנו את השורשים שלנו, את האמונה שיש לנו ברית עם בורא עולם. יגידו שאני פרימיטיבית, שאני מדברת שטויות, שאני חשוכה, אבל אני חושבת שאני 'סופר נאורה'. אני רק רוצה לדאוג לעם בציון ולזה שבחוץ. אבל אני לא מתכוונת לשנות את עקרונותיי כדי שלא יקראו לי קיצונית".

בניגוד לחבריה לכנסת, הנוהגים לחבק ולהצטלם, יוליה אומרת כי מעולם לא ביקרה במאהל המחאה של נועם ואביבה שליט. "פשוט אין לי מה להגיד להם, אני מתביישת להסתכל להם בעיניים".

ואולי חוסר הנעימות שחשה הח"כית בבואה לדבר על נושא שליט נובע גם מהעובדה כי היא מתנגדת למשא ומתן עם חמאס. מבחינתה "לא יכול להיות שום משא ומתן עם טרוריסטים", והיא סבורה כי ישראל צריכה לפעול להחזירו בדרך צבאית. לדבריה, עד היום לא התבטאה בנושא פשוט כי לא שאלו לדעתה. אבל נראה שאת הדברים שהיא אומרת, לא כולם ירצו לשמוע.

"אנחנו צריכים ללכת לפי הכלל אחד בעד כולם ולא כולם בעד אחד. חייל שמתגייס צריך לקחת בחשבון שהוא יכול למות במהלך שירותו. מצד שני, לא יכול להיות שחייל צה"ל בשבי ואנחנו לא עושים את כל הפעולות הקיצוניות כדי להחזיר אותו חי או מת חס ושלום - בכל דרך צבאית. חייבים להעביר מסר לחיילים שלנו שיש פה מישהו שנלחם עליהם. הכי קל להחזיר שמונים גופות ואלף מחבלים. חייל שלנו צריך להיות בבית וצריך לשלם עליו כל מחיר - אבל מהצד השני. שהם ישלמו את המחיר היקר ביותר ולא האזרחים שלנו".

שמאלוב ברקוביץ קובלת על כך שישראל לא נקטה עד היום די סנקציות נגד שלטון חמאס בעזה, כאלה שעשויות לקומם את התושבים ברצועה נגד שלטון הטרור. "לא עשינו מספיק", היא טוענת "הפלסטינים היו צריכים להבין מהרגע הראשון שעל כל חטיפה הם ישלמו מחיר כל כך כבד, שלא יעזו לחשוב על ניסיון חטיפה נוסף".

ובשולי הדברים היא מבקשת להדגיש שגם אם היא אינה מסכימה לעיקרון של החזרת החייל החטוף "בכל מחיר", היא מבינה לכאבה של המשפחה. "חשוב לי לומר: ליבי ליבי עם משפחת שליט. אני חושבת שכל פעולה שהם יעשו היא לגיטימית כי הם רוצים את הבן שלהם בחזרה".

מה עמדתך לגבי ההכרזה הצפויה על מדינה פלסטינית?

"אני חושבת שהם צריכים לקבל מדינה, אבל השאלה באיזה גבולות? בוודאי לא גבולות שישים ושבע. צריך לעשות רצף טריטוריאלי, אבל לא במסגרת נתינת שטחים, מבחינתי שיישאר המצב סטטוס קוו. אני בעד ירושלים מאוחדת וסבורה שצריך להחיל ריבונות גם במזרח ירושלים. המשטרה לא נכנסת לשם כי היא מפחדת. אז איפה המשטרה? בסכסוך הזה צריך לזכור את ההיסטוריה, מה היה, מי התחיל, על אף שיש יפי נפש שחושבים שזה לא רלבנטי מי התחיל".

הג'יהאד הפמיניסטי

הח"כית עם "הפה הגדול" הצליחה לקומם עליה בשנה האחרונה לא מעט ארגוני נשים. בכנס "שוויון בין המינים" שנערך במשכן הכנסת היא אמרה: "למשפחות חד הוריות קראו פעם משפחות הרוסות, וכיום משום מה קוראים להן משפחה חדשה". בכנס אחר היא אמרה: "נהיה איזשהו בון טון להיות חד הורית שהחליטה לעשות ילד מחוץ למשפחה ואחר כך לבוא למדינה לבקש על זה הטבות". אמירה נוספת שהפכה לשערורייה היתה כשתקפה את המתלוננת נגד ניצב אורי בר לב.

את אנטי פמיניסטית?

