אני מודע לכך שהדברים הבאים צפויים לעורר עליהם ועלי זעם עצום, ובכל זאת נדמה שרגע לפני שדברים בלתי הפיכים מתרחשים כדאי לחשוב מחשבה נוספת, מחשבה שאולי יהיה מי שיכנה אותה מחשבה כפרנית. אספר לכם על שיחה שהייתה לי אמש בשעת לילה מאוחרת עם גורם בכיר בימין שהעלה את השאלה הפשוטה 'למה אנחנו צריכים את זה?'. לקח לי כמה שניות להבין את השאלה, והוא הסביר מיד: "עכשיו, אחרי שנתניהו הודיע שיפטר את המצביעים בעד, למה להעלות את ההצבעה ולהפסיד אנשים כמו אדלשטיין והרשקוביץ מסביב לשולחן הממשלה?". השיחה עם הגורם המדובר נמשכה ואכן מדובר בשאלה לא פשוטה. חשיבותו של חוק ההסדרה תוארה בחודשים האחרונים ארוכות, לא רק עבור בתי שכונת האולפנה אלא עבור כלל ההתיישבות ביו"ש. המאבק על חוק ההסדרה גבה כוחות ואנרגיות עצומים הן ברמה הפרטית אצל שובתי הרעב, המפגינים, הצועדים והתומכים, והן אצל הארגונים הפרלמנטאריים והחוץ פרלמנטאריים בימין. הצורך במחאה הוא חובת המתיישבים ותומכי ההתיישבות, ובכל זאת, כאשר ספירת הקולות מביאה למסקנה ברורה וידועה שאיומי נתניהו עשו את שלהם ולחוק לא יהיה רוב, בניגוד לתחושות עד לפני שבוע. כאשר ברור שנתניהו יצלח את ההצבעה הזו ברוב גדול לאחר התקפלות ישראל בתינו, בריחת ש"ס, טיולי הליכודניקים והתיישרותם של האחרים, אולי צריך לחשוב אם ממש מתחשק לתומכי ההתיישבות להתרגל לנוכחותם סביב שולחן הממשלה של שרת ההסברה דליה איציק, שר המדע שאול מופז והשר בלי תיק רוני בר און. שאלתו של אותו גורם בימין (שלצערי אינני רשאי לומר את שמו) כבדת משקל. האם אין הימין מעניש בראש ובראשונה את עצמו ואת ההתיישבות כשהוא מוותר על שירותיהם של השרים אדלשטיין והרשקוביץ והסגנים קרא וגמליאל? ולצד הדברים ניצבת שאלת הפוליטיקה החוקתית. ייתכן שבמידה והחוק לא יועלה היום להצבעה ניתן יהיה להגיע להסכמה עם ח"כים ושרים על שינויים בחוק שיסייעו להעביר אותו. עד היום היה מי שביקר את החוק כיוון שהוא מתייחס להכרעות בית המשפט שכבר ניתנו, אז אולי אם ישונה החוק ויתמקד בהכרעות שטרם ניתנו הוא יזכה להסכמה נרחבת יותר. אולי. בן שיחי באותה שיחה לילית הקפיד לומר כבר אז וחזר על הדברים הבוקר שאין בכל האמור כדי לערער ולהרהר ולו במעט על חשיבות החוק, אלא אך ורק מחשבה פוליטית של רווח מול הפסד. כששאלתי אם עצם העלאת השאלה אינה מחלישה את כוחם של הנאבקים, התשובה הייתה שאם היו הדברים נאמרים אתמול אכן היה חשש כזה. יחסי הכוחות אז עמדו על כמעט שיוויון ודברים מעין אלה עלולים היו להחליש. היום, לעומת זאת, כשהדברים ברורים והסחף לכיוון נתניהו גובר והולך, החשש כבר לא קיים ודרוש רק האומץ להכריז על השינוי למרות כל מה שעברנו בחודשים האחרונים.