"בהחלט. אני קוראת לזה הג'יהאד הפמיניסטי. אני חושבת שהארגונים הפמיניסטיים פוגעים בנישואים, בילדים. הניסיון להפוך את האישה לגבר ואת הגבר לאישה צריך להיפסק. אני כל הזמן מנסה לחזור לשפיות. הניסיון לומר היום שלא צריך את הצד השני נובע מחוסר אמונה וחוסר הבנה מוחלטת שגבר ואישה זה אחד. הניסיון להפריד ביניהם הביא למלחמה הגדולה ביותר היום שהיא מלחמת המינים, והארגונים הפמיניסטיים מלבים אותה. בגלל זה הם כל כך שונאים שאני יוצאת נגדם. אני לא מפחדת מהן ומהאיומים שלהן. שיחסלו אותי פוליטית, אני דואגת לעם ולמדינה שלי. רוב הארגונים הפמיניסטיים ממומנים על ידי שמאל קיצוני כמו הקרן החדשה לישראל. אני חושבת שבניסיון שלהם לעשות מלחמת מינים הם פוגעים בחוסנה של מדינת ישראל".

איך בדיוק?

"אני מדברת מתוקף העצמת האישה. לטעמי המין החזק זה הנשים והחלש זה הגברים. בכל הנושא של הטרדות מיניות הם הביאו למצב שכאילו יש לגיטימציה לאישה להתלונן כי היא חלשה. זכות הקיום של הארגונים האלה זה להגיד לאישה: אני אגן עלייך, אנחנו נשים חזקות. אבל אנחנו לא זקוקות לזה. אני חושבת שכל אישה שאומרת לגבר בצורה אסרטיבית "לא" הוא מבין. אלא אם הוא חולה. אם הוא כזה - צריך מיד להתלונן עליו".

 רזי ברקאי? מעורר חלחלה

הראיון עם שמאלוב ברקוביץ, שיועציה התעקשו לבצע בחדרה בכנסת, נקטע אחת לרבע שעה על ידי אחד מעוזריה. היא מעסיקה דובר, דובר למגזר הרוסי שהוא גם עוזר, ועוזר נוסף בחצי משרה. בכל פעם אחד מהם מבקש לשמוע את חוות דעתה על מאמר או הודעה לעיתונות שהם מפיצים בשמה. בניגוד לחברי כנסת אחרים שלא הגיעו מהתחום, היא מכירה טוב מאוד את עולם התקשורת ויודעת בעין של עורכת מה חסר בטקסט.

בקורות החיים שלה, תחת הסעיף מקצוע, היא מוגדרת "יועצת אסטרטגית בתחום השיווק ואמצעי התקשורת". במשך תשע שנים, בין השנים 1992–2001 כיהנה כמנכ"לית העיתון "וסטי", שהפך לעיתון המוביל בישראל לציבור דוברי הרוסית. אחר כך היתה שותפה להקמתו של ערוץ 9 ברוסית, ישראל פלוס, שם שימשה מנכ"לית ועורכת ראשית.

איך הגעת לתקשורת?

"אחרי שלא התקבלתי ללימודי משפטים החלטתי ללמוד תקשורת, מתוך כוונה להשפיע. ניהלתי והקמתי שני גופי תקשורת גדולים ביותר בישראל. לקחתי מיליון ומאתיים אלף עולים בישראל שבקלות יכלו להסתגר בגטו משל עצמם, אבל בזכות התקשורת שניהלתי נהייתי הגשר בין האוכלוסייה הישראלית דוברת הרוסית לבין האוכלוסייה הצברית. עוד כשהייתי מנכ"לית ומייסדת ועורכת ראשית היו לי שאיפות, היה לי ייעוד מעבר לזה. רציתי לנהל כלי תקשורת ולהשפיע, ואני חושבת שעשיתי את זה בהצלחה רבה".

בדיון שנערך לאחרונה בעניין גלי צה"ל בוועדת הכלכלה, התבטאת באומץ ודי לבדך נגד התחנה. מדוע?

"אמרתי שגלי צה"ל צריכים לעשות בדק בית. כשאני שומעת את רזי ברקאי מדבר אני מקבלת חלחלה. עכשיו שמעתי שמועה שאני גמורה בגל"צ. אני גמורה גם ברשות השידור כי אמרתי שצריך לסגור ולפתוח אותם מחדש, אז כנראה שהמקום היחיד שיאפשר לי לדבר זה יהיה כאן ב'בשבע'...".